משפחה של דניאל יולזרי יש מסורת מיוחדת בערב ראש השנה: כל בן משפחה רושם על פתק בשולחן החג את מה שהוא מאחל לעצמו לשנה הבאה. גם הג'ודוקא והמדליסט האולימפי פיטר פלצ'יק, בעלה של דניאל, אימץ את המנהג הזה. "בשנים האחרונות הייתה לי משאלה קבועה", הוא מספר, "הלוואי שבשנה הבאה אני ודניאל כבר נחבוק ילד או ילדה".
השנה פלצ'יק יכל סוף־סוף לשבת סביב שולחן החג עם חיוך: משאלתו התגשמה. הוא ודניאל, שניהם בני 31, הפכו לפני ארבעה חודשים וחצי הורים לתאומים, גולן ורפאל. כמו שאפשר להבין, ההורות לא הגיעה בקלות. "עברו עלינו שנים מאוד לא פשוטות", מספרת דניאל. "הייתה תקופה שהייתי מרוסקת נפשית".
פיטר: "אני שם לב איך כבר עכשיו אנחנו משווים ביניהם. 'רפאל חייך ראשון וגולן עדיין לא'. התחרותיות כבר נוכחת בתוך הבית"
פיטר: "גם בשבילי זה היה מתסכל מאוד. זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שהרגשתי שאין לי שום שליטה על הסיטואציה. גם כשאני מפסיד בקרב אני מרגיש שיש לי שליטה, שאני אחראי על המהלכים. כאן הרגשתי חסר אונים".
אם להמשיך את האנלוגיה הזו, כשהתאומים נולדו זה היה כמו לעמוד על המקום הראשון בפודיום האולימפי?
"האמת? פי אלף יותר. חד־משמעית. אתה מבין שכל החיים שלך מתנקזים לרגע הזה: להיות אבא. כל הדברים האחרים מתגמדים. דווקא בגלל הדרך הארוכה וכל התלאות שאני ודניאל עברנו, זה היה עוד יותר מרגש, כי אתה ממש לא לוקח את זה כמובן מאליו. כמו שאומר השיר של חנן בן ארי: 'הניצחון הרבה יותר מתוק'".
סכין שננעצת בבטן
פלצ'יק גרף עד היום שורה ארוכה של תארים. בין היתר היה אלוף אירופה ב־2020, ושנה לאחר מכן ענד מדליית ארד באולימפיאדת טוקיו כחלק מנבחרת ישראל. השנה זכה במדליית ארד באליפות העולם, וממש לאחרונה - במדליית הכסף בטורניר המאסטרס בהונגריה.
הוא ודניאל הכירו כששניהם היו בני 17. זה קרה כשהגיעו לאותה מסעדה בראשון־לציון, כל אחד עם בני משפחתו, וישבו בשולחנות סמוכים. "פיטר היה מאוד חתיך ושרירי", מספרת דניאל. "הסתכלתי עליו וחשבתי, 'וואו, מה זה הדבר המושלם הזה?'. ראיתי שגם הוא שולח אליי מבטים וגם אחותי ואמא שלי ראו. הן אמרו לי, 'לכי תדברי איתו', אבל לא העזתי".
פיטר: "הסתכלתי על דניאל ונורא התלהבתי, אבל חששתי לעשות משהו. פחדתי מדחייה".
דניאל: "אבל אז המשפחה של פיטר קמה ללכת, ואמא שלי עצרה אותם ואמרה להם: 'יש לכם ילד חמוד'. הם ענו לה: 'הוא גם אלוף ישראל בג'ודו'. אמא שלי אמרה: 'אם הוא מעוניין, הוא מוזמן להכיר את הבת שלי'. זו הייתה הזיה, אבל פיטר ניגש אליי".
דניאל: "עברו עלינו שנים מאוד לא פשוטות. הייתה תקופה שהייתי מרוסקת נפשית"
פיטר: "ללא ספק אחד הרגעים הטובים בחיי. ביקשתי מדניאל את הטלפון, וזמן קצר אחרי זה קבענו דייט. היא גרה בבאר־יעקב ואני בראשון־לציון. עדיין לא היה לי רישיון, אז היא באה אליי עם הרכב של ההורים שלה. היא באה עם עקבים, חשבה שנצא למסעדה, אבל במקום זה עשיתי לה סיור ברגל, הראיתי לה את המקום שבו גדלתי".
דניאל: "חשבתי שנעשה סיבוב קטן, ויצא שהלכנו ברגל איזה שישה קילומטרים. אבל לא סבלתי לרגע. היה לי כל כך כיף איתו".
