את ספר הביכורים שלה, "תעקבו אחריי", ג'ני דנסון (38) הקדישה למישל, בעלה שנפטר לפני שנתיים מדום לב פתאומי בגיל 38. "תודה שעזבת הכול באמצע היום ולקחת אותי להדפיס את הטיוטה של הספר הזה, בזמן שלי לא היה אומץ", כתבה לו.
עוד כתבות בערוץ לאשה
"הספר יצא בזכותו", היא מסבירה. "שלחתי את כתב היד להמון הוצאות קטנות, בכולן אמרו לי לא, כי מי מוציא היום ספר ביכורים עם שם לא מוכר? זו התאבדות. אחרי כל האכזבות החלטתי שאין לי מה להפסיד ושלחתי גם למודן, בידיעה שהם לא יענו לי בכלל. להפתעתי הם שלחו לי מייל וביקשו עותק מודפס. התקשרתי לספר למישל, אמרתי לו: 'חבל על המאמץ, מה הסיכוי?', אבל הוא ענה: 'תהיי למטה בעוד עשר דקות, אני בא לקחת אותך להדפיס את הספר'. שלושה שבועות אחרי שהוא נפטר קיבלתי טלפון שרוצים להוציא את הספר. האינסטינקט היה להתקשר למישל ולספר לו, אבל לצערי לא היה כבר למי לספר. כל יום אני לומדת לחיות עם השמחה והעצב ביחד".
את מישל, שהיה בעלים של חברת כוח אדם, הכירה כשהייתה בת 25 בבית של חברים ("ניצחתי אותו בפוקר"). אחרי שנתיים הם התחתנו והביאו לעולם את ריי (שמונה), שהיה בן שש כשהתייתם מאביו. "היינו יחד 13 שנים, והוא נפטר ביום הנישואים התשיעי שלנו", היא אומרת בצער. "סגרנו מסעדה לאותו ערב, הזמנו בייביסיטר, זה היה כמו פטיש 15 טון שנפל לי הראש".
"ניסחתי הודעה קצרה, שלחתי למאות אנשים ומפה החיים שלי התחלקו ללפני ואחרי. פתאום אני אלמנה"
את יום מותו היא מתארת כסתם יום של חול. הם ישבו בסלון וצפו בטלוויזיה, רגע לפני שיצאו לחגוג את יום נישואיהם. "הסתכלתי עליו, הבנתי שהוא באירוע לב והזעקתי אמבולנס", היא מספרת. "בדרך לאיכילוב ניסו לעשות לו החייאה וגם בבית החולים עוד ניסו, אבל לא הצליחו להציל אותו. כשהרופא יצא עם הבשורה חשבתי שנפלו עליי השמיים, חזרתי הביתה בלעדיו בשלוש לפנות בוקר, לילד שלי ששוכב במיטה ולא יודע עדיין שאין לו אבא. ניסחתי הודעה קצרה, שלחתי למאות אנשים ומפה החיים שלי התחלקו ללפני ואחרי. פתאום אני אלמנה".
איך את מרגישה עם התואר הזה?
"להיות אלמנה בגיל 36 זה מסובך, לאנשים קשה לתפוס את זה, ובאמת זה מצב שקשה לדמיין. החברה הישראלית טורחת להסביר לי שאני צריכה להתקדם, כאילו שאפשר להתקדם או שיש לאן. עברו שנתיים ואני עוד לא שם בכלל. כשמישל נפטר צמצמתי את עצמי, סגרתי את האינסטגרם והפסקתי עם הפוזה, הכול גם ככה נהיה כל כך רגיש וכואב, לא היה לי צורך ליצור עולם של כאילו או לחשוף את עצמי ברשת".
איך מתמודדים עם אסון כזה?
"מבחינתי זה טרי. לקח לי שנה וחצי רק לצאת מההלם. אני עוד בתהליך כנראה, אבל מנסה להתרומם כי אני מודעת לזה שהבן שלי איבד כבר את אבא שלו והוא לא יכול לאבד גם את אמא שלו. אני בן אדם מטופל כל חיי, אם זה פסיכולוגים או אימון, אני יודעת לא להדחיק כי זה לא עוזר".
מה כן עוזר?
"למדתי לבקש עזרה ולהעריך את זה שיש סביבי המון אהבה. אני משחררת ונותנת לכל מי שסביבי לעזור לי".
