"זה התחיל משיחת טלפון קשוחה", נזכרת גלי שחר. "ב־7 באוקטובר התקשר אליי בן הזוג שלי, קצין ביחידה קרבית שנלחם באותו יום במחבלים בעוטף, וסיפר לי שהוא פצוע באיכילוב. כשהגעתי לבית החולים הבנתי שנכנס לו קליע של 2 סנטימטרים דרך האף ונעצר ליד ארובת העין. החיים שלו ניצלו בנס. אחרי שבוע וקצת הוא חזר להילחם".
"בדיוק באותה תקופה התחלתי להרגיש לא טוב. היו לי כאבי בטן, אבל בינינו, למי לא כואבת הבטן בימים כאלה? אבל זה החמיר. התחילו נפיחויות בבטן, שלשולים, הזעות בלילה. חשבתי שכל הדברים האלה נובעים מסטרס. בלילות היו לי סיוטים שקורה לבן הזוג שלי משהו. דאגתי לו מאוד. הייתה לי עייפות קיצונית, וקישרתי את זה לנדודי השינה שסבלתי מהם.
"לפני שמונה חודשים, כשבן הזוג שלי השתחרר, הייתי מאושרת. אמרתי לאמא שלי, ׳אני בתקופה הכי טובה שהייתה לי בחיים׳. עמדתי לטוס עם המשפחה שלי לחופשה באיטליה. לפני החופשה בן זוגי אמר, ׳את חייבת לבדוק את עצמך, לא הגיוני שיש לך כאבי בטן מרוב לחץ, כי אני כבר משוחרר'. הקשבתי לו".
וכך, במאי האחרון, רגע לפני שעלתה למטוס, קיבלה שחר בת ה־23 את האבחון שלה: לימפומה מסוג הודג'קינס. "קיבלתי במייל את הפענוח של הסי־טי. כיוון שאני חיה את עולמות הספורט וגוף האדם, ידעתי לפענח מה אני קוראת. הבנתי מה יש לי. היה כתוב 'לימפומה' וליד המילה הזו סימן שאלה. מיד שלחתי לחברה הכי טובה שלי, שגם היא הייתה חולה בלימפומה, הודעה: ׳זה הגיוני שיש לי אותו סרטן כמו שלך? מה הסיכוי?׳. זה היה רגע של הומור שחור, אבל גם הלם".
הפציעה של בן זוגי ב־7 באוקטובר הכניסה אותי לפרופורציות. הבנתי שהכול אפשרי. הגוף שלנו מסוגל להרבה יותר ממה שאנחנו מסוגלים".
שחר, דוגמנית ומאמנת כושר, יוגה ופילאטיס מתל אביב, סיימה בימים אלה את טיפולי הכימותרפיה. היא נולדה וגדלה בנס ציונה, בתם הצעירה מבין שתיים של זוג הייטקיסטים. היא החלה לדגמן בגיל 13, ובמהלך השנים הצטלמה בין היתר לאמריקן איגל, טופ טן, פנטה ריי, חברות איפור ושיער, ואף השתתפה בפרסומות בטלוויזיה ובפרויקטים מסחריים.
אחרי שירות צבאי כקצינת אימון גופני החלה ללמוד ספורט־תרפיה (טיפול בפציעות ספורט) בקריה האקדמית אונו. לפני כמה שנים, כאשר חברתה הטובה ביותר אובחנה עם לימפומה מסוג הודג׳קינס, שחר ליוותה אותה ועודדה אותה לכתוב ספר על תהליך הריפוי (״היום באופן הזוי הוא עוזר לי״). כשחברתה החלימה, היא המליצה על שחר כמאמנת ספורט אישית למחלימי סרטן וגם למי שמתמודדים עם המחלה ועדיין נמצאים בטיפולים.
הפכת למטפלת עוד לפני שאובחנת כחולה בעצמך.
"כן. פנו אליי אנשים שהתמודדו עם לימפומה ונשים שהחלימו מסרטן השד, שעבורן פתחתי קבוצת מתאמנות מיוחדת. אחת המתאמנות שלי אמרה לי משפט שאני זוכרת היטב: ׳את מרגישה שאת בגוף שהוא לא שלך. הסרטן לקח את כל מה שאפשר לקרוא לו שלך׳".
את מזדהה עם זה?
"לא פשוט לקבל את זה בגיל צעיר. אני רק בת 23. הקרחת זה הלם, לא משנה כמה את מכינה את עצמך לזה. זה מאוד עוצמתי כשאת מאבדת את השיער, הדבר הכי נשי בגוף האישה".
"יש חברות שהפסקתי לעבוד איתן, לצערי הרב. אחרי שראו אותי עם קרחת והבינו שאובחנתי עם סרטן, הפסיקו לפנות אליי."
