15 שנה לקח לבמאית טליה אבישי, שנאנסה בגיל 11 על ידי אביה של חברתה הטובה, לספר את הסוד הנורא. "ישנתי אצלה", היא משחזרת. "כבר הלכנו לישון, קמתי לפיפי וראיתי שאבא שלה רואה טלוויזיה בסלון. הוא שאל אם אני רוצה לבוא לראות איתו את המשחק ועניתי שאני לא מבינה בכדורגל. הוא אמר, 'בואי, אני אלמד אותך'. חשבתי לעצמי: 'איזה אחלה אבא שהוא רוצה ללמד אותי על כדורגל'. אמרתי לו 'סבבה'. כשהתיישבתי לידו על הספה הוא פשוט אנס אותי. הייתי בת 11, לא הבנתי מה הוא עושה, לא ידעתי מה זה סקס בכלל. כשהוא גמר הוא אמר לי לעוף מהבית שלו. נכנסתי לחדר של החברה, לקחת את התיק והיא התעוררה ושאלה למה אני אורזת. אמרתי לה, 'אבא שלך אמר לי ללכת'. התקשרתי להורים שלי שיבואו לקחת אותי, ובינתיים ישבתי בחדר המדרגות וחיכיתי להם. באיזשהו שלב - ואני לא אשכח את זה בחיים - אמא שלה, שהייתה בבית כל הזמן הזה, שאלה אותי מהחלון אם אני רוצה שוקו בשקית וזרקה לי שקית שוקו מהחלון. הייתי בשוק, ישבתי שם בחדר המדרגות עם השוקו הזה בשקית, ואפילו לא בכיתי".
סיפרת משהו להורים שלך?
"הם באו ביחד ושאלו אותי מה קרה, אבל אין לי מושג מה עניתי להם. לא סיפרתי, הייתה שתיקה מאוד ארוכה באוטו עד שהגענו הביתה. איכשהו הפנמתי את האירוע הזה והוא נשאר בפנים לשנים ארוכות".
"כשהבנתי שיש לי אבא ביולוגי, התקשרתי אליו והצעתי פגישה, והוא כאילו חיכה לטלפון הזה והסכים מיד"
איך התמודדת עם הדבר הנוראי הזה?
"התגובה הראשונה הייתה לבנות חומה, להתנתק. ניסיתי להמשיך הלאה בחיים שלי כאילו זה לא קרה, אבל זה בלתי אפשרי באמת. באותה שנה הייתה לי בת מצווה והפסקתי להאמין באלוהים, כי לא יכול להיות שיש אלוהים שנותן שיקרו לי כאלה דברים. אני אחת מחמישה אחיות ואחים, וביום אחד לא יכולתי יותר להכיל – לא חיבוק, לא שילוב ידיים, לא ערימת ילדים, לא ליטוף, לא נשיקה. לא יכולתי שייגעו בי. עם הזמן הבנתי שכדאי לי להאמין באלוהים, כי כדי לרפא את הפצע שלי יידרשו כנראה ניסים".
הפגישה נהפכה לסרט גמר
את הסוד ההוא סיפרה דווקא לאיש שהיה זר לה: אביה הביולוגי. היא לא הכירה אותו, לא ידעה אפילו איך הוא נראה, אבל הוא תמיד ריחף ברקע חייה לצד האב שגידל אותה באהבה מגיל שנתיים, עודד. כיום טליה אבישי (29) היא מנהלת תקשורת ומייסדת שותפה בעמותת "עדות 710", ארכיון עדויות היסטורי לאירועי 7 באוקטובר.
רק כשהייתה בת 26, כשסיימה לימודי קולנוע במכללת אורנים, החליטה טליה להיפגש עם אביה הביולוגי, ולעשות על זה את סרט הגמר שלה. הסרט נקרא "שלושה אבות" על שם שלושת האבות שעיצבו את חייה: זה שהביא אותה לעולם, זה שגידל אותה וזה שאנס אותה.
