שמשון גיאת הוא אדם מיוחד. השבוע הוא חגג את יום הולדתו ה-90. מוזיקאי בנשמתו ומקצועו, שמשון ניגן, בין היתר, עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית בניצוחו של זובין מהטה האלמותי. את חייו הקדיש לפעילות ציבורית ענפה ומשמעותית.
במהלך השנים הוא שימש כנשיא הפדרציה של יהודי תימן בארה״ב וכנשיא ארגון מח״ל (מתנדבי חוץ לארץ) אשר שיגר לישראל בתקופתו מעל 140,000 איש מכל רחבי ארה״ב להתנדב לפעילות אזרחית בבסיסי צה״ל השונים. בשנות התשעים הוא פעל להעלאת שארית יהודי תימן לישראל, מפעל שהגיע לסיומו רק לאחרונה. גיאת היה מעורב גם במאבק סביב הפרשייה הכאובה של חטיפת ילדי תימן ואף הביא לאיחוד בין אם ובתה לאחר 49 שנה.
ב-22 בפברואר קיבלה ממשלת ישראל החלטה משמעותית ביותר, להכיר בפרשיית חטיפת ילדי תימן (אשר, חרף שמה, כוללת גם ילדים מעדות מזרח אחרות ומהבלקן) ולהעניק פיצוי כספי בסכומים שבין 150,000-200,000 ש״ח למשפחות אשר נפגעו קשות מן הפרשה בראשית ימיה של מדינת ישראל. ראש הממשלה נתניהו הצהיר בהודעה לתקשורת כי ״זוהי אחת מהפרשיות הכואבות ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל. הגיע הזמן שהמשפחות, אשר ילדיהן נלקחו מהן, יזכו להכרה ולפיצוי״. הוא הוסיף כי הנחה את שר החינוך לכלול את פרשיית ילדי תימן בספרי הלימוד בבתי הספר.
מדובר באחת מן הפרשיות הכואבות ביותר, המורכבות והסבוכות בהיסטוריה המודרנית של מדינת ישראל. על פי עדויות שונות, אלפי ילדים ״הועלמו״ במהלך השנים הראשונות מקום המדינה. הם נלקחו מידי משפחותיהם הביולוגיות ונמסרו לאימוץ מסיבות שונות ומשונות שנגעו לבצע כסף וגזענות ממסדית. רבים מהוריהם של הילדים הללו, באשר יהיו, כבר עזבו את העולם, אולם בני הדור השני והשלישי ממשיכים במאבקם לחקר האמת, בין העמותות השונות העוסקות בנושא בישראל כיום ניתן למנות את עמותת ״אחים וקיימים״, פורום המאגד משפחות שילדיהן נעלמות בתואנות שונות במסגרת הפרשה ואת עמותת ״עמרם״, הפועלת להעלאת המודעות הציבורית לפרשה. בין היתר, העמותה מקיימת ערבי הרצאות ושיח ואף פועלת לבניית ארכיון ציבורי פתוח לכל, אשר ינגיש את המידע לציבור הרחב.
האם הפרשייה מגיעה לסיומה עם החלטת הממשלה? ממש לא. נציגי הארגונים הבהירו חזור והבהר תחת כל עץ רענן כי מטרתם היא הכרה מפורשת וחד משמעית בעוול שנעשה ועשיית חשבון נפש נוקב על הנסיבות שאפשרו אותו. וכך כותבת יעל צדוק בהארץ, חוקרת ופעילה בעמותת אחים וקיימים:
״כסף לא ימחה את חרפת המדינה המתעמרת באזרחיה; הוא לא ירפה את אגרוף הזעם של בני הדור השני והשלישי, היודעים שהמדינה ממשיכה לשקר להם; מפני שלא מדובר ב"אירועים" מעורפלים, כלשון ההחלטה המתחכמת הזאת, אלא בחטיפה המונית של תינוקות ומכירתם כדי לרפא את נגעי הפרשה ההיסטורית הקשה הזאת, תחילה צריך לְדַבֵּר. לדבר על זוועת החטיפות, על הלגיטימציה שהייתה אז לגזול ילדים מהוריהם במרמה; על הגזענות שהולידה את הפרשה הזאת. צריך לדבר על איך, לעזאזל, כל זה קרה. זה מה שהמדינה צריכה לעשות: לעטוף את הקורבנות בהתנצלות עמוקה ובחמלה, ולרפד את דרכם אל מנוחת הלב מתוך אמירת האמת, כל האמת. רק כך נתחיל להניע תהליך של תיקון עמוק, שאנחנו זקוקים לו כל כך״.