איך הגיבו במשפחה? בן זוגך?
"להורים שלי היה מאוד קשה, הם מאוד נלחצו. בן זוגי אמר לי כשאובחנתי שהוא ילך איתי כל החיים, והוסיף, ׳גלי, אני גם בחיים׳. הפציעה שלו הכניסה אותי לפרופורציות, הבנתי שהכול אפשרי. הגוף שלנו מסוגל להרבה יותר ממה שאנחנו מסוגלים, הוא חזק יותר ממה שאנחנו מדמיינים. כרגע אני מחפשת משמעות לדברים. אני שואלת: למה דווקא אני עם סרטן? למען מי ובשביל מה?".
5 צפייה בגלריה
"דווקא הקרחת נתנה לי אומץ ללבוש בגדים שמעולם לא לבשתי"
(צילום: מיכל שרון, סגנון: סיון מטוס)
מאז שאת עצמך אובחנת, התחלת לחשוף את הסיפור שלך ברשתות החברתיות. אילו תגובות זה עורר?
"כשהתחלתי לספר על עצמי, קלטתי את גודל המגפה. המון אנשים צעירים כתבו לי שהם חולים. בשנתיים האחרונות התחלואה עלתה. נכון להיום, עשרה צעירים בני 18-45 מאובחנים מדי יום בישראל עם סרטן. למה זה קורה? אין הסבר. לגבי סוג הסרטן שלי, הרופאים אומרים שזה נובע מסטרס. אני מאמינה שזה רצף הנסיבות של אורח החיים שאנחנו מנהלים.
"אני מנהלת אורח חיים בריא מאוד. אני עושה ספורט וכל חיי זה ספורט. במהלך הטיפולים אפילו דיוושתי על אופני כושר בבית החולים ממש תוך כדי הזרקה של החומר הכימותרפי. התזונה שלי בריאה, אני דואגת לשמור על נפש שלווה, ועדיין יש לי סרטן. אז להגיד שזה בגלל שהייתי בסטרס בעקבות המלחמה? אולי. אבל אנחנו לא יודעים באמת".
איך הגיבו למחלתך בעולם הדוגמנות?
"יש חברות שהפסקתי לעבוד איתן, לצערי הרב. אחרי שראו אותי עם קרחת והבינו שאובחנתי עם סרטן, הפסיקו לפנות אליי. לא ייחסתי לזה חשיבות והמשכתי קדימה. עם הזמן הגיעו הצעות חדשות ואפילו משמעותיות יותר, שמטרתן העלאת המודעות לפעילות גופנית במהלך המחלה. עבדתי, למשל, עם מותג הספורט רייבן ובפרויקט 'צמה של עוצמה' בשיתוף פנטן".
את מסתובבת עם קרחת או עם פאה?
"גם וגם. יש ימים שבהם הלוק של הקרחת מרגיש לי נכון. כיום אני הולכת איתה בגאווה, מרגישה איתה בנוח ואפילו עם הרבה יותר סטייל. דווקא הקרחת נתנה לי אומץ ללבוש בגדים שמעולם לא לבשתי. מצד שני, יש ימים שבהם אני לא רוצה להראות שיש לי סרטן. אני רוצה לאפשר לסביבה שלי לשכוח מהמחלה, ובימים כאלה אני בוחרת בפאה".
שחר שמה לה כמטרה לקדם את המודעות של צעירים וצעירות למחלה, וגם ההפקה שמתפרסמת כאן היא חלק מכך. "המסר שחשוב לי להעביר הוא להיבדק כשהגוף מאותת על כאב. אני אובחנתי בשלב 4, ואם הייתי נבדקת מוקדם יותר, הייתי מאובחנת בשלב פחות מתקדם ועוברת טיפול פחות קשוח. "היעד הנוסף מבחינתי הוא להראות שאישה יכולה להיות נשית, חזקה וזוהרת גם אחרי שאיבדה את השיער. כל מה שעשיתי בחיי כיוון אותי לרגע הזה, לצעקה הזאת: שחשוב להיבדק, וששום דבר לא יכול לעצור לך את הנשיות".
על מה את חולמת?
"המטרה שלי היא לפתוח חדר כושר אונקולוגי. יש חדרי כושר כאלה בעולם, ואני רוצה להיות זאת שמביאה את זה לארץ. חוץ מזה, אני רוצה לטייל עם בן זוגי. הטיול אחרי צבא שלנו התבטל בעקבות הסרטן שלי, ואחרי חמש שנים שמתוכן שנתיים הוא נלחם בכל הגזרות, מגיע לשנינו טיול כראוי".
- קרדיט: איפור: לימור כהן, בגדים: אוסף פרטי