הם נישאו בגיל 24, לא לפני שעברו פרידה קצרה ומפתיעה. זה היה קצת לפני יום הולדתם ה־20, אחרי שפלצ'יק זכה במדליית כסף באליפות אירופה ואז נפצע בברך במהלך אימון, מה שהוביל לניתוח ולתקופת שיקום ארוכה, "וזה שיבש לי את הראש", הוא מסביר.
דניאל: "הלכתי לבקר אותו בבית החולים, והכול היה רגיל עד שפתאום הוא אמר לי: 'אני לא רוצה שתבואי יותר. אני רוצה שנפסיק להיות חברים'. לא ידעתי מה לעשות עם זה. חזרתי הביתה בשוק".
פיטר: "בעקבות הפציעה נכנסתי לדיכאון עמוק. הרחקתי ממני את כל האנשים שאני אוהב. אבל אחרי חודש הגעתי אל דניאל הביתה מדדה על קביים, והתנצלתי".
דניאל: "גם בהמשך, הקריירה של פיטר הביאה איתה קשיים ומשברים. הוא טס הרבה לחו"ל ועבר פציעות נוספות. אבל כבר היינו מנוסים, למדנו להתמודד עם הדברים האלה. לא היו יותר פרידות".
ובכל זאת, שום דבר לא הכין אותם למשבר הגדול באמת: הקושי להקים משפחה משלהם. הם מספרים שהחלו לנסות כבר לפני שש שנים. "שנה אחרי שהתחתנו, פיטר אמר לי: 'אני חושב שהגיע הזמן לילדים'", משתפת דניאל. "זמן קצר אחרי זה החלטנו שמנסים. בהתחלה פשוט הפסקנו לשמור, לא עבדנו בזה. אבל החודשים חלפו, זה לא קרה, ואז התחלנו יותר לחשב ימי ביוץ. גם זה לא עזר. לפני ארבע שנים פנינו למומחה פוריות, והוא שלח אותנו לסדרת בדיקות. אבל עוד לפני שהתחלנו בתהליך, נקלטתי באופן טבעי".
דניאל: "אמא שלי אמרה למשפחה של פיטר, 'יש לכם ילד חמוד. אם הוא מעוניין, הוא מוזמן להכיר את הבת שלי'. זו הייתה הזיה, אבל פיטר ניגש אליי"
פיטר: "בדיוק הייתי באליפות העולם בטוקיו. דניאל באה לבקר אותי וחגגנו ושמחנו נורא. היא הראתה לי את התמונה של האולטרסאונד. עד היום התמונה הזו אצלי. כל כך התלהבתי. חשבתי, הנה התמונה הראשונה של הילד שלי".
דניאל: "יומיים אחרי שחזרנו מטוקיו הייתה לנו בדיקה. הרופא אמר 'הנה הדופק' וכל כך התרגשנו. אבל שבוע אחרי זה היינו בעוד בדיקה שגרתית. הרופא עשה לי אולטרסאונד ושתק. בסוף הוא אמר, 'תקשיבו, אני לא רואה דופק, אבל המכשור שלי לא הכי טוב. אני מציע שתקפצו למיון כדי שנראה שהכול בסדר'. כנראה הייתי בסוג של הכחשה, כי באמת הייתי בטוחה שהמכשור שלו לא טוב".
פיטר: "אני מיד ידעתי שזה נגמר. הרגשתי כאילו סכין ננעצת לי חזק בתוך הבטן".
במיון אישרו בפניהם שהעובר לא שרד. דניאל נדרשה לעבור גרידה. "שנינו היינו בתחושת באסה גדולה", היא מספרת. "אבל ניסינו להתנחם בחיובי: הצלחתי להיקלט באופן טבעי. אמרנו שניתן לגוף להתנקות ואז ננסה שוב. אבל אז שוב חלפו להם חודשים ארוכים ושום דבר לא קרה. הרופא הציע שאעשה בדיקות".
פיטר: "גם אותי הוא שלח לבדיקה!".
לפי החיוך אני מבינה שהיית מרוצה מהתוצאה.
"בואי רק נאמר שהאישה במעבדה לא הפסיקה להחמיא לי. היא אמרה שאני יכול להיות מפעל".
דניאל: "הבדיקות של שנינו יצאו תקינות לגמרי. הרופא אמר שמדובר ב'אי־פריון בלתי מוסבר' והיה בזה משהו מתסכל. בשלב הזה כבר חשבתי שאולי היה עדיף שהיו מוצאים איזו בעיה קטנה, משהו שאפשר לפתור כדי שסוף־סוף יהיה לנו ילד".