"אבא של חברתי הציע לי לראות איתו כדורגל, כשהתיישבתי לידו על הספה הוא פשוט אנס אותי. הייתי בת 11, לא הבנתי מה הוא עושה. כשהוא גמר הוא אמר לי לעוף מהבית שלו"
"מאז שאני זוכרת את עצמי עודד הוא אבא שלי, ורק כשהייתי בצבא הבנתי שיש לי אבא ביולוגי", היא מספרת. "לאורך כל השנים חשדתי באופן לא מוסבר שיש לי אבא אחר. אני ממש לא יודעת על מה זה התבסס. אני זוכרת את עצמי שואלת את אמא שלי מדי פעם על זה, והיא תמיד ענתה תשובות מתחמקות, למשל שזו שאלה מעליבה. כשהייתי בצבא באתי ואמרתי לה שאני יודעת ושאני רוצה שהיא תספר לי מי זה".
איך ידעת?
"קצת עבדתי עליה, לא באמת ידעתי, אבל התחושה הזאת הלכה והתעצמה בתוכי. זה עבד, היא סיפרה לי על אבי הביולוגי ואמרה שלא כדאי לי ליצור איתו קשר, שעדיף שאני לא אכיר אותו".
ובכל זאת החלטת ליצור איתו קשר.
"מאז שהבנתי שיש לי אבא ביולוגי, שאלתי את עצמי מה כדאי לעשות עם זה. בגיל 26 החלטתי להכיר אותו. התקשרתי אליו והצעתי פגישה, והוא כאילו חיכה לטלפון הזה והסכים מיד, טרח והגיע מירושלים לחיפה, שם גרתי אז. באותה תקופה למדתי קולנוע והחלטתי שאני באה עם מצלמה. הייתי בסערת רגשות סביב המפגש הזה, לא ידעתי למה לצפות, המצלמה נתנה לי ביטחון".
מה הייתה השאלה הראשונה ששאלת אותו?
"למה הסכמת להיפגש איתי?".
ומה הוא ענה?
"שהוא רוצה שאדע מי אני ומאיפה באתי. הוא אמר שבן אדם צריך לדעת עם איזה מטען הוא בא לעולם, כי יש גם תכונות גנטיות שמגיעות מההורים הביולוגיים, לא משנה מי גידל אותך. הוא אמר שהורה יכול להיות כל אחד, אבל אבא יש רק אחד. צילמתי את כל המפגש שנמשך ארבע שעות. כשחשבתי איך לספר עליו לחברות שלי או לבעלי, פשוט ערכתי מכל השעות האלה תקציר כדי להראות להם, וכשסיימתי לערוך הבנתי שיש לי פה משהו די טוב מבחינה קולנועית. הראיתי את זה גם למרצה שלי והוא התלהב, אז המשכתי לתעד את המפגשים שלי עם אבי הביולוגי לסרט הגמר".
באחד המפגשים, בלי שתכננה, סיפרה דווקא לו את הסוד הכמוס של חייה. זה קרה כשהוא נגע קלות בידה והיא נרתעה. "יש לי קטע עם מגע", היא התנצלה. כשהוא שאל אם יש לזה סיבה מיוחדת, הכול נשפך החוצה בשטף.
אתם עוד בקשר?
"לא. נפגשנו בסך הכול חמש פעמים. בין לבין דיברנו בווטסאפ ובטלפון. בכל יום שישי הייתי שולחת לו שיר לשבת, משהו מאוד עוצמתי. סיפרתי לו דברים שלא דיברתי עליהם שנים, דברים שלא סיפרתי לאף אחד חוץ מלפסיכולוגית שלי. באיזשהו שלב זה היה לי אינטנסיבי מאוד, הוא העלה תיאוריה שיש לי בעיה עם מגע כי גדלתי עם גבר שאין לי איתו קשר דם, וזה עצבן אותי ממש. בסופו של דבר החלטתי שאני לא רוצה שהוא יהיה בחיים שלי, ואפילו הרגשתי צורך ללכת לעודד, האבא האמיתי שלי, ולהגיד לו תודה, כי פתאום הבנתי ממה הוא הציל אותי".
