גילה בלאיש

אף פעם לא מאוחר מדי: מנהלת בית הספר המיתולוגית של באר שבע הפכה לשחקנית בגיל 73

גילה בלאיש לא האמינה שזה קורה לה: בגיל 73, אחרי שנים כמנהלת תיכון א' בבאר־שבע, היא הפכה לשחקנית במחזה "בכורה" שמבוסס על "שלוש אחיות" של צ'כוב. (האקס, דוד דביר, לגמרי מפרגן)

פורסם: 20.05.22, 08:56
שלוש שנים אחרי שיצאה לפנסיה ועזבה את תפקידה בתור מנהלת תיכון א' בבאר־שבע, קיבלה גילה בלאיש (73) שיחת טלפון מפתיעה. על הקו היה מנכ"ל תיאטרון באר־שבע, שמוליק יפרח, עם הצעה שאי־אפשר לסרב לה: לשחק בהצגה "בכורה", עיבוד חופשי ל"שלוש אחיות" של צ'כוב, במסגרת "ארמפה", קבוצת צעירי התיאטרון.
הופתעת?
"מאוד. הוא אמר לי שהוא זיהה אצלי פוטנציאל, שלדעתו אני יכולה להתאים לתפקיד בהצגה, ושהוא העביר את הטלפון שלי לבמאי, אריאל וולף. ואז אריאל צלצל ואמר לי, 'בואי, אני רוצה לבחון אותך'. ממש לא ידעתי איך הם הגיעו אליי".
עכשיו את יודעת?
"כן. פעם עשיתי שני מונולוגים מצולמים להצגה 'סליחות' שביימה חנה אזולאי־הספרי, כפרה עליה (ראו ריאיון איתה במסגרת, ד"ח). היא הייתה תלמידה שלי כשעבדתי בבית ספר 'נירים', ואיזו ילדה מוכשרת היא הייתה, שיחקה בכל ההפקות בבתי הספר. כבר אז אמרנו לה, 'חנה, זה הייעוד שלך'. סגרנו מעגל כשהיא לקחה אותי להצגה שלה לעשות מונולוגים מצולמים של אמא מרוקאית, וככה שמוליק זכר אותי".
איך הגבת על ההצעה?
"לכבוד הוא לי, אני מעריצה את תיאטרון באר־שבע. בתור מנהלת תיכון פתחתי בבית הספר מגמת תיאטרון של חמש יחידות, והוצאתי כל הזמן קבוצות של תלמידים לראות הצגות".

7 צפייה בגלריה
שמוליק יפרח, מנכ"ל תיאטרון באר־שבע
שמוליק יפרח, מנכ"ל תיאטרון באר־שבע
"הוא זיהה את הפוטנציאל". מנכ"ל תיאטרון באר־שבע, שמוליק יפרח
(צילום: מעיין קאופמן)

איך היה המפגש עם אריאל, הבמאי?
"אריאל הוא במאי על־חלל, כמו שאומרים. איזה איש, כל כך נטול אגו וכל כך מיוחד, ואני בן אדם מאוד ביקורתי, לא אחת שמסוגלת לשבת בשקט. כל כך שמחתי להיות מובלת על ידי אדם שאני מעריכה את הכישורים שלו. הייתה לנו שיחה של שעתיים ובכלל לא דיברנו על התפקיד, הוא רצה לדעת עליי הכל, והרמתי לו סרט של החיים. רואים שהוא לא מבאר־שבע, כי בבאר־שבע כולם מכירים אותי. אחרי שעתיים הוא אמר לי, 'תקשיבי, אני רואה אותך עושה את התפקיד, אבל את צריכה לבוא לקריאה ראשונה'. למחרת באתי, קראתי והתקבלתי".
לאיזה תפקיד?
"אני מגלמת את דודה אנה, במקור אצל צ'כוב היא האומנת אנפיסה שחיה בבית עם שלוש הבנות והבן, אוהבת אותם ודואגת להם, עד שמגיעה הכלה נטשה, שרואה בה פרזיטית שחיה על חשבונם. הילדים מגינים עליה, אבל בסופו של דבר היא נאלצת לעזוב את הבית, ואז מגלה שהיא מאושרת, שהיא מצאה את עצמה. אין לי הרבה טקסטים, אבל יש לי נוכחות על הבמה".