פיטר: "למרות שלא נמצאה בעיה, הרופא הציע שנתחיל בטיפולי פוריות".
דניאל: "שנינו נורא רצינו וחיכינו לזה, אבל אז בדיוק הגיעה הקורונה. קיבלתי מייל שעצרו את כל הטיפולים".
מייאש.
"עד הקורונה עבדתי כמאפרת כלות, ובעקבות המגפה גם כל הקריירה שלי נעצרה. פיטר התאמן אז לאולימפיאדה שתוכננה ל־2020, והודיעו שדוחים אותה בשנה. שנינו מצאנו את עצמנו יחד בבית כשכל החלומות שלנו נעצרו בבת אחת. הכול נראה שחור. בתקופה הזו כבר נשברתי נפשית".
דניאל החליטה לעשות הסבה מקצועית ולהפוך לחוקרת במשטרה. "אבא שלי היה קצין בכיר במשטרה", היא מסבירה. "כבר כשהייתי ילדה חשבתי לעבוד במשטרה, והקורונה דרבנה אותי לעשות את המהלך הזה. התפקיד החדש נתן לי הרבה סיפוק, אבל עדיין, יותר מהכול רציתי ילד. שלוש שנים אחרי ההיריון הראשון נקלטתי שוב באופן טבעי. הפעם כבר לא העזתי לשמוח. ובאמת, זמן קצר אחרי הגילוי התעוררתי בוקר אחד מדממת. ההיריון נפל".
פיטר: "ובשלב הזה כל הסביבה כבר שואלת אותי ואת דניאל על ילדים. לאנשים אין הרבה טאקט. היו לי חברים ששאלו, 'מה קורה איתכם? אנחנו הכרנו אחריכם וכבר יש לנו שניים'".
דניאל: "היו כאלה שעוד אמרו לי 'למה אתם לא רוצים ילדים?', ואני חושבת בלב, 'מי אמר לך שאנחנו לא רוצים?'. אני גם זוכרת ששאלו אותי 'מה עם ילדים?' בדיוק יום אחרי שעברתי הפלה".
פיטר: "אני הייתי צריך להתמודד גם עם התקשורת. בהתחלה עניתי שהחלטנו לחכות עד שאסיים עם אולימפיאדת טוקיו, עד שבשלב מסוים אמרתי די, והצבתי תנאי בראיונות: שלא ישאלו אותי את השאלה הזו. זה היה מצב מתסכל מאוד. כולם מכירים את ההישגים שלי, פחות את הכישלונות. באותו רגע אני, שרגיל לנצח, מרגיש קצת כמו כישלון. מה גם שהחלק של הגבר בכל הסיפור הזה מורכב מאוד".
למה הכוונה?
"האישה היא זו שעוברת את כל ההליך הרפואי, לכן אתה צריך להיות החזק וזה שתומך בה. אתה לא יכול לבכות לה. אתה לא יכול גם לבכות ולהישבר בפני אחרים. אני גם מגיע מתחום תחרותי מאוד, ואין מה לעשות, זה גולש אצלי ליתר תחומי החיים. אני - זה שהיה הראשון מבין החברים שלי שמצא את אהבת חייו, הראשון שהתחתן - רואה פתאום איך כל החברים שהתחתנו הרבה אחריי מביאים ילדים לפניי. ברור ששמחתי בשבילם, אבל מצד שני יש בך קול שאומר, איך זה שאני נשאר מאחור?".
אפשר להבין.
"ועדיין, אני חושב שאחת התכונות החזקות אצלי היא שאני לעולם לא מאבד תקווה. למרות כל המכשולים בדרך, חייבים להמשיך ואסור לוותר. זה משהו שקיים גם אצל דניאל. לשנינו היה ברור שזה יקרה בסופו של דבר, שזו לא שאלה של אם, רק של מתי".
והנה עוד דופק
בסוף זה קרה. לפני שנה וחצי, כשהקורונה החלה לדעוך, החלו השניים סוף־סוף בטיפולי הפוריות המיוחלים. אחרי סבב הזרעות שלא עבד, הרופא המליץ להם לעבור להפריה חוץ־גופית. "הרופא אמר לנו שלאור גילנו הצעיר הוא ממליץ להחזיר רק עובר אחד", מספר פיטר. "אבל אני העדפתי שיחזירו שניים, כי רציתי מאוד תאומים. אולי בגלל שכשהייתי ילד תמיד חלמתי על אח תאום. חשבתי איזה דבר מדהים זה יכול היה להיות: מישהו לגדול איתו".