וזה גרם לך לרצות לאמץ ילד בעצמך, כפי שרואים בסרט, אף על פי שיש לך תינוק שילדת.
"אני מתארת לעצמי שזה קשור לחיים שלי. מה שאבא שלי עשה בשבילי, שהוא אימץ אותי כחוק, זה מטורף. הוא נתן לי שם משפחה. הגשתי בקשה לאימוץ לפני כמה שנים, אני עוד מחכה. זה מורכב מאוד לאמץ ילד בישראל".
התחשבנת עם אמא שלך על זה שהיא הסתירה ממך סוד גדול כל כך?
"האמת היא שלא. הבנתי את זה. לא הייתי כל כך יציבה, הייתי סוג של נערה בסיכון שבדקה גבולות כל הזמן, ואם הייתי יודעת עליו אז, הייתי יוצרת איתו קשר".
"אם לא הייתי עוברת את מה שעברתי, אני לא יודעת אם הייתי מצליחה להכיל הקשבה לכל כך הרבה אנשים שחוו טבח כל כך נורא"
מה הכוונה נערה בסיכון?
"כמו שאת מדמיינת. עשיתי הרבה שטויות, הייתי יותר מחוץ לבית מאשר בבית. הייתה תקופה שברחתי מהבית, כמה ימים פה כמה ימים שם. שיקרתי הרבה לגבי איפה אני נמצאת, התנסיתי בכל מיני דברים והסתובבתי עם אנשים הרבה יותר מבוגרים ממני. בעקבות האונס שעברתי קצת נדפקה לי הקופסה, הגוף שלי לא היה עניין מבחינתי. נתתי אותו לפי כל מיני פרמטרים לא קשורים, ובגיל 14 עברתי שוב אונס על ידי בן זוג שהיה לי, שנורא רצה שנשכב ולא רציתי. שם כבר הרגשתי שבר כלי. אם הייתה לי איזושהי מחשבה שאני יכולה להתגבר, זה התנפץ לי בפרצוף. לימים למדתי לקרוא למה שעובר עליי פוסט־טראומה".
איך התגברת בסוף?
"ניסיתי לעשות בגרויות ולא הצלחתי, התנחמתי בזה שסיימתי 12 שנות לימוד. התגייסתי, שירתי בתפקיד מש"קית ת"ש, ואחרי זה לאט־לאט בניתי את עצמי מחדש מתוך התהום שנפלתי אליה. אחרי הצבא החלטתי באופן מפתיע להירשם לתואר ראשון, למרות שגדלתי עם האמונה שאני מטומטמת ושלימודים זה לא בשבילי. אמרתי – אנסה, מה אכפת לי".
מה רצית ללמוד?
"הוויז'ן שלי היה להקים הוסטל להלומי קרב, אולי בעקבות הפוסט־טראומה שלי, אולי בעקבות חבר פוסט־טראומטי שהכרתי. נרשמתי למסלול מנהיגות קהילתית במכללת אורנים. אמרו שזה מסלול דו־חוגי ושאני חייבת לקחת עם זה עוד משהו, אז נרשמתי גם לתקשורת, וכבר בשנה הראשונה קרה בחיים שלי מהפך מטורף".
מה קרה?
"קודם כול הבנתי שאני לא טיפשה. קיבלתי ציונים סופר־גבוהים, הערכה מטורפת מהמרצים שלי, הייתי טופ אוף דה קלאס. שנית, התהפכו תחומי העניין. שקעתי לחלוטין בתחום התקשורת, וכשהתחלנו ללמוד קולנוע דוקומנטרי, אז בכלל. זה פשוט שינה לי את החיים, נפלתי מהכיסא כמו שאומרים. התבקשנו לצלם עדות של מישהו בעקבות אירוע טראומטי שהוא עבר. למדנו בתיאוריה איך ניגשים לעדות, למשל לא לראיין אלא להקשיב לבן אדם ולתת לו את כל הזמן לדבר, ואם הוא רוצה לשתוק, זה גם בסדר.