7 צפייה בגלריה
אריאל וולף
אריאל וולף
"רואים שהוא לא מבאר־שבע, כי כאן כולם מכירים אותי". במאי ההצגה, אריאל וולף
(צילום: שלומי ברטונוב)

במה שונה העיבוד הנוכחי מהמקור?
"המסרים הם אותם מסרים והם רלוונטיים גם היום, ההבדל הוא שצ'כוב כתב מחזה מאוד ארוך וכבד. העיבוד החדש שומר על סיפור המסגרת ועל הדרמה ומוסיף מוזיקה ותנועה, מה שהופך את ההצגה ליותר קלילה ואנרגטית. הקונספט מיוחד, ההצגה מוצגת באולם אינטימי, וחלק מהקהל יושב איתנו בשולחן במשך כל ההצגה וממש משתתף במתרחש".
איך ההרגשה להימנות עם "צעירי התיאטרון"?
"כל הזמן שואלים אותי את השאלה הזאת, אבל כאדם שעבד עשרות שנים במערכת החינוך, צעירים הם המגרש שלי. הקבוצה מכילה אותי ונותנת לי כבוד עד כדי כך שאני לא מבינה במה זכיתי. בהתחלה הייתי קצת במצוקה כי בכל זאת, לא למדתי משחק, וכולם כל הזמן ניסו לעזור לי ולעודד אותי. הם מוכשרים אחד־אחד, עוד נשמע עליהם".
ואיך התגובות על השתתפותך בהצגה?
"תמיד דמיינתי את עצמי על הבמה, ולכן זה לא הפתיע אף אחד. כל חדר המורים בא להצגה, למרות שכבר שלוש שנים אני לא שם, ומחמת צניעות - למרות שאני תמיד אומרת שבגילי לא צריך צניעות - אני לא אפרט את כמות ההודעות והפרגונים שקיבלתי, פשוט לא להאמין. הבן שלי הגיע במיוחד מארצות־הברית לצפות בהצגה, ואמר לי, 'אמא, את חיית במה'. התרגשתי מזה כי הוא מהתחום, הוא בעצמו משחק בברודוויי. גם בעלי, שהוא לא בדיוק סבלני לתיאטרון, אמר לי שהוא לא הרגיש איך הזמן עבר, וזו הצגה לא קצרה, שעה ו־40 דקות".

7 צפייה בגלריה
גילה בלאיש בהצגה "בכורה" של תיאטרון באר שבע
גילה בלאיש בהצגה "בכורה" של תיאטרון באר שבע
"כל חדר המורים בא להצגה". בהצגה "בכורה" של תיאטרון באר־שבע
(צילום: מעיין ראופמן)

