נס חנוכה: שמונה ימים והלך הכסף

אימת המעסיקים וההורים העובדים בפתח. חופשת החנוכה. שמונה ימים של נס גדול יהיה פה אם נצליח לג'נגל בין הילדים, הנרות, הסופגניות, הסביבונים, החוגים ושאר מטלות. יום אחד אצל סבא וסבתא, יום אחד אצל חבר, יום אחד צריך לארח את החבר, אחרי זה ניקח את הילד איתנו לעבודה (יום אבוד, אי אפשר לעבוד, אבל מילא).

אה, ויש גם את ה"קייטנות אלטרנטיביות" של חג החנוכה, שידועות יותר בשם: פסטיבלים, פסטיגלים ומחזות זמר לילדים שקמו עלינו לכלותנו. ואני עדיין לא מדברת על המחירים הגבוהים של הכרטיסים ועל העובדה שמשפחה שלמה שרוצה ללכת למופע כלשהו צריכה להיפרד ממאות שקלים (מחירי כניסה, נסיעה או חנייה, לפעמים חטיף או שתייה, רוכלים חצופים שמחכים ביציאה מהמופע. אכן, לא חייבים לקנות, אבל גם לסירוב שלנו ולעוגמת הנפש של הילדים יש מחיר), אני מדברת על חופש הבחירה.

סל תרבות - כל השנה

אל תחשבו שהרגע נחתתי מכוכב אחר ושאני לא יודעת שאנחנו חיים בחברה צרכנית מטורפת, אבל דומה שבליץ המופעים שמתרגש עלינו בכל שנה הופך מאסיבי יותר ויותר. ולא, לא מדובר בשום מסורת חביבה, מדובר במסחטה של כסף. בעוד בחופש הגדול ובפסח הולכים לקייטנות מסורתיות, הרי שבחנוכה הולכים למופעים והצגות. וככל שההיצע גדול יותר וססגוני יותר, הילדים מתפתים (כן, גם עליהם הפרסום עובד) ומבקשים עוד ועוד.

העיתונים מלאים במודעות ובפרסומים ואנחנו נסחפים אחרי הצבעים, הקולות, ההבטחות והצלילים ומרגישים שלא נהיה הורים מספיק טובים אם לא נמלא את בקשתם וניקח אותם למופע. שלא לדבר על שניים. אז אנחנו מזמינים כרטיסים בטלפון, קונים דרך חברות האשראי, נלחמים על מקומות טובים ממש מול האף של נינט טייב, אבל האמת היא שלא חייבים את תירוץ הסופגניות כדי להעשיר את סל התרבות של הקטנטנים. הצגות ומופעים יש לאורך כל השנה, ואפשר תמיד לבחור לאן ללכת. גם סרטי ילדים בקולנוע הם לא תופעה שמתקיימת רק לאור נרות החנוכה.

לא חייבים לקנות מוצר רק מפני שמפמפמים לנו אותו בלי סוף, ורק משום שמישהו החליט שעכשיו זה בדיוק הזמן לרקוד בין המושבים של הסינרמה. נכון שמדובר בהווי שכבר הכה שורשים, במנהג ארוך שנים לפיו חנוכה הוא חג הפסטיבלים לילדים (בדיוק כמו ששבועות הפך להיות חג המחלבות המסחריות), בלחץ שמפעילים הילדים, אבל אולי זו בדיוק ההזדמנות ללמד אותם פרק או שניים בצרכנות נבונה, וגם להסביר להם שלא תמיד חייבים לעשות דברים רק בגלל ש"כולם עושים".

במועד ובזמן שאנחנו נרצה

שמחת החנוכה שלהם לא תיפגע במאום, אם יסתפקו בהדלקת חנוכיות משותפת מדי ערב, או במפגשים תכופים יותר עם בני משפחה וחברים. אפשר אפילו לארגן פסטיבל אלטרנטיבי משלכם, בו ישתתפו הילדים וחבריהם, ולעבוד עליו במהלך החופש, כולל חזרות, תלבושות וביצועים מקוריים (הרי כבר לקחתם קצת חופש כדי להיות איתם. תעשו משהו יצירתי. ואם לא אתם, אז הבייביסיטר). אפשר ללכת למוזיאון, לבקר במקומות שאינם פועלים בשבתות, לנסוע ברכבת לעיר רחוקה, לחפש פטריות ביער, להצטרף לסדנת מתופפים, כל מה שאוהבים.

תחשבו רגע, אנחנו אנשים יצירתיים, פועלים, עובדים, חיוניים, ואם נתנתק לרגע מהפטמה השיווקית-מסחרית, הרי שנצליח לחשוב על אינסוף