"הייתי סוג של נערה בסיכון. ברחתי מהבית, שיקרתי, התנסיתי בכל מיני דברים. בעקבות האונס קצת נדפקה לי הקופסה"
"במסגרת התרגיל צילמתי חברה טובה שעשתה הפלה יזומה ונהיה בינינו קצר סביב הנושא הזה, לא הצלחנו לפתוח את זה. באתי אליה עם מצלמה, ובמשך שעתיים וחצי רק הקשבתי לה. עולם ומלואו קרה שם בזמן הצילום, ואחרי זה פתאום התחשק לי שמישהו יקשיב לעדות שלי, שאף פעם לא סיפרתי. פה ושם רציתי לספר, אבל אף פעם לא מצאתי את הסיטואציה שזה מתאים, אז זנחתי את המחשבה".
אלפי שעות עדות
את בעלה רון פלג (30), יועץ חשמל, הכירה בגיל 21, כששניהם עבדו בחקלאות בערבה. הם עברו לגור ביחד בחיפה כשהיא למדה קולנוע באורנים והוא למד הנדסת חשמל בטכניון, והיום הם גרים בקיבוץ גשר הזיו עם בנם שקד, בן שנה. בניגוד לכל היגיון, בני הזוג החליטו לעבור לגור על גבול הצפון בעיצומה של המלחמה, כשכל תושבי הצפון פונו או ברחו מיוזמתם דרומה. "אני בכלל רציתי לעבור לגור בקיבוץ רעים בעוטף, אבל בעלי פחד, אז התפשרנו על גשר הזיו", היא צוחקת.
אחרי 7 באוקטובר הצטרפה אבישי לעמותת "עדות 710", מאגר עדויות וידיאו לשימור העדויות של שורדי ושורדות הטבח. המטרה היא להקים ארכיון עדויות מקיף שיהווה מקור היסטורי עבור אנשי טיפול, חוקרים ויוצרים. עד כה תועדו 1,800 עדויות מצולמות מ־74 יישובים ומוקדי לחימה, בהיקף של יותר מ־2,500 שעות תיעוד.
בתחילה היא הייתה מפיקה ראשית של פרויקט כיתות הכוננות ורכזת קהילות ניר עוז, כרם שלום ושדרות, ובימים אלה היא נכנסה לתפקידה החדש כמנהלת התקשורת של העמותה, הפעם במשרה מלאה ("זה פחות או יותר עבודת החלומות שלי"). בנוסף יש לה עסק לצילום, הפקה ועריכה. "כשסיימתי את הלימודים, פתאום הבנתי איזה כוח מטורף יש לעדות", היא מספרת.
איך התחיל פרויקט איסוף העדויות?
"ב־7 באוקטובר, ב־24 השעות הראשונות התחלתי לאסוף סרטונים מהרשת ולערוך אותם לסרטוני הסברה. במקביל, בקבוצה שהייתי חברה בה התחיל דיבור על יוזמה של כמה אנשי קולנוע שרוצים לעשות משהו לתיעוד האירועים. החלטנו שאנחנו יוצאים לשטח, לתעד. נסעתי לאילת, לקהילות של כרם שלום וניר עוז, ובמשך שלושה חודשים פשוט הקשבתי לאנשים וצילמתי אותם".
"בהקרנה המשפחה שמעה לראשונה על האונס. כולם בכו שם. אחי הגדול, כפרה עליו, ממש התנצל שהוא לא ידע ושהוא לא שמר עליי"
את גרה בצפון שהופצץ, למה היה כל כך חשוב לך לתעד את אנשי העוטף?
"הרגשתי שאם לא הייתי שם בזמן הטבח, יש לי אחריות כלפי האנשים שכן היו שם. היה חשוב לי להיות קרן אור יציבה, מאירה, מחממת, מחבקת ועוטפת, ופשוט להקשיב להם. יש משהו בזה שאני יודעת על בשרי ונפשי מה העוצמה המטורפת שיש לעדות, והעובדה שאני נמצאת פה ומקשיבה להם, יכולה להיות עבורם סוג של כלי תרפויטי. זו הגשמה של חזון גדול, לא תיארתי לעצמי ששנתיים אחרי אני עדיין אצלם את העדויות האלה".