גם בנים צריכים לרקוד

כבר בילדותה במרוקו בלאיש שיחקה, שרה ורקדה במסגרת התיאטרון העירוני בקזבלנקה שהקים אביה, ובו הוצגו סיפורי התורה. "שם בעצם נולד החיידק", היא מספרת. "שלחו אותי לחוג לדרמה ולחוג בלט, מה שהיה מאוד נדיר לפני 60 שנה במרוקו, את הבנות בקושי שלחו אז לבית ספר".
מתי עלית לארץ?
"בגיל 13 עליתי עם אמא והאחים הקטנים שלי. כשהיינו בדרך לנמל במרוקו נתפסנו על ידי השלטונות המרוקאיים וישבנו כולנו בבית סוהר שלושה חודשים בעיר מלייה. אבא שלי עלה לארץ אחרינו".
בלאיש למדה בפנימייה בניצנים ושם הכירה את הרקדן והמורה למחול דוד דביר ("לרקוד עם כוכבים"), שלמד שם, והם אפילו הפכו לזוג (ראו מסגרת). "דודי תמיד היה כישרון, עוד מהפנימייה ידעתי שהוא יגיע רחוק, הוא הלך בעקבות החלומות שלו והצליח", היא מספרת. "אנחנו בקשר עד היום, הוא כתב לי מחמאות על ההצגה, אז עניתי לו, 'לקבל מחמאות כאלה מהשופט הקשוח זה באמת הישג'. זה רק נראה שהוא קשוח, הוא אדם רגיש ורך לבב, ואם מקשיבים לביקורות שלו מבינים שזה בא נטו מהמקצועיות וההבנה שלו במחול. אנחנו נפגשים, קבוצה מהמחזור בניצנים, אחת לחודש, וזה משמח לחזור להיפגש אחרי כל כך הרבה שנים".
אחרי שירות צבאי כמורה חיילת למדה במדרשה לחינוך גופני בבאר־שבע (שם למד גם דביר). "במאי שהכיר אותי מניצנים בא איתי להורים שלי והציע להם לרשום אותי ל'בית צבי', אבל ההורים שלי ממש התנגדו, הם חששו שאתחבק ואתנשק על במה עם כל אחד. אחי הבכור שכבר היה בארץ הרבה לפנינו - הכרתי אותו רק כשהוא היה בן 20, כי כשהוא עזב את הבית הייתי בת חצי שנה - אמר: 'תשמעי, אם את כל כך אוהבת דרמה ומשחק, לכי להיות מורה, זאת גם במה. ועם כל הגלגולים והבלט, את יכולה להיות מורה לספורט. ככה עשיתי, לא העזתי להמרות את פיהם. שכחתי מ'בית צבי' והלכתי ללמוד חינוך גופני".
"ההורים שלי ממש התנגדו שאלך ל'בית צבי', הם חששו שאתחבק ואתנשק על במה עם כל אחד. ואז אחי הגדול אמר: לכי להיות מורה, זאת גם במה"
קצת אחרי שהתחילה ללמוד במדרשה הכירה את מי שהיה לבעלה, אלכס בלאיש (77). היא באה להרקדה עם דביר, בן זוגה לריקודים, ובלאיש הגיע לאירוע כמתופף. "עזבתי את היד של דודי ותפסתי את היד של בעלי", היא צוחקת. "אלכס מתופף ברמות בינלאומיות, הוא היה אזרח עובד צה"ל, אבל אף פעם לא הפסיק לתופף, נסע לחו"ל עם להקות מחול ישראליות והשתתף בהמון מועדוני זמר".
לבני הזוג נולדו שלושה ילדים: התאומים סמדר ואבירם (47) ובן הזקונים נתנאל (38), רקדן מקצועי וזוכה העונה השלישית של התוכנית "נולד לרקוד". שלושת הילדים רקדו בלהקת המחול "בת דור" מכיתה ב' עד י"ב, "כדי שיהיה להם משהו לנשמה", מסבירה האם, "כי כשיש לך את המשמעת של בת דור בבאר־שבע, אתה יכול להשיג הכל".
רצית שהם יהיו רקדנים?
"לא, גם אני חזרתי על מה שהוריי חשבו, ואמרתי להם: 'תרקדו, אבל לא כמקצוע, רק כתחביב'. סמדר היא מנהלת תפעול ואדמיניסטרציה בחברת תרופות, ואבירם היה סגן אלוף בצה"ל והיום הוא עושה עסקים. רק הקטן, נתנאל, נולד לרקוד. הוא היה תלמיד מצטיין, יש לו ראש ריאלי ברמות, ואני, כמו כל אמא פולנייה, הייתי בטוחה שהוא יהיה רופא או עורך דין, אבל הוא נסע בעקבות החלום ללמוד ב־AMDA, בית ספר לאמנויות הבמה בניו־יורק. לפני שהוא נסע הוא אמר לי, 'אני לא הולך להחמיץ את מה שאת החמצת'. היום הוא חי בניו־יורק עם בת זוגו הרקדנית ורוקד בהפקה 'אלדין' בברודוויי".
בבאר־שבע של אותן שנים היה צריך אומץ לשלוח בנים לחוג בלט.
"נכון, לא היה קל עם הסטיגמה, אלה היו זמנים שונים, והייתה פחות פתיחות לזה, אבל היה לי חשוב לשלוח אותם לתחום שמעניק משמעת עצמית ומצוינות אישית. חוץ מזה אני אוהבת ריקוד, במרוקו למדתי בלט קלאסי ובארץ רקדתי בלהקות מחול של פולקלור ישראלי, ועד היום אני רוקדת ריקודי עם".