מה אמרת לריי?
"את האמת, שאבא לא יחזור. זה לא היה רעיון שלי, קיבלתי ייעוץ. מעניין מה הוא יספר לפסיכולוגית שלו כשהוא יגדל".
את כבר חושבת על פרק ב'?
"עוד לא. כשזה יגיע, זה יגיע. אני לא חושבת שאפשר לתכנן את זה".
בלי לשלם מחיר
"תעקבו אחריי", רומן מתח קצבי ובועט, מביא את סיפורה של גלי אלוני, עיתונאית מוערכת בעיתון הגדול במדינה, שמסרבת לקבל את העובדה שכתבת תחקיר שעליה עמלה ימים רבים לא אושרה לפרסום. היא מעלה אותה לאתר בניגוד לדעת המערכת, מפוטרת, נפרדת מבן זוגה, הופכת להומלסית ומידרדרת להיות כתבת תוכן שיווקי באתר אינטרנט נידח. בלילה של ייאוש ובדידות היא פותחת באינסטגרם פרופיל פיקטיבי של גבר בשם אדיר איתן, עם חיוך מושלם ופה מלוכלך. לתדהמתה, הדמות הבדיונית הופכת לוויראלית כמעט בן־לילה, צוברת מאות אלפי עוקבים, עשרות אלפי תגובות, הזמנות לתוכניות ריאליטי ושלל מתנות מחברות מסחריות שמתחננות להיכנס לפה הג'ורה שלו. באמצעות הפיקציה הזאת גלי אומרת לכולם את מה שהיא חושבת עליהם, בלי שידעו שזו היא ובלי לשלם מחיר. לאט־לאט היא מתאהבת באדיר איתן ואפילו מתחילה לסגל לעצמה כמה מתכונותיו, אבל בערב רווי אלכוהול היא עושה טעות איומה שגורמת לו לפגוע באנשים על לא עוול בכפם, ונאלצת לקבל החלטות כואבות לגבי המשך דרכו במרחב הווירטואלי.
"גיבורת הספר היא הרבה אני וגם הרבה מי שהייתי רוצה להיות. היא אמיצה אבל גם שקרנית טובה מאוד"
דנסון מכירה היטב את גלי, הגיבורה שלה, מעבודתה ככותבת ועורכת תוכן שיווקי באתר "וואלה" וגם כבעלת טור אישי בעמוד הלייף־סטייל של האתר. בעמוד היא כותבת בגישתה השנונה והצינית, הניכרת היטב גם בספר, על סלבס ותוכניות ריאליטי כמו "האח הגדול".
היא העניקה לגלי מוטיבים רבים מהביוגרפיה שלה, וגם את מבטה החד והביקורתי כלפי כל העולם ובעיקר כלפי עצמה, אבל היא מכחישה שהיא גלי. "היא הרבה אני וגם הרבה מי שהייתי רוצה להיות ואני לא", היא אומרת. "היא אמיצה אבל גם שקרנית טובה מאוד, ואני לא. אני, למשל, אף פעם לא פתחתי פרופיל פיקטיבי" (צוחקת). דנסון עבדה תקופה ארוכה עם משפיעני רשת, שאותם היא דווקא מחבבת ("משפיעניות בתחת של דורין אטיאס? היא טועה ואנחנו נוכיח את זה", הייתה הכותרת לאחד מטוריה המשעשעים), אבל גם היא נתקלה לא אחת במחזיקי חשבון מזויפים של דמויות פיקטיביות שעשו חיל וכסף, וכך נולד הרעיון לספר. "לפני שהתחלתי לכתוב את הספר ידעתי שהוא יהיה על מישהי שיוצרת דמות פיקטיבית של גבר וכותבת דרכו. זה כל מה שהיה לי בהתחלה. כתבתי ערימות של טקסטים שאסור שאף אחד יקרא אף פעם, ושום דבר מהם לא נכנס בסוף לספר".
אז איך בכלל הכול התחיל?
"הפעם הראשונה שהעזתי לחשוב לכתוב ספר הייתה כשלמדתי קואוצ'ינג. הייתי בתהליך של חיפוש עצמי. עקבתי אחרי סופרות אמריקאיות באינסטגרם והתחלתי לחשוב שאולי גם אני יכולה. כמובן, מיד היו לי המון תירוצים למה לא: היום לא מפרסמים יותר ספרי ביכורים, אני צריכה להיות מפורסמת בשביל להוציא ספר, אין בזה כסף, מי אני בכלל וכו'. אמרתי לעצמי שכמו כל משימה גדולה, גם את זו צריך לפרק לגורמים. מה השלב הראשון לכתיבת ספר? לשבת ולכתוב, לראות אם זה קורה בכלל.