יש משמעות לזמן שחלף?
"אנחנו לא מדענים ואין פה מדע מדויק, אנחנו לא נמצאים פה בשביל לחקור. אנחנו פה כדי להקשיב. במו עיניי ראיתי שיכולים להיות שני אנשים שחוו את אותה סיטואציה ויספרו סיפור אחר לגמרי. תיעדתי, למשל, שני חברים משדרות שיצאו באותו בוקר לטיול אופניים, והיו המון דברים שהם זוכרים אחרת. זה המוח האנושי, בסוף החוויה שלנו סובייקטיבית. לא הסתפקנו רק בישיבה מול נותן העדות, עם חלקם גם יצאנו לשטח וצילמנו במקום שבו האירועים התרחשו. שילבנו את זה עם חומרי ארכיון כמו מצלמות אבטחה ומצלמות גו־פרו של המחבלים. כבר גבינו קרוב לאלפיים עדויות שאפשר ללמוד מהן הרבה, כי כשמצליבים ביניהן מקבלים את האמת ההיסטורית".
גם הסרט שלך הוא למעשה סוג של עדות.
"אני זוכרת שהראיתי לרון, בעלי, את הקטע שבו אני מספרת לאבא הביולוגי שלי על האונס, והוא שאל: 'רגע, ואת מתכוונת להכניס את זה לסרט?'. התייעצתי עם אוהד, המרצה שלי, והוא אמר, 'זה דבר גדול, להכניס את זה לסרט, אבל את צריכה לחשוב אם את מוכנה לחשיפה הזאת'. באותו רגע הבנתי שסוף־סוף קיבלתי את ההזדמנות שלי לתת עדות, והחלטתי שכן, שאני מוכנה לחשיפה הזאת".
איך המשפחה שלך הגיבה כשהיא צפתה בסרט?
"הם ראו את הסרט רק באירוע של סוף השנה, ושמעו בפעם הראשונה על האונס. זה פתח איזה סכר שהיה סגור ונעול. כולם בכו שם. אחי הגדול, כפרה עליו, ממש התנצל שהוא לא ידע ושהוא לא שמר עליי. קיבלתי מהם כזה חיבוק, שפתאום הבנתי איזה דבר עוצמתי זה למסור עדות ואיזה ריפוי יש לזה".
"במסגרת 'עדות 710' תיעדתי חברים משדרות שרכבו יחד באותו בוקר לטיול אופניים, והיו דברים שהם זוכרים אחרת. החוויה סובייקטיבית, לכן שילבנו עם צילומים"
יצא לך להיתקל בהמשך חייך באיש שפגע בך?
"למזלי לא, לא ראיתי אותו מאז. אחרי האונס עזבתי את בית הספר שלמדתי בו, עברתי לבית ספר אחר וכבר לא הייתי חברה של הבת שלו".
למרות הזמן שחלף מאז, את עדיין יכולה להתלונן נגדו.
"נכון, אין התיישנות, אבל אני לא רוצה. המטרה שאני חייבת להיות מפוקסת עליה היא שמגיע לי להיות בריאה ומאושרת, אין פה עניין של צדק או נקמה. אם לא הייתי עוברת את מה שעברתי, אני לא יודעת אם הייתי מצליחה להכיל הקשבה לכל כך הרבה אנשים שחוו טבח כל כך נורא. אפילו אם זאת הייתה הסיבה למה שעברתי, שאוכל להיות קרן אור ואוזן קשבת לאנשים אחרים, אז אני מוכנה לעבור את זה שוב".
זו אמירה קיצונית. את בטוחה?
"זה כאילו נשמע קצת קל להגיד את זה בדיעבד. לא בחרתי להיאנס, אבל אם כבר זה קרה, זה הביא אותי למקומות שהצלחתי לצמוח מהם, והגעתי למקומות מדהימים".
