מורן הר אבן. " הכסף שבעולם לא יחזיר לי את האמון שלי באנושות"

נכת צה"ל שנפצעה בקורס טיס: "איציק סעידיאן אמר לי: 'עזבי, מה זה יעזור'"

מורן הר אבן נאבקת כבר שנים באגף השיקום של משרד הביטחון שמסרב להכיר, אחרי 18 ועדות שעברה, בקשר בין הקרסוליים המרוסקים שלה לבעיות באגן. כדי לממן את ההליך המשפטי, יצאה לפני שנה בפרויקט גיוס המונים בעיתוי מצמרר: בבוקרו של היום שבו ידידה מבית הלוחם, איציק סעידיאן, הצית את עצמו. כיום היא עצמה עובדת כפסיכולוגית שיקומית של נכים וממשיכה לגייס כספים להקמת מנגנון פיקוח על הוועדות הרפואיות

פורסם: 04.05.22, 08:29
כבר 13 שנים וחצי שמורן הר אבן (33) מתמודדת עם פציעה קשה, לאחר שריסקה את הקרסוליים שלה במהלך אימון בקורס טיס. היא נעזרת בקביים ולאחרונה גם סובלת מנזק בלתי הפיך באגן, שמאיים על האפשרות שתצליח להביא ילדים לעולם. עם הכל היא הצליחה להתמודד בעזרת אותה רוח של הגשמה עצמית ותחושת שליחות שהביאו אותה לקורס מלכתחילה. אבל עם אגף השיקום של משרד הביטחון, שמסרב להכיר במלוא הנזקים שגרמה לה תאונת האימונים, היא עדיין נאבקת. נכון לעכשיו ללא הצלחה.
לאחרונה יצאה הר אבן בגיוס המונים שני (הראשון יצא לפני שנה) באתר beactive, במטרה לאסוף 50 אלף שקל למימון מאבק משפטי מול אגף השיקום. בינתיים נאספו 36 אלף שקל (הגיוס יימשך עד 22 במאי). "מטרת הגיוס היא גם אישית, כדי לממן את ההליכים המשפטיים שלי, וגם כללית, בשביל לייצר מנגנון פיקוח על הוועדות הרפואיות, כי עוולות מתפוגגות באור", היא מסבירה. "אני לא מאמינה שאני צריכה להשתמש במושג 'הבושה עוברת צד', אבל שיתביישו קצת. אני גם לא אוהבת לדבר במונחים של מגיע לי, אבל מה שעשו לי ממש לא מגיע לי. עברתי 18 ועדות רפואיות במשרד הביטחון ובעקבותיהן ארבעה ערעורים לבתי משפט, שבהם ניצחתי. אבל עם החוויות שעברתי בוועדות אני מתקשה להתמודד לבד".
למה קראת לקמפיין שלך "בדיקה או תקיפה?"
"שומעים הרבה על מה שמשרד הביטחון מעולל ללוחמים הפצועים בדרך להכרה, אבל מה הוא עושה לנשים הלוחמות הפצועות? מפשיט אותן".
על הרעיון להרים פרויקט מימון ההמונים היא עוד הספיקה לשוחח עם ידיד שלה, איציק סעידיאן, לוחם גולני שכידוע הצית את עצמו לאחר שלא זכה להכרה רחבה בפוסט־טראומה שלו. "שבוע לפני שזה קרה עברתי את אחת הוועדות הטראומטיות ביותר", היא מספרת. "ישבתי מתוסכלת בחדר המוזיקה בבית הלוחם והוא שאל אותי אם אני רוצה לנגן ולשיר. אמרתי לו שאנחנו חייבים להוציא את הסיפורים שלנו, שכל המדינה צריכה לדעת מה קורה לנו. הוא אמר לי 'עזבי, למה את צריכה את זה? מה זה יעזור לך?'. בבוקר של 12 באפריל 2021 העליתי את הקמפיין, ואחר הצהריים הוא הצית את עצמו במסדרונות הוועדה".
"באחת הוועדות שמעתי רופא שאומר לחבריו 'עוד בחורה? מה קרה, היא נפצעה במשרד?' עניתי לו, 'לידיעתך נפצעתי בקורס טיס', אז הוא ענה 'בחורות לא צריכות ללכת לקורס טיס, הן רק נפצעות שם'. מה זה אם לא אלימות?"
מצמרר.
"מאז שזה קרה אני לא ישנה בלילות. זה צעד נואש, אבל בהכירי את מה שהוא עבר, אני לא מתפלאת, והכי נורא הוא שגם אחרי שזה קרה ממשיכים להתנהג אלינו בדיוק אותו דבר. הוועדות האלה עולות למדינה המון כסף, הם חוסכים על הגב שלנו. ב־18 הוועדות שעברתי הם בזבזו הרבה יותר כסף ממה שהיה עולה למדינה לטפל בי".
את כבר מוכרת כנכת צה"ל, אז מה בעצם את מבקשת?
"בתאונה ריסקתי את הקרסוליים והמדינה מכירה בכך, אבל לא בנזק שנגרם לאגן, באופן ישיר בגלל הקרסוליים".
כי בתאונה לא נגרם נזק לאגן.
"נכון, אבל עשור של הליכה עם קביים הוביל לשחיקה טבעית של האגן, ובזה עד היום משרד השיקום לא מכיר. כל מה שאני מבקשת הוא הכרה בעובדה שבעיית האגן נובעת מהתאונה שעברתי וכפועל יוצא מזה - מימון טיפולים לאגן, שאותם כרגע אני מממנת לבד. הם דחו אותי בגסות ובאלימות, למרות שהבאתי אישורים רפואיים ממיטב הרופאים במדינת ישראל".
תסבירי.
"בגלל צורת התאחות השברים בקרסוליים, התנועה שלי מוגבלת מאוד. כל הרופאים שמטפלים בי מתריעים שאסור לי להזיז את הרגליים בכוח, ולמרות זאת הם הזיזו לי את הרגליים בכוח, ולא פעם אחת, אלא שמונה פעמים. אני חושבת שזאת התנהגות אלימה. באחת הוועדות שמעתי רופא שאומר לחבריו 'מה, עוד בחורה? מה קרה, היא נפצעה במשרד?'".
מה ענית לו?
"'לידיעתך נפצעתי בקורס טיס', אז הוא ענה 'בחורות לא צריכות ללכת לקורס טיס, הן רק נפצעות שם'. מה זה אם לא אלימות?".