דניאל: "אני ממש לא רציתי תאומים. גם בגלל הקושי בהיריון של תאומים וגם בגלל הקושי של גידול שני תינוקות. בסוף הסכמתי, כי ידעתי שזה יכול להעלות את הסיכויים. גם הייתי פסימית כל כך, שאמרתי לעצמי: אני אזרום עם פיטר, גם ככה זה בטח לא יצליח בפעם הראשונה. בניסיון הבא שלנו כבר אוריד אותו מהרעיון ונחזיר רק עובר אחד".
פיטר: "אבל אז הודיעו לנו שיש היריון. אני זוכר איך נכנסנו לבדיקת דופק ראשונה. אני מתפלל שהרופא יגיד 'הנה הדופק', והוא באמת אמר את זה. אבל מיד אחרי זה הוא הוסיף: 'והנה עוד דופק'. אני התלהבתי בטירוף, אבל דניאל נכנסה לחרדה. היא אמרה לרופא: 'אתה בטוח? תבדוק שוב'. הרופא אמר: 'אבל אמרתי לך שיהיו שניים! אמרתי לך!'. כשיצאנו מהבניין היא התחילה לשאול 'מה יהיה? מה נעשה?'. אחת הסיבות שהיא הייתה בלחץ היא העובדה שאני טס הרבה. נורא רציתי להרגיע אותה, אבל בדיעבד אמרתי את המשפט הכי גרוע שאפשר".
פיטר: "הצבתי תנאי בראיונות לתקשורת: שלא ישאלו אותי על ילדים. באותו רגע אני, שרגיל לנצח, מרגיש קצת כמו כישלון"
שהוא?
"אמרתי לה: 'אל תדאגי, יהיה בסדר. אני אביא לך מטפלת'. פתאום היא פרצה בבכי היסטרי, רצה ברחוב, תפסה פח והתחילה להקיא" .
דניאל: "הרגשתי שהוא זה שלחץ שיהיו לנו שניים, וברגע שהודיעו שיש תאומים - הוא כבר נוטש. אבל כנראה שהיה לי קשה להאמין שזה באמת קורה. שהנה, יש סיכוי שבאמת אהפוך בקרוב לאמא. בגלל זה בהתחלה סיפרנו רק למשפחה הגרעינית. שנינו פחדנו מאוד שנאבד גם את ההיריון הזה. בכל פעם שהייתי הולכת לשירותים, חששתי שאראה דימום. כל כאב קטן גרם לי לחשוב שאולי משהו לא תקין. הרגשתי שלכל אדם שאני מספרת שאני בהיריון, אצטרך לספר גם שזה לא צלח בסוף".
למרבה השמחה, ההיריון עבר הפעם באופן תקין. בשבוע ה־38 ילדה דניאל בלידה טבעית ("למרות שמדובר בתאומים, ממש לא רציתי קיסרי"). ראשון נולד גולן במשקל שלושה קילו. ארבע דקות אחריו הגיח לעולם רפאל, במשקל 2.700 קילו. "וזה הרבה מאוד לתאומים", מכריז פיטר.
מה עומד מאחורי בחירת השמות?
פיטר: "היה לנו ברור שלאחד הבנים נקרא רפאל, על שם אבא של דניאל. כדי שגם גולן יקבל ייחוס משפחתי, נתנו לו שם שני: ישראל, על שם בעלה של אמא שלי, איסר (ישראל ביידיש), ששימש עבורי כאבא מאז גיל שמונה. ואז החלטנו לתת גם לרפאל שם שני: דוד".
פיטר: "מעדיף שהתאומים יהיו בתחומים נפרדים, כדי שכל אחד מהם יהיה סיפור בפני עצמו".
הלידה התרחשה בבית החולים אסף הרופא, שם השניים שכרו מלונית. "הזמנו במקור שני לילות", מספר פיטר. "אבל יצא שנשארנו שם שבוע וחצי. האמת היא שפחדנו לחזור הביתה, להתמודד עם המציאות. שבועיים וחצי אחרי הלידה הייתי צריך לטוס לאליפות העולם בקטאר. כל עוד היינו במלונית יכולתי לצאת כל בוקר לאימון ולדעת שלדניאל יש כל העזרה שהיא צריכה. המטפלות כבר הסתלבטו עלינו. אמרו שתכף הן מכינות את הילדים לכיתה א'".
