לכל זוג פוליאמורי ישנו סיפור הפתיחה שלו. פתיחת הזוגיות לא מתרחשת בשיחה אחת. האירוע המחולל מתחיל הרבה לפני. אקדח שיורה במערכה הראשונה חופן ציצים חדשים במערכה השלישית.
חדר מיון. אני על מיטת טיפולים, מחוברת לאינפוזיה. יואב יושב לידי מודאג: "איך הגעת בתוך יום וחצי למצב של התייבשות מווירוס?". אני לא מפסיקה לבכות. "מה יש לך? זה לא נראה כמו וירוס בטן רגיל", הוא אומר. אני מחווירה. עוד רגע הוא יגלה הכול וילך לעולמים. "אתה לא תעזוב אותי אף פעם", אני אומרת. אני רואה שהמשפט הזה מעצבן אותו, אני דרמטית מדי. יואב מרגיש שמשהו עובר עליי. אני מסתכלת עליו מאחורי הדמעות. "משבר גיל", אני אומרת, "הכול גדול עליי". אבל מה שעובר לי בראש הוא "אני לא יכולה לבגוד".
פלאשבק לאתמול: אני יושבת בבית קפה עם מנחה סדנת הכתיבה שלי. לשנינו ברור שזה לא מפגש על כתיבה. בסיום המפגש הקודם הוא ליווה אותי לאוטו. חשבתי שהוא לא רואה אותי ממטר, שמבחינתו אני הנודניקית של הכיתה שלא מפסיקה לדבר. התבדיתי. כשהגענו לאוטו הוא אמר לי: "את אישה אמיתית", "את מהממת", "החוכמה שלך יפה כמוך". הייתי מופתעת ומסוחררת. התעשתי ואמרתי לו שהוא תופס אותי בתקופה מעולה עם בעלי. "מרגישים כמו פרק ב' בפרק א'", הוספתי וברחתי. אמא לארבעה היא שקופה, לא? אני ובטן ההריונות שלי ועודף המשקל. לא העליתי על דעתי שמישהו עוד יסתכל בי באור הזה - וזה אור משוגע, משכר, אור שעוטף אותי וגורם לי לזרוח, אור שמציף מקומות חשוכים ששכחתי שהם קיימים. שבוע עבר מאז השיחה, והאור לא כבה. בשבוע הזה לא הצלחתי לאכול, ירדתי שלושה קילו. במקום אוכל נכנס למחזור הדם שלי ריגוש שלא חוויתי שנים ואני רעבה לעוד ממנו.
הגעתי לבית הקפה כשאני מספרת לעצמי שקרים: "רק נדבר ונלבן בינינו את העניינים כדי שאוכל להמשיך להגיע לקבוצה". זה לא הסביר למה לבשתי את החוטיני השחור ששמור לנסיעות עם יואב. התיישבתי בבית הקפה רועדת. "את יודעת שיש בינינו משהו מיוחד", הוא אומר. אני רועדת, מסמיקה ושוקלת לבגוד. כולם עושים את זה, לא? חיים עם שלדים של סקס בארונות הלב. אם הם מסוגלים, למה אני לא? "אני מסוגלת לעשות את זה וזה לא קשור ליואב", אני אומרת. "אני סוכנת אינטרפול. הסוד הזה ילך איתי לקבר". המנחה מניח את ידו על ידי. הלב שלי קופץ בטרמפולינה על החוטיני. יש בינינו חשמל. אבל מה אם יראו אותנו? אני יודעת שזו פגיעה שיואב לעולם לא יוכל לסלוח עליה. הוא יעזוב אותי. אבל אני לא מצליחה לעצור. אני לא מצליחה להפסיק לרצות את האור. אנחנו מחליטים לעשות סיבוב בקניון. נכנסים לחנות בגדים. אני שולפת חולצה, מתקדמת לתאי ההלבשה, מסמנת לו והוא הולך אחריי. שם זה קורה. הוא מנשק אותי. שפתיים חדשות, האור הזה מחובר אליי. אני מרגישה הכי נחשקת, הכי יפה, הכי רזה, הכי אישה. כל כך זרה לי וכל כך טבעית בו־בזמן. אני לא מפסיקה לחייך. הלב פועם, הליבידו המציא עצמו מחדש.
אני לא זוכרת איך הגעתי הביתה, אבל ברגע שפתחתי את הדלת הרחתי אותנו. את המשפחה שלי. אותי, את יואב. רצתי להקיא את הנשמה. יש אנשים שיש להם אלרגיה ללקטוז או לחתולים. לי יש אלרגיה לסודות. לא הפסקתי להקיא כל אחר הצהריים. הזעקתי את יואב מהעבודה: "וירוס בטן מסנדוויץ' מקולקל בבית קפה", אמרתי לו.
הבנתי שאני לא מסוגלת לבגוד, אבל לא יכולתי להתעלם מהרעב החדש שגיליתי בי. הבנתי שהאהבה שלי ליואב לא קשורה בשום צורה לאהבה או למשיכה לאחרים. בבגידה שלי היה טמון צורך, ובתגובה שלי אליה הייתה טמונה האהבה ליואב.
חודש אחרי אני ויואב שוכבים במיטה בצימר בצפון. החוטיני השחור עליי, ואנחנו מדברים. "אני משחררת אותך", אני אומרת. "אני כל כך אוהבת אותך ואני בטוחה באהבה שלנו שאני יודעת שגם אם תהיה עם מישהי אחרת, אשמח בשבילך. אני רוצה שתרגיש חדש. אני רוצה שתרגיש את האור".
לפרק הקודם: שברנו את כללי המשחק, והחלטנו לפתוח את המונוגמיה
- השמות בדויים, ההתרחשויות אמיתיות. 3formango@gmail.com
פורסם לראשונה: 22:21, 20.04.23