"אני רוצה מאוד ילדים"

היא נולדה וגדלה ברמת־גן, אמצעית מבין שלוש בנותיהן של דפנה, עובדת ברשות להגנת הצרכן ודן, מהנדס. למדה בתיכון "אבין" במגמת ביוטכנולוגיה ואמנות פלסטית, כיהנה כראש מועצת התלמידים והייתה פעילה במועצת התלמידים הארצית. במהלך לימודיה קיבלה זימון לקורס טיס.
"חינכו אותי על אהבת הארץ, ותמיד חלמתי לתרום הכי הרבה שאפשר", היא מספרת. "גדלתי על הערך ששום דבר לא עומד בפני הרצון ושאם אשקיע מספיק אוכל להצליח. אף על פי שהמיונים לקורס טיס היו קשים מאוד, הייתה לי הרבה מוטיבציה".
איך היה הקורס?
"מאתגר מאוד. זה קורס פיזי שדורש יכולות למידה וחדות מחשבה גם בתנאים קשים וקיצוניים. התחלנו 13 בנות, וכשנפצעתי, אחרי שנה ושלושה חודשים, נותרנו ארבע".
"בסוף שחררו אותי בכלל מצה"ל. כמו בחנויות שבהן אומרים 'שברת שילמת', אלא שהפעם את השבורה, את המקולקלת, ואין לנו יותר שימוש בך"
איך נפצעת?
"בתאונת אימונים שכללה נפילה מגובה. במהלך הנפילה כבר הבנתי שאני הולכת להתרסק, וחשבתי רק איך לשמור את הידיים, לא הבאתי בחשבון שאשבור את הרגליים. נחַתי על הרגליים וריסקתי את הקרסוליים. מאז אני זקוקה לקביים כדי להתנייד ואפילו לכיסא גלגלים כשממש כואב לי או כשאני מתאמצת יותר מדי".
הבנת בזמן אמת את גודל האסון שקרה לך?
"אף אחד לא הבין את גודל האסון, הנזק או המצב. אני בעצמי לא הבנתי, הייתי צעירה ואופטימית. חשבתי אוקיי, תאונות קורות ומחלימים מהן. רק תוך כדי שיקום הבנתי שאני כנראה לא אוכל בכלל לחזור ללחוץ על דוושות של מכונית, אז בטח שלא אוכל להטיס מטוס או מסוק".
מי הודיע לך שאת לא ממשיכה את הקורס?
"אני לא ממש זוכרת אם הייתה הודעה מסודרת, אבל היו כל הזמן דיבורים שהתלכדו לכדי אמירה שאני כרגע בשיקום ארוך ולא נראה שאני הולכת לסיים את הקורס. בסוף שחררו אותי בכלל מצה"ל. כמו בחנויות שבהן אומרים 'שברת שילמת', אלא שהפעם את השבורה, את המקולקלת, ואין לנו יותר שימוש בך".
כמה זמן היית בשיקום?
"שלושה־ארבעה חודשים באשפוז מלא ואחר כך באשפוז יום של למעלה משנה. למעשה עד עכשיו אני בשיקום, זה שיקום לכל החיים".
למה?
"כי אני לא הולכת כמו שצריך, כל תנועה שלי במרחב כרוכה במאמץ ובהפעלה שונה של הגוף, שצריך לתחזק ולשמר כי אחרת מתחילים כאבים. פעילות הכי פשוטה של בן אדם נורמלי, בשבילי זו עבודה קשה מאוד. אני אחרי עשור של הליכה עם רגליים שבורות וקביים. במהלך השנים הופיעה בעיה באגן כתוצאה משחיקה של עצמות האגן. היכולת שלי לשאת היריון נמצאת תחת איום ותחת בירור רפואי מעמיק ומקיף. ואין מה לדבר בכלל על ללדת באופן טבעי".
את חושבת על ילדים?
"אני במחשבות על זה ובהיערכות לזה, אני רוצה מאוד ילדים".

