הזיכרונות שלי מאפריקה

בשיתוף אפריקן דרייב

הגעתי לאפריקה כחלק מהצוות שמכין את מסע אפריקן דרייב – שיחצה את מזרח אפריקה בנהיגה עצמית – אוגנדה, טנזניה וזנזיבר. המסע עצמו יצא בדצמבר, אבל הצוות כבר נמצא כאן כדי לסגור פינות אחרונות: הם מכירים את מסלולי הנדידה הגדולה בסרנגטי ואת דרכי העפר האדומות של אוגנדה, הם מדברים על השעות בהן השימפנזים יוצאים לחפש אוכל כדי שנהיה שם בדיוק בזמן ומתכננים את המקום שהכי יפה להיות בו כשהשמש שוקעת מעל מפלי מורצ'ינסון ובינתיים אני בעיקר מנסה להתרגל לכל האפריקה הזאת, שבהתחלה קצת מותירה אותי בהלם.

קחו למשל את קמפלה בירת אוגנדה שהיא סוג של כאוס : מצד אחד מבני פאר ומכוניות מרצדס חדשות, מצד שני עוני ועזובה: פחונים, אלפי טוסטוסים ואנשים שהולכים בצידי הדרכים, אין לי מושג לאן. מהומה ענקית שבתוכה צריך בעיקר להתרכז כדי להצליח לנהוג (בצד שמאל) בלי לדרוס אף אחד.  

במרחק נגיעה – אפריקה(צילום: גילי טלמון)

(צילום: אילן רוזנברג)

אבל כמה שעות אחר כך, כשאנחנו מפלסים את דרכינו החוצה מהעיר, אני מתחיל לגלות ארץ מופלאה, מרחבים ונופים, צבעים וריחות. אנחנו עוצרים ליד באסטה קטנה בצידי הדרך, קונים את האננס הכי טעים שאכלתי אי פעם, והלב שלי מתחיל לחייך.

תודה לך עולם

שמורת מור'צ'ינסון באוגנדה היא קודם כל מרחבים אדירים של טבע: ג'ירפות דוהרות לצד הג'יפ, להקת אריות מנמנמת בצל, אמא פילה ופיל פילון יונק ממנה, היפופוטמים רובצים במי הנילוס, מניחים לציפורים לשבת להם על הראש אבל אבוי לאדם שיתקרב לעברם והשיא: מפלי מורצ'ינסון העצומים.  

מפלי מורצ'ינסון העצומים

זה מתחיל בשיט על הנילוס שמוביל אותנו בין תנינים והיפופוטמים כדי לחזות במפלים האדירים שיותר מאוחר נראה אותם גם מלמעלה: רסיסי מים ניתזים עלי, קשתות נשברות, קרני השמש זוהרות באבני הקווארץ המשובצות בסלעים האדירים ועוצמה בלתי ניתנת להכילה של מים מתנפצים מטה. איך אמר רמי קליינשטיין? תודה לך עולם שהבאת אותי לכאן.

אין טיול באפריקה בלי שקיעות

התכוונתי לשקיעות של הג'יפים בבוץ. אנחנו בקניה המופלאה: נוסעים בתוך מרחבים עצומים של שדות תה שנמתחים עד האופק, עוצרים רגע למולל את העלים הצעירים מהם מייצרים את חליטות התה וממשיכים הלאה ולפתע, בפאתי השדות בואכה העיירה הסמוכה תופס אותנו גשם.

אין על השקיעות של אפריקה(צילום: shutterstock)

"עכשיו תראה מה זה" אומר לי מנחם עבדי, מנכ"ל מאגמה ומי שמוביל את מסע ההכנה: "מה שהיינו עוברים בחמש דקות ייקח לנו עכשיו שעה. ככה זה בדרכים של אפריקה". כמה דקות אחר כך אני מבין את כוונתו כשדרכי העפר האדומות הופכות לעיסה של שלוליות ובוץ ואנחנו דרכן: גז קבוע, הגה חזק בין הידיים ואדרנלין בשמיים.