"לקח שנים עד שהייתי פחות או יותר שלמה עם מה שכתבתי. אם תשאלי אותי, אין לזה סוף, יש עוד על מה לעבוד"
"נרשמתי לכל סדנת כתיבה אפשרית - מהסדנה של אילן הייטנר ועד זו של רענן שקד ועומר ברק - והתחלתי לכתוב. כתבתי את הגרסה הראשונה בשלושה חודשים, אבל אין כמעט קשר בינה ובין הספר שיצא בסוף. בדרך לגרסה הסופית למדתי לכתוב, להכיר את עצמי, להכיר את הדמויות, להוציא אותן מהסיפור, להכניס דמויות אחרות. לקח שנים עד שהייתי פחות או יותר שלמה עם מה שכתבתי. אם תשאלי אותי, אין לזה סוף, יש עוד על מה לעבוד".
הרוסייה היחידה
דנסון עלתה עם משפחתה מסנט־פטרסבורג בעלייה הגדולה של 1989. היא הייתה אז בת ארבע ועד גיל 11 סבלה מגזענות בבית הספר. "הגענו לנתניה, הייתי הרוסייה היחידה בכיתה, וזה גרר המון תוקפנות וקללות, 'רוסייה מסריחה' ודומיה. כמה שנים אחרי שהגענו לארץ ההורים שלי התגרשו, כשהייתי בכיתה ז' אמא שלי התחתנה שוב ועברנו לתל־אביב. שם זה נגמר. כבר לא התייחסו אליי בתור הרוסייה. אבי הביולוגי נפטר לפני כמה שנים, אבל אני לא רוצה לדבר עליו".
"את הספר כתבתי במקביל לעבודה שלי, וככל שהתקדמתי איתו התחלתי להאמין שאולי הוא יראה אור, רמת חוצפה שאני לא מאמינה שהגעתי אליה"
כשהיית ילדה חלמת להיות סופרת?
"סופרת זו מילה גדולה. לא חלמתי ולא דמיינתי את זה. הרבה שנים חיפשתי את עצמי, עשיתי תואר ראשון במנהל עסקים עם התמחות בשיווק ופרסום ותואר שני בייעוץ ופיתוח ארגוני. פתחתי חנות לבגדי גברים עם אמא שלי, מכרתי אותה כשהייתי בהיריון וחזרתי לנקודת ההתחלה: שוב לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. רציתי לעשות משהו שימלא אותי מעבר לאימהות. אימהות זה מדהים אבל לא הספיק לי. תמיד ידעתי לכתוב, אז פתחתי בלוג בשם 'המתנשאת 1.56', שזה הגובה שלי, והתחלתי לכתוב שם דברים שהצחיקו אותי, הרבה על שום דבר. לאט־לאט צברתי קוראים והגעתי ל־20 אלף. בעקבות הבלוג התחלתי לקבל הצעות לכתיבה. את הספר כתבתי במקביל לעבודה שלי, וככל שהתקדמתי איתו התחלתי להאמין שאולי בכל זאת הוא יראה אור, רמת חוצפה שאני לא מאמינה שהגעתי אליה".
מאיפה ההשראה?
"מיכל הלפרין היא השראה גדולה, אני מתה על הקצב שלה, לא הצלחתי להניח אף אחד מהספרים שלה. אני גם אוהבת את הכתיבה של אילן הייטנר, מהספר הראשון שלו שקראתי, 'חוכמת הבייגלה'. בגדול, אצלי זה יותר ז'אנרים, לא סופרים וזה בא בתקופות. הייתה לי תקופה של ספרי מתח, כל הזמן הסתובבתי וחיפשתי גופות, אחר כך הייתי בתקופה רומנטית וקראתי הרבה את קולין הובר ואמילי הנרי".
תכתבי עוד ספר?
"הלוואי. האמת היא שיש לי כבר ספר שכתוב ברובו. קודם נראה מה קורה עם הספר הראשון, הלוואי שאנשים יאהבו אותו והוא יצליח ואז נוכל לדבר על ספר שני".