ארבעה תארים

במהלך השיקום הארוך שעברה, השלימה הר אבן ארבעה תארים בביוטכנולוגיה ובפסיכולוגיה. "תוך כדי השיקום בתל־השומר הבנתי שלא מתאים לי להיות כל הזמן סביב השיקום והקושי, והחלטתי להתחיל ללמוד", היא מספרת. "תל־השומר נמצא במרחק קצר מאוניברסיטת בר־אילן, אז החלטתי להירשם לתואר ראשון והתלבטתי בין ביולוגיה וביוטכנולוגיה, ובסופו של דבר מצאתי את עצמי עושה תואר משולב. לשמחתי כולם תמכו בי, החברים לספסל הלימודים וגם המרצים עזרו לי מאוד, אבל זאת הייתה הפעם הראשונה בחיי שהתמודדתי עם קשיי הנגישות בעולם שמחוץ לבית החולים ונדהמתי. ביום הראשון באוניברסיטה גיליתי שכדי להגיע לשיעור אני צריכה לעלות מדרגות לקומה מסוימת ואז לרדת בחזרה. גיליתי עולם שלם של היעדר הנגשה, והגעתי להבנה שאם לא אפעל עבור עצמי אשאר מודרת".
2 צפייה בגלריה
מורן הר אבן
מורן הר אבן
"הגעתי להבנה שאם לא אפעל עבור עצמי אשאר מודרת"
(צילום: יריב כץ)
למה החלטת לעבור ללימודי פסיכולוגיה?
"כי החלק של המעבדות בביוטכנולוגיה הקשה עליי. אני מתניידת עם קביים וכשהידיים תפוסות אני לא יכולה לעמוד ולהזיז מבחנות. ביקשתי סיוע ממשרד הביטחון ואמרו לי שהם נותנים סיוע רק במקלחת, אין מה לדבר על מעבדות. וזה לא שבחרתי להתמקצע כמורה לגלישת גלים, כן? ראיתי שיהיה לי קשה למצוא תואר שני נגיש שבו אוכל להתנייד במעבדה באופן חופשי והתחלתי לפזול לעבר הפסיכולוגיה. חשבתי שאם קשה לי פיזית לחקור במעבדה, אז אולי לחקור בני אדם יהיה קל יותר. אחרי תואר ראשון בביוטכנולוגיה התחלתי ללמוד תואר ראשון נוסף בפסיכולוגיה, ואז האוניברסיטה הציעה לי לעשות תואר שני בביוטכנולוגיה ולהנגיש את המעבדה בצורה שתתאים לי, כי סיימתי את התואר כמצטיינת רקטור. וכך יצא לי זיגזג בתארים: ביוטכנולוגיה, פסיכולוגיה, ביוטכנולוגיה ואז תואר שני בפסיכולוגיה קלינית ושיקומית".
במה את עוסקת היום?
"אני פסיכולוגית שיקומית שמסייעת לאנשים עם נכויות או מחלות, מסיימת את ההתמחות שלי בנוירופסיכולוגיה שיקומית וגם עובדת באגודה למלחמה בסרטן, בעיקר עם ילדים שסובלים מגידולים מוחיים. זה נשמע טרגי וקשה, אבל זו עבודה מלאת תקווה. באיזשהו מקום גם סרטן זו מחלה ש'מנצחים' אותה והילדים החולים הם 'גיבורים', וכל המונחים המיליטנטיים האלה קצת דומים לנו, פצועי צה"ל. כל הזמן אומרים עלינו שאנחנו 'גיבורים'".
ואתם לא גיבורים?
"כשאני לא יכולה ללכת לקולנוע כי הוא לא נגיש והמדינה לא עושה שום דבר כדי לעזור לי, אני לא מרגישה גיבורה".

