סיפורה של רבקה מוצפי (84), אשת חינוך בגמלאות, אלמנה, אם לשלושה, סבתא ל־12 וסבתא־רבתא ל־6, מתגוררת במיתר:
"כשהייתי בת 17 יצאתי למעגלי הרוקדים בערב יום העצמאות בחיפה. בפינת הרחוב ראיתי את אילנה, חברה מבית הספר היסודי. לצידה עמד בחור שהתגלה כאחיה הגדול, ציון. אמרתי לו שלום ופתאום הרגשתי מכת ברק. זו הייתה התאהבות ממבט ראשון.
כעבור כמה ימים קבעתי עם אילנה שאבוא לבקרה וקיוויתי שאראה את אחיה. כשהגעתי, התחלתי לדבר איתו ושכחתי מקיומה...
4 צפייה בגלריה
רבקה וציון מוצפי. "למרות שגדלנו בבתים שונים מאוד, ראינו את העולם באותו אופן"
(צילום: אלבום פרטי)
נולדתי בירושלים, בת להורים שעלו ארצה בשנות ה־30, אמא מאסטוניה ואבא מסין (משפחתו הגיעה לשם מרוסיה). אבי עבד כספּן והגיע הביתה רק פעם בשבועיים. בהמשך עברנו לחיפה וגרנו בדירת שני חדרים ללא מטבח או אמבטיה, ופעם בשבוע התקלחנו אצל חברים. כשהייתי בת 14 עברנו לדירת 64 מ"ר שנראתה בעיניי כארמון.
אחרי אותו מפגש עם ציון נשארנו בקשר והמשכנו להיפגש למרות שכל השכונה ריכלה עלינו. ראיתי שהוא בעל יכולת נתינה, בגיל 15 הוא כבר עבד כדי לעזור להוריו. למרות שגדלנו בבתים שונים מאוד, ראינו את העולם באותו אופן, אבל בבית שלי התעוררה התנגדות לקשר, בעיקר מצד אמא שלי. היא חשבה שזה לא מתאים. ציון נולד להורים ממוצא עיראקי – ולה היו בראש סטריאוטיפים על עדות המזרח. היה לה קשה לקבל את המנטליות השונה. בנוסף, היא דאגה מכך שאנחנו היינו חילונים לגמרי, בעוד המשפחה של ציון הייתה מסורתית. היא ראתה בזיווג שלנו משהו לא נכון, עשתה לי הרבה שטיפות מוח ואפילו גייסה לנושא חברות וקרובות. עד אז השתדלתי להיות ילדה טובה ולעזור לאמא, ולראשונה בחיי התמרדתי נגד תפיסת עולמה.
אחרי שהתגייסתי, בגלל הלחץ מצד אמא שלי, נפרדתי ממנו כמה וכמה פעמים. ציון הבין אבל לא ויתר, ותמיד אמר שבסוף האהבה תנצח.
באחת הפרידות, כשכבר הייתי סטודנטית וחיילת בקבע, פגשתי את אילנה וביקשתי ממנה ספר שזכרתי שיש לציון. היא עלתה הביתה ואמרה לו: 'רבקה קוראת לך'. הוא ירד בדהרה ובאותו יום חזרנו. הבנתי שאני לא יכולה להילחם ברגשות שלי וגם לא לשנות את המנטליות של אמא שלי, אבל אני כן יכולה לעמוד על שלי.
כשהייתי בת 20 והודענו להוריי שהחלטנו להתחתן, אמא שלי הפגינה התנגדות ואבא שלי הסתתר מאחורי עיתון גדול ואמר שזה לא זמן מתאים. לא הייתה שמחה בבית. הבנתי שזה אף פעם לא יתאים וקבענו תאריך לחתונה. התחתנו בחצר של קרובת משפחה והכנו בעצמנו את הסנדוויצ'ים. אמא שלי ניחמה את עצמה בקול רם ואמרה: 'אין דבר, תמיד אפשר להתגרש'.
"אפילו שולחן לא היה לנו: כשהאוכל היה מוכן, ציון היה מוציא מזוודה מתחת למיטה, פורס עליה מפה וככה אכלנו"
התחלנו את החיים המשותפים בדירת 28 מ"ר בקריית מוצקין ואפילו שולחן לא היה לנו: כשהאוכל היה מוכן, ציון היה מוציא מזוודה מתחת למיטה, פורס עליה מפה וככה אכלנו. בהמשך, כשנולדו הילדים, החלטנו שנעשה קידוש בערבי שבת. ציון הלך לבית הכנסת בחגים ולפעמים גם בשבתות. הייתי מלווה אותו לשם ומקדמת את פניו בצאתו והוא מעולם לא לחץ עליי שאעשה מעבר לזה.
שנינו עבדנו כמורים, ולאורך השנים גרנו במקומות שונים: במושב מבטחים, באופקים, בבאר שבע ובדימונה, שבה נשארנו 15 שנה, עד שנהייתי סגנית מנהלת בית הספר. הייתי מורה ומחנכת כמעט 40 שנה והייתי שותפה לכתיבת ספרי לימוד, חלקם עם ציון. בכל נושא עזרנו אחד לשני. הרגשתי אהובה ולא עבר יום בלי חיבוק.
בסוף ימיה אמא שלי ידעה להעריך את המסירות של ציון גם כלפיי וגם כלפיה. כשהייתה חולה הוא סעד אותה ונראה שהיא הבינה שזו הייתה בחירה נכונה.
כיום, לא רק שאני לא מתחרטת על הבחירה שלי בציון, למרות התנגדות ההורים, אלא גם גאה בה. לאורך השנים הרבה אנשים אמרו לנו שהם לא ראו אהבה כזאת.
לפני ארבע שנים, אחרי 60 שנה יחד, ציון נפטר. כדי לא לשקוע בכאב התחלתי לכתוב עליו. שילבתי את הסיפור הזוגי שלנו בקורות משפחתנו ובדברי ימי המדינה הצעירה, מתוך רצון לקרב צעירים לאותו עולם הולך ונעלם. לספר, שיצא לאור עכשיו בהוצאת פטל, קראתי על שם הבית שבו התגורתי בילדותי בחיפה: רחוב העצמאות עשרים ושבע".
שורה תחתונה: "אני ממליצה להורים לכבד את הבחירות של הדור הצעיר ולהתערב רק במקרה של סכנת חיים, כי הערה נגד בן או בת הזוג תגרום לתסכול ולפגיעה שילוו את האדם לאורך חייו".
