אין לי מושג איפה טבעת הנישואים שלי. עד לאחרונה הייתי בטוחה שהיא במגירת השידה ליד המיטה שלי, אבל לא מזמן הבת שלי ביקשה לראות אותה, אז שלחתי אותה לשידה. אתן כבר יכולות לנחש: היא לא הייתה שם. אז שלחתי אותה לחפש במגירה של הלבנים ואז במגירה של שולחן המחשב ואז כבר התייאשתי מלחשוב על מגירות שאפשר לחפש בהן. אמרתי לעצמי שהיא לא מחפשת אותה עבור משהו חשוב ולי זה בטח לא חשוב.
אלא, שאז נזכרתי איך פעם זה דווקא היה לי מאוד חשוב. איך אחרי שהתחתנו והתחלתי להתהלך עם הטבעת, כמה שמחתי לגלות שגם בעלי עושה זאת. ובעיקר נזכרתי איך פעם גם כמעט איבדתי אותה וכמה משמעות יצקתי לחתיכת המתכת העגולה הזו וחשבתי שבכוחה לחרוץ גורלות. וכמה זה טיפשי, וכמה זה טיפשי עכשיו גם להודות בזה, אולי לא אודה? ניחא, כבר כתבתי. אין לי כוח למחוק.
זה קרה בתקופה שבה המשבר שאני ובעלי חווינו במהלך הנישואים החליט להתקדם לתואר מאסטר. וכמו שבדרך כלל קורה לי בעיתות משבר אני מרזה. מאוד. והטבעת החלה לשחק אצלי הולה־הופ עם האצבע. ואז בצוהרי שבת אחת, בזמן שאני, הבעל והילדה היינו בבריכה, גיליתי שהטבעת החליקה אי שם במים. זו הייתה בריכה אולימפית, ובמשך שעה בעלי צלל בחיפושים אחריה. ובזמן הזה חשבתי לעצמי שזה מה שיקבע: אם הטבעת תימצא - זה אומר שאנחנו אמורים להישאר יחד. אם לא - זה יהיה סימן שאנחנו צריכים להתגרש. וכמה שמחתי כשבסוף בעלי יצא מהמים עם חיוך של מייקל פלפס: הוא הצליח, הטבעת הייתה בידו! כי המחשבה להתגרש הפחידה אותי עוד יותר מלטבוע.
בשלב ההוא באמת לא התגרשנו. המשבר החליט לקחת פסק זמן, לטוס לחו"ל, לנקות קצת את הראש. לא הבנתן? זו מטאפורה על תואר המאסטר של המשבר מהפסקה הקודמת. לא הצליח? טוב, אולי כי אין לי תואר מאסטר. בכל אופן שרדנו לפחות עוד שנה, עד שבסוף החלטנו שאנחנו כן מתגרשים. וזה בלי שבכלל איבדתי את טבעת הנישואים שלי.
אני לא זוכרת במדויק את הרגע שבו החלטתי להסיר את הטבעת ולהכניס אותה לקופסת התכשיטים, אם זה היה אחרי שבעלי כבר יצא מבית, או בתקופה שבה המשכנו לגור כפרודים תחת קורת גג אחת. אבל כן זכור לי שהיה לי עצוב בזמן שדחפתי את הקופסה למגירה בשידה שליד המיטה שלי (בחיי שאני בטוחה ששמתי אותה שם!). אני גם זוכרת איך אחרי זה קראתי שלנשים גרושות יש כל מיני פתרונות יצירתיים לטבעת: יש כאלה שמתיכות אותה ויוצרות תכשיט חדש, אחרות ממירות אותה למזומן, ויש אף כאלה שזורקות אותה לים! אבל אף אחד מהרעיונות האלה לא קרץ לי אפילו במקצת.
אני גם ככה לא חובבת גדולה של תכשיטים, ולזרוק טבעת יקרה לים בכלל נראה לי פסיכי. מה גם שהטבעת הזו, יחד עם טבעת הנישואים של בעלי, נקנתה בזמנו על ידי אמי כמתנת חתונה. הרגשתי שהיא מסמלת תקופה שבה אני ואב בתי באמת אהבנו, וכן את אהבת אמי אליי, לכן העדפתי לשמור אותה במחשבה שאוכל לתת אותה יום אחד לבתי אם תבקש. אה, אופס... אז זו הסיבה ששמרתי אותה! נראה שעליי בכל זאת להמשיך בחיפושים. אולי במגירה של המזנון?