"דרשתי רופאה בוועדה"

כבר מהוועדה הרפואית הראשונה של אגף השיקום היא יצאה בתחושה קשה. "חשבתי שאגף שיקום נכים של משרד הביטחון הוא קצת כמו אמא ואבא, שהם דואגים לי ומכוונים אותי לשיקום הטוב ביותר, ובמקום זה גיליתי גוף שעשה כל מה שביכולתו כדי להפיל אותי למטה".
למה את מתכוונת?
"לצערי במדינה שלנו צריך לנהל מאבק משפטי כדי לקבל זכויות והכרה, גם אם נפצעתי בשירות המדינה ובשליחותה. עמדתי בפני 18 ועדות ומכולן קיבלתי תשובה שלילית. ארבע פעמים ערערתי לבית המשפט ותמיד השופט אמר למשרד הביטחון 'בבקשה לדון בזה שוב'".
הם לא מבינים את הרמז?
"הם לא מבינים, הם רוצים שאני אבין ואוותר. על פי החוק במדינת ישראל, כל מה שבית משפט יכול לומר להם זה 'נסו שוב'. בית המשפט לא יכול לחייב אותם להכיר בי".
מה ההסבר שלהם? למה הם לא רוצים להכיר בך?
"הם טוענים שאין קשר בין הפציעה שלי ברגליים ובין שחיקת האגן, הם לא מקבלים את העובדה שמדובר בהחמרה של מצב קיים. יש למישהו ספק שהאגן שלי מחובר לרגליים שלי? עברתי שש ועדות רפואיות רק לעניין האגן. באחת הוועדות הראשונות, כשכבר היה לי ניסיון עם ההתנהגות שלהם, ביקשתי מהרופאים שיגידו לי מה הם עומדים לעשות לי בבדיקה, והם ענו: 'אנחנו לא צריכים להסביר לך איזה בדיקות אנחנו מבצעים ולמה, תשכבי על המיטה ותשתקי' ומיד התנפלו על האגן, נגעו בי בלי רשות, הכנה או הסכמה, ארבעה יחד. שניים תפסו לי את הרגליים ושניים בדקו את האגן, קפאתי מרוב אימה, עברתי טיפולים פסיכולוגיים כדי להתמודד עם הדבר הזה. אני זוכרת שאחרי כל זה אחד הרופאים אמר לאחרים: 'אני סיימתי איתה, מישהו צריך ממנה עוד משהו?' כאילו שלא מחובר לגוף הזה בן אדם. ואז הם פשוט יצאו והשאירו אותי ככה על המיטה".
ומה הוחלט בוועדה הזאת?
"שהם לא מוצאים קשר בין הפגיעה ברגליים ובין האגן. התלוננתי על הוועדה לוועדת האתיקה כי בחוויה שלי זו לא הייתה בדיקה אלא תקיפה".
אבל היו ועדות נוספות שקבעו גם הן שאין קשר בין הדברים.
"לא יכול להיות שאין קשר, כי כל הרופאים שטיפלו בי בבית החולים וגם בקהילה (חוות הדעת הגיעו למערכת. ד"ח) חושבים שיש קשר, וזה מתועד וממוסמך. הייתה ועדה שקבעה שנולדתי עם בעיות באגן. כן, כאילו שהיו מגייסים אותי לקורס טיס עם בעיות באגן. ועדה אחרת אמרה שהמצב שלי נובע מאורח החיים היושבני שלי, כי אני יושבת הרבה על הטוסיק. מה לעשות שאני נכה?"
"הייתה ועדה שקבעה שנולדתי עם בעיות באגן. כאילו שהיו מגייסים אותי לקורס טיס עם בעיות באגן. ועדה אחרת אמרה שהמצב שלי נובע מאורח החיים היושבני שלי, כי אני יושבת הרבה על הטוסיק. מה לעשות שאני נכה?"
ולא הצלחת לקבל סעד מבית המשפט?
