יומיים לפני תחילת "איראן 2", אמא שלי נפלה ושברה את הגב. היא אושפזה בבית חולים כשהיא נאנקת מכאבים, שבויה בתוך גוף שבגד בה. בשבת בבוקר הודיע הצוות הרפואי שאני צריכה לקחת אותה הביתה. מתברר שבזמן מלחמה, כל עוד החולה נושם בזכות עצמו, מצבו מוגדר "יציב להפליא".
במיטה במסדרון ראיתי קשישה מדברת בטלפון ברמקול עם בנה, מתחננת בבכי שיבוא לקחת אותה, מסבירה לו שהיא שוחררה, שלפני כן דיברה עם אחותו, וזו אמרה שהיא במקלט עם הילדים. הבן השיב בקוצר רוח שגם הוא לא יכול ושתגיד לרופאים שהיא צריכה להישאר. "תסתדרי", אמר לה, כאילו ביקשה ממנו טרמפ לחוג ברידג'.
עמדתי שם וחשבתי מחשבה לא יפה. אולי היא לא הייתה אמא מוצלחת במיוחד? אולי ככה מדברים להורים ששכחו אותך בגן או קימצו בחיבוקים? רק כמה דקות לאחר מכן, בחדר ליד, חזר אותו תסריט, הפעם עם קשיש. גם הוא התקשר וביקש מבנו שייקח אותו. גם הוא קיבל תשובה דומה: "אני לא יכול עכשיו".
כששאלתי אח במחלקה אם מדובר ביום מקולל במיוחד, הוא חייך חיוך עייף. "זה קורה המון", אמר, "ולא רק במלחמה. הרבה משפחות משאירות את ההורים המבוגרים בבית החולים, גם כשאין סיבה רפואית אמיתית. זה נוח יותר". ואז הוסיף בשקט, שבמחלקות אחרות יש ילדים שמבקשים לא לבצע החייאה. את יודעת, כדי לא להאריך את הסבל. לא הסבל של החולה, כן?
ופתאום הבנתי שהמחשבה הראשונה שלי הייתה עצלה. הרי לא יכול להיות שכל המבוגרים האלה היו הורים גרועים, דור שלם לא יכול להיכשל ככה באהבה, ושבעצם אני מכירה בעצמי כאלה שמתייחסים להוריהם כמו סוג של מניה בירידה. "העברנו את אבא שלי לדיור מוגן", סיפר לי לאחרונה חבר. "מעניין כמה שנים הוא יחזיק שם לפני שיאכל לי את כל הירושה".
"זה קורה המון", הסביר לי אח במחלקה, "ולא רק במלחמה. הרבה משפחות משאירות את ההורים המבוגרים בבית החולים, גם כשאין סיבה רפואית אמיתית. זה נוח יותר"
בתוך כל זה נזכרתי איך אחרי שהתגרשתי, רבים ממקורביי אמרו לי בדאגה שאני חייבת למצוא בן זוג, "כי לא תרצי להזדקן לבד". בעודי מביטה על האישה בחדרה של אמי, שסיפרה לי בהמשך שהיא אלמנה, שהייתה נשואה עשרות שנים באושר - תהיתי איך זה בדיוק עוזר לה עכשיו.
ואיך זה עוזר לקשישים בחדרים האחרים? רובם לא חיו בבדידות רומנטית. הם היו נשואים חיים שלמים, הקימו משפחות לתפארת, צילמו תמונות משפחתיות עם נכדים בחגים. ובכל זאת, ברגע האמת, לחלקם הקול מעבר לקו השני בטלפון אומר: "לא עכשיו".
בנסיעה חזרה מבית החולים הבחנתי ברחוב באמא צעירה הולכת אחרי בנה הפעוט שנפל ומעד. היא רצה אליו כאילו עולמה קרס. הרימה אותו, נישקה, בדקה, ליטפה, הבטיחה שהכול בסדר. הרהרתי באותם קשישים. גם הם, מן הסתם, רצו פעם ככה אחרי ילדיהם, נשפו על ברך מדממת והבטיחו בחום שהכול יעבור. אבל עכשיו הם מחכים על מיטת בית החולים כששקית בגדים ארוזה לידם, נפשם מדממת, בלי שאף אחד ירגיע או אפילו יגיע.
בעודי דוחפת את כיסא הגלגלים התבהרה לי האמת המרה: פוליסת הביטוח נגד בדידות, שרבים ממהרים לחתום עליה בחופה, היא סוג של הונאה. רק מאוחר מדי שמים לב לאותיות הקטנות: את יכולה להיות שנים בנישואים מאושרים. את יכולה להיות האמא הכי מסורה בעולם. אבל במאני־טיים את מגלה שילדים הם לא תוכנית חיסכון. יותר קרן השקעות בסיכון גבוה. לפעמים תזכי לקבל דיבידנד של חמלה. ולפעמים? תגלי שנותרת עם חוב של געגוע על מיטת ברזל קרה.