מזמזם לי במוח מהמחשבה על זום

בשנת 1970 התחילה לעבוד כמורה לחינוך גופני, ובהמשך עשתה תואר ראשון ושני בספרות והייתה מורה לספרות, מחנכת, רכזת שכבה, סגנית מנהלת חטיבה בתיכון מקיף א' במשך 18 שנה ואז מנהלת תיכון מקיף א' במשך עשר שנים, עד פרישתה לגמלאות לפני שנתיים וחצי.
היא זוכרת במיוחד תלמיד אחד בשם צביקה הדר. "צביקה היה סטנדאפיסט ברמות־על כבר בתיכון, הוא היה שנון ומצחיק וגם חקיין מעולה שידע לחקות את המורים, אבל כמובן תוך שמירה על כבודם", היא צוחקת. "הוא השתתף בכל ההפקות של בית הספר ולא היה אפשר להתעלם מכישרונו, לכן ממש לא הופתעתי מהפריצה שלו".

7 צפייה בגלריה
צביקה הדר
צביקה הדר
"הוא היה חקיין מעולה שידע לחקות את המורים". התלמיד לשעבר צביקה הדר
(צילום: ענת מוסברג)

איך קרה שעבדת עד גיל 70?
"כשהגעתי לגיל 67, ראש העיר המדהים שלנו, רוביק דנילוביץ', שאני מתה עליו, קיבל אישור חריג והאריך לי את הכהונה, כי לא נעים להגיד אבל לא קל להיכנס לנעליים שלי. בואי נגיד ככה, לא זכיתי באור מן ההפקר ולא קיבלתי את זה בירושה מאבי, עבדתי קשה ברוך השם. קשה לי להחמיא לעצמי, אבל אני טובה בזה".
היה עצוב לפרוש אחרי כל כך הרבה שנים?
"האמת שלא, כי קצת אחרי שפרשתי פרצה הקורונה ושיבשה את החיים לכולם, ובפרט למערכת החינוך. הייתי חרדתית כי לא היו אז חיסונים, ואני בכל זאת לא צעירה. אני לא הייתי יכולה לתפקד בתקופת הקורונה, כי אני בן אדם שלא יכול לעבוד בחוסר ודאות - היום התלמידים באים ומחר לא, היום יש זום ומחר לא, חוסר הסדר הטריף אותי. אני אדם שמחבק ילדים ומדבר אליהם בגובה העיניים, ואיך אפשר לעשות את זה בזום? מזמזם לי במוח רק במחשבה של הזום. לבי לבי היה עם המורים והתלמידים, אני מודה לאלוהים שדאג שאפרוש דקה לפני".
מתגעגעת?
"אחרי שנים במקצוע יש געגוע, אבל בקורונה כולנו הסתגרו, ובאיזשהו מקום זה די שמר על השפיות שלי. מאז שפרשתי הציעו לי כל מיני תפקידים בתחום החינוך, אבל אמרתי לא. מיציתי, עזבתי בהיי, באהבה. כל חיי עשיתי מה שאני אוהבת, ואני רוצה להישאר עם הטעם הטוב. תמיד חלמתי שכשאצא לפנסיה אלך לשחק בתיאטרון המרוקאי, אבל עם הזמן הגעתי למסקנה שהקהל שמגיע היום לצפות בו צעיר מכדי להבין את הניואנסים של הדור שלי ואת ההומור המיוחד של העדה. החלטתי לוותר על זה, ואז הגיע צ'כוב".
"חלמתי לשחק בתיאטרון המרוקאי, אבל הגעתי למסקנה שהקהל היום צעיר מכדי להבין את הניואנסים ואת ההומור המיוחד של העדה. ויתרתי על זה, ואז הגיע צ'כוב"
בהצגה יש לך מונולוג פתיחה אישי שרחוק מאוד מהטקסט המקורי.
"נכון, צ'כוב לא הכיר אותי (צוחקת). אני פותחת את ההצגה במונולוג שבו אני מספרת על עצמי, על גילה, לא על הדמות. אני מספרת שתמיד חלמתי להיות שחקנית וההורים לא הרשו לי, אני אומרת שאני דמות מוכרת בעיר ומספרת על הפער בין הדור שלי לדור החדש. אנחנו רצינו פרנסה קבועה עם אופק תעסוקתי ופנסיה, ומי שעבד אז בכמה עבודות סומן כלא יציב, ואילו הצעירים היום מחליפים עבודה כל הזמן כי הם דווקא כן צריכים להראות שהם התנסו בהמון מקומות. אני גם מספרת על הבן שלי הרקדן ואומרת שזה חיידק שעבר אליו ממני. בסוף אני מזמינה את השחקנים אחד־אחד לבמה, ובזמן שהם עולים, רואים אותם על המסך מגדירים מה זה אושר בעיניהם".
את לא רק פותחת את ההצגה, גם הפוסטר של ההצגה מציג תמונת תקריב שלך. איך את מרגישה עם זה?
"ראית את הפוסטר עם כל הקמטים? מה אני אגיד לך, רגשות מעורבים. מצד אחד זה כבוד גדול, מצד שני כל הגיל בחוץ. לא התחברתי כל כך, בהתחלה אפילו הזדעזעתי, לא יכולתי להסתכל, אבל כשראיתי את התגובות, במיוחד של נתנאל שאמר שזה עכשווי ובועט, אמרתי טוב, בסך הכל זאת אני".
את מאמינה שכל זה קורה לך בגיל 73?
"עד עכשיו אני צובטת את עצמי מאיפה זה בא לי ואיך זה נפל עליי. בגיל הזה תכננתי ללכת לפילאטיס ולריקודי עם, דברים שלא יכולתי לעשות כמנהלת תיכון עם יותר מאלף תלמידים ו־180 מורים, כי אין לך יום ואין לך לילה".
תעשי עוד תפקידים בתיאטרון?
"אני לא חושבת, מה הסבירות שאקבל עוד תפקיד? יש בכל זאת מגבלות בגיל הזה. יש מספיק שחקניות מעולות שמחפשות עבודה, אז אני לא מצפה שיחתימו אותי על חוזה, אבל אולי יקראו לי לאיזו פרסומת בטלוויזיה, מה את אומרת? פנים רבות לאושר, ואם אנחנו נקפיד לראות טוב, לקוות לטוב ולעשות טוב, דיינו".