הם מדברים על השעות בהן השימפנזים יוצאים לחפש אוכל כדי שנהיה שם בדיוק בזמן(צילום: shutterstock)

כשנרגע הגשם, וקניה עושה כאילו כלום לא קרה, אני חושב על הלא צפוי באפריקה. מזג האוויר הטרופי צפוי רק בחוסר היכולת לצפות אותו, הדרכים משתנות, בעלי החיים נעים ממקום למקום, אלף ואחד דברים בלתי צפויים יכולים לקרות פה בכל רגע. זה היופי, ואני לומד להינות מזה. עלול להתמכר.

אמרנו חוצה מזרח אפריקה? אז אנחנו חוצים! טיסה ישירה וקצרה מאוגנדה לטנזניה והנה אנחנו במדינה חדשה ואחרת, רק שמדינות וגבולות הם המצאה של בני האדם, החיות לא ממש מכירות אותם. מסלול הנדידה שלהן קבוע ונמשך בעקבות העשב, על פני מאות קילומטרים וכשאנחנו פוגשים את הנדידה הגדולה שלהן, בשמורת הסרנגטי, כשאלפי זברות, גאנו, באפלו ואימפלות, מקיפים אותנו מכל עבר, אני מצלם, מביט לכל הכיוונים, מנסה לקלוט 360 מעלות את החוויה ובעיקר מרגיש כמו מלך האריות.

מכאן נמשיך למכתש נגורו נגורו, שהוא חלק מהמערכת האקולוגית של הסרנגטי: זהו מכתש עצום שבתוכו ביצות, קניונים, מישורים, יערות ובקיצור: חגיגה מטורפת של בתי גידול שונים לבעלי חיים ובעיקר - מחזה מרהיב! אחד משיאי הביקור באזור הוא המפגש עם שבטי המסאי - "אדוני הבוש" שמקבלים את פנינו בבגדיהם הצבעוניים, עטויי קעקועים, הנשים מגולחות ראש והנערים מתכוננים לטקס הבגרות והחניכה שיתקיים בעוד כמה שבועות (רמז, הם לא יעלו לתורה...).

כשאלפי זברות, גאנו, באפלו ואימפלות, מקיפים אותנו מכל עבר. שמורת הסרנגטי(צילום: shutterstock)

את הלילות בטנזניה אנחנו מבלים בלודג' אוהלים אקולוגי שממוקם ממש בתוך שמורת הסרנגטי. זהו סוג מיוחד מאד של לינה ורוגע שנוחת עלי בסוף היום, כששמי אפריקה מעלי , במיוחד כשהוא מגיע עם אוכל טוב ולא מעט יין. 

גן עדן

אמרנו חוצה מזרח אפריקה? אמרנו! אז הפעם אנחנו נפרדים מהג'יפים ששרתו אותנו נאמנה לאורך יותר מ 2,000 ק"מ, מעמיסים את הציוד ואת עצמנו על מטוס קטן ואז, בדיוק כשחשבתי שכבר ראיתי הכל אנחנו נוחתים בזנזיבר: החופים הכי יפים שהייתי בהם, כחול טורקיז צלול וצונן, חול מושלם, עצי קוקוס, סמטאות קינמון ומוסקט, בירה ודגים ושקיעות של סוף העולם. תודה אלוהים שהבאת אותי למקום הכי מושלם בעולם.

אחרי שבועיים במסע ההכנה של אפריקן דרייב, שבועיים של שטח, של אתגר, של התרגשות, של מראות מרהיבים ותחושה של גילוי עולם אני מנסה לעשות סדר בחוויות, נעזר בתמונות שצילמתי וברשימות שרשמתי. ברור לי שאני עוד לא מבין שום דבר על אפריקה אבל מעבר לארגון המטורף של הפרויקט הזה, אני כבר מקנא במי שיגיע לכאן בדצמבר עם משלחת אפריקן דרייב. מקנא בעצמי שהייתי כאן, ומבטיח לעצמי שאחזור לכאן שוב.

רוצים להתאהב באפריקה? בואו לאפריקן דרייב  

 

שבטי המסאי(צילום: מנחם עבדי )

בשיתוף אפריקן דרייב