"בנובמבר האחרון, אחרי הסיפור עם איציק, הגעתי לדיון בערעור שלי, ובית המשפט נתן הוראה להעביר אותי למחוז ירושלים, בתקווה ששם ינהגו בי אחרת. לפני הוועדה הזאת בירושלים פניתי לגורמים בכירים באגף השיקום, וביקשתי שיהיו רגישים כלפי המקרה שלי כי עברתי מספיק. אמרו לי 'אל תדאגי, מאז המקרה של סעידיאן יש שינויים בגישה' והוסיפו שעליי לנסות לשתף פעולה. שום דבר לא הכין אותי לזה שאתייצב בפני הוועדה, והרופאים יבקשו ממני להוריד מכנסיים ותחתונים כדי לראות את השופכה שלי. הייתי המומה. עומדים ארבעה גברים בחדר אחד, בלי וילון ובלי כיסוי, ומבקשים שאחשוף בפניהם את איבר המין שלי, כאשר ברור שאת הנזק רואים רק ב־MRI או באולטרסאונד. הם רצו להשפיל ולשבור אותי".
איך הם הסבירו את זה?
"שאלתי 'למה לא הבאתם רופאה?' ויו"ר הוועדה אמר שהם רואים בתיק הרפואי שכבר נבדקתי על ידי הרבה גברים, אז מה זה מפריע לי? ואם זה לא היה מספיק, הוא הוסיף 'אנחנו לא ניגע, רק נסתכל'. רק אחד מהם העז להגיד שאולי זה לא תקין. כמובן שסירבתי, אמרתי להם שלא צריך להפשיט אותי, שיש צילומים ויש מסמכים רפואיים. שאלתי למה הם לא מאמינים לקולגות שלהם מבתי החולים. מובן שהוועדה דחתה את התביעה, כי לא הסכמתי להתפשט".
"שום דבר לא הכין אותי לכך שאתייצב בפני ועדה וארבעה רופאים יבקשו ממני להוריד מכנסיים ותחתונים כדי לבדוק את איבר המין שלי"
ציינת שנאמר לך שמאז המקרה של סעידיאן יש שינוי בגישה. את מרגישה את זה?
"אני אישית לא רואה שינוי ולא מרגישה אותו. בעצם העובדה שהרימו רפורמה, הם מודים שיש מה לתקן ומודים שנעשו דברים לא טובים. הרפורמה הזאת צמחה על הגב של הדור שלי, ויש אחוז לא מבוטל של נכים שעדיין נתקלים במערכת עקומה ומזלזלת. מה, כשמגלים גננת מתעללת, עושים רפורמה בגן עם אותה גננת, בתקווה שאולי הפעם היא לא תרביץ לילדים? אם הגוף שאמור לשקם אותי לא עושה זאת, זה הזמן לפרק אותו ולהרכיב מחדש".
מי אמור לעשות את זה?
"שר הביטחון, בני גנץ. הפגנו כמה פעמים מול ביתו בראש־העין, אבל הוא לא יצא לפגוש אותנו. אני רוצה להעביר לו מסר: הלכתי לצבא מתוך ידיעה שאם יקרה לי משהו אהיה בידיים טובות, והמציאות התרסקה לי בפנים.
"בסופו של דבר, אפשר להחזיר לי את אחוזי הנכות, אפשר להחזיר לי את הטיפולים הרפואיים, אפשר להחזיר לי הכל, אבל כל הכסף שבעולם לא יחזיר לי את האמון שלי באנושות, שום דבר כבר לא יחזיר את זה".

תגובת משרד הביטחון:

"טענותיה של הגב' מורן הר אבן נשמעו על ידי הדרגים הבכירים ביותר במשרד הביטחון ונבחנו בכובד ראש במספר רב של ועדות רפואיות. ועדות אלה הינן עצמאיות בהחלטותיהן וכפופות רק לפסיקות בית המשפט, שאותן יישמו במלואן. פנייתה של הר אבן בנוגע להטרדה הועברה לבחינת נציבות קבילות הציבור למקצועות הרפואה. מטעמים של צנעת הפרט וסודיות רפואית לא נוכל לפרט מעבר לכך".
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות ב 0 דיונים
הוספת תגובה חדשה
אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר אתתנאי השימוש של Ynet לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.