משפחות רבות עדיין כואבות את היעלמות ילדיהם, כאב העובר מדור לדור, כאילו בירושה. מסרב להיעלם. לעיתים הוא עושה דרכו משם, מישראל, אל חופי ארה״ב. כך היה בפברואר 2019, עת פרסם הנ״י טיימס כתבת צבע גדולה שהוקדשה לנושא. כיצד ראוי שנתייחס לנושא?
גיאת עצמו חי בסתירה פנימית לא פשוטה. מחד, הוא ציוני בכל רמ״ח איבריו ושס״ה גידיו. הוא אוהב את מדינת ישראל אהבת נפש, יש לו משפחה בישראל והוא פעל ופועל למענה כל ימי חייו. מאידך, יש בו גם כעס, עצב ואכזבה – על שאת ראשית הגאולה באותם ימים ליוותה מפלצת הגזענות, זו אשר הרימה ראש ופצעה בליבן משפחות רבות, פצע שמסרב להגליד.
במידה רבה הדילמה של גיאת היא הדילמה של רבים בקהילה הפרו-ישראלית מחוץ לישראל, ולא רק בהקשר זה. אנו ערים למתקפות היומיומיות על הלגיטימיות של עצם קיומה של ישראל, עדים לאנטישמיות משתוללת ונתקלים במאמצים להחרים את המדינה היהודית. בד בבד, ישראל כמו יתר המדינות, איננה כליל השלמות. מעת לעת ישנן התרחשויות שלא מעוררות כבוד או מביאות גאווה וגם איתן צריך להתמודד. יחד עם זאת, ישנו חשש מוצדק מעיסוק בפרשיות כגון אלו, שמא יבולע למדינת ישראל. במקרים רבים הייתי ער להיסוס של מחנכים ומורים לחשוף דילמות בפני קהל צעיר מתוך רצון להגן על שמה הטוב של מדינת ישראל, אולם לצערנו חשיפה שכזו יכולה להגיע – ובמקרים רבים גם תגיע - ממקומות אחרים, פחות אוהבים ומחבקים. כשאנו עוסקים בנושאים שכאלו, דווקא כאן במרחקים, חשוב שנשכיל לעשות כן באופן הראוי ובזירה המתאימה. עד כמה קהל היעד שלנו מכיר את ישראל? כיצד נוכל להציג את הנושא בצורה מורכבת וראויה? והכי חשוב, כנות. כשמשהו לא ראוי מתרחש, אפשר להכיר בו. להצטער עליו. זה לא גורע דבר. להיפך.
פרשת חטיפת ילדי תימן היא יורה רותחת המבעבעת מתחת לרגלינו. ככל שנתעלם ממנה, כך יגדל ויתעצם פוטנציאל הנזק שלה, כהתפרצות געשית הרסנית בבית פנימה. דווקא אנו, המכירים ומוקירים את מדינת ישראל, חשוב שנתמודד עם העבר, נכיל אותו ונלמד ממנו, לא רק למען ההווה אלא למען העתיד. אם נבחר שלא לעשות כן, הרי שהותרנו את העיסוק בפרשה לאויבי ישראל. אלו, אשר רפואת הנפש אינה מטרתם אלא רק החיטוט בפצע הכואב כקרדום לחפור בו תחת יסודות הציונות ומדינת ישראל.
אהבתנו למדינה דורשת ומחייבת אותנו להקשיב לאחינו הכואבים, לתת להם כתף וללמוד היטב את לקחי העבר.
שחר עזאני, יועץ אסטרטגי וסגן נשיא בכיר ברשת JBS, לשעבר דובר הקונסוליה בניו יורק, אוהב ישראל