אבל האמת היא שגם כשבני הזוג חזרו בסופו של דבר הביתה, הם לא נאלצו לגדל את התאומים ללא עזרה. מעבר לעובדה שאמו של פיטר, אחות במקצועה, גרה קרוב אליהם, השניים עדיין מתגוררים בביתם הגדול של הוריה של דניאל בבאר־יעקב, לשם עבר פלצ'יק כבר בגיל 20. בריאיון שהעניק ל"לאשה" לפני שנתיים, הוא התייחס לקושי הכלכלי בלהיות ספורטאי בענף אולימפי בישראל: "אתה צריך להשקיע את כל הזמן שלך באימונים. אתה לא באמת יכול לעבוד כדי להתפרנס. וכל עוד אתה לא הכי טוב, אין לך שום הכנסה".
היום, כשפלצ'יק כבר נמצא בסגל האולימפי הגבוה ביותר, המצב השתנה לטובה. הוא מקבל מלגה חודשית נאה ומשמש גם כפרזנטור של חברות שונות (בין היתר פרה סקין־קר, דלתא, אדידס ומור בית השקעות), וכל אלה מספקים לו הכנסה מכובדת - כזו שמאפשרת לו ולדניאל לעבור סוף־סוף, בשנה הבאה, לדירה משלהם. "זכינו ב־2018 בדירה בהנחה במסגרת 'מחיר למשתכן'", מספרת דניאל. "היא ממוקמת בדיוק בין באר־יעקב לראשון־לציון, היכן שמתגוררות המשפחות של שנינו. אנחנו מאוד נרגשים לקראת המעבר".
בחיים לא אצליח להבין
פלצ'יק נולד בעיר יאלטה שבחצי האי קרים (דרום אוקראינה). בעת הלידה נתקע בתעלה, חבל הטבור נכרך סביב צווארו, והרופאים הצליחו לחלץ אותו כשהוא סובל משברים רבים. הוא היה מונשם, הרופאים לא ידעו אם יחיה, וגם אם כן, סברו שיישאר נכה. זה היה הרגע שבו אביו החליט לנטוש אותו ואת אמו לריסה, שהייתה אז בת 22.
בהיותו בן תשעה חודשים עלה פיטר עם אמו לישראל, וזמן קצר אחר כך עלו גם הוריה. כשהיה בן שלוש, האם החליטה לעבור לניו־יורק לבדה, לעזור בפרנסת המשפחה. פיטר גדל עד גיל שבע אצל סבו וסבתו. היה זה סבו, שהוא קרוי על שמו, שרשם אותו לחוג ג'ודו בגיל ארבע.
דניאל: "היו כאלה שעוד אמרו לי 'למה אתם לא רוצים ילדים?', ואני חושבת בלב, 'מי אמר לך שאנחנו לא רוצים?'"
היום כשאתה אבא בעצמך, איך אתה רואה את הנטישה של אביך הביולוגי?
"זה תמיד היה נשגב מבינתי, ועכשיו זה נראה לי עוד יותר מטורף. זה משהו שאני בחיים לא אצליח להבין. אבל תמיד השתדלתי לראות את הצד החיובי בזה. אני די בטוח שבזכות העובדה שאבא שלי נטש, החיים שלי הובילו אותי למקום שבו אני נמצא היום".
אתה חושב שהתאומים ילכו בדרכך? יהיו אלופי ג'ודו בעתיד?
"זו שאלה שכולם שואלים אותי. אני מאמין שג'ודו יהיה חלק מהחיים שלהם, כי זה בלתי נמנע. מן הסתם הם יגדלו ויראו אותי מתאמן, יבואו לצפות בי בתחרויות. כבר יש לי ויז'ן איך הם יבואו לראות אותי באולימפיאדת 2028 בלוס־אנג'לס. אבל אני לא אכוון אותם בהכרח לתחום הזה. אני מאמין שהילד צריך לבחור בעצמו מה שהכי מתאים לו.
"מה שכן, הייתי שמח שכל אחד מהם יבחר בענף אחר, כדי שלא תהיה ביניהם תחרות. אני שם לב איך כבר עכשיו אנחנו משווים ביניהם. 'רפאל חייך ראשון וגולן עדיין לא', 'זה עשה ככה והשני עוד לא עשה'. התחרותיות כבר נוכחת בתוך הבית, למרות שאנחנו לא רוצים. הייתי מעדיף שהם יהיו בתחומים נפרדים, כדי שכל אחד מהם יהיה סיפור בפני עצמו".
דניאל: "התאומים יעסקו בספורט בטוח, רק לא בהכרח אולימפי".
פיטר: "בטח אולימפי, בהכרח אולימפי!".