דוד דביר: "אהבה ראשונה תמיד זוכרים"

הרקדן והמורה, דוד דביר, מספר על גילה: "היא הייתה החברה הראשונה שלי, ויש לי הרבה זיכרונות ממנה - כולל הנשיקה הראשונה, שהייתה ליד עץ, בשקיעה, ליד המרפאה של הפנימייה. אהבה ראשונה תמיד זוכרים. שנינו היינו הרקדנים הכי טובים בפנימייה, ונפגשנו שנית במדרשה לחינוך גופני בבאר־שבע, שם למדנו יחד שנתיים. היא אישה מלאה בתוכן ויש לה תובנות־על".

7 צפייה בגלריה
דוד דביר
דוד דביר
דוד דביר
(צילום: אינסטגרם)

חנה אזולאי־הספרי: "בזכותה אני מי שאני היום"

השחקנית והבמאית חנה אזולאי־הספרי מספרת על גילה: "היא הייתה המורה שלי בבית הספר היסודי בשכונה ד' בבאר־שבע. אמנם היא הייתה מורה להתעמלות, אבל בפועל הרבה יותר מזה. יחד עם מורות אחרות היא העצימה אותנו באמצעות תיאטרון והרימה הפקות מטורפות של מחזות זמר כמו "אוליבר טוויסט" ו"הזמיר". לימים התברר שהיא זו שלחשה על אוזנו של ראש העיר שאני ילדה מוכשרת והוא נתן לי מלגה ללמוד בחוג דרמה פרטי משובח. גילה, לצד שלוש מורות נוספות, אפשרה לחלום בגדול, ככה שיכול להיות שגם בזכותן אני מה שאני היום. לימים, כשהעלינו את "סליחות" בתיאטרון באר־שבע וחיפשנו שחקנית שתגלם אמא מרוקאית, נזכרתי שפעם היא אמרה לי שהחלום שלה הוא להיות שחקנית. הבמאי בדק אותה והתאהב. אני שמחה שעכשיו, בפנסיה, היא מגשימה חלום ישן ואולי נשחק פעם יחד. הלוואי אמן".

7 צפייה בגלריה
חנה אזולאי-הספרי
חנה אזולאי-הספרי
חנה אזולאי-הספרי
(צילום: גל חרמוני)

לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות ב 0 דיונים
הוספת תגובה חדשה
אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר אתתנאי השימוש של Ynet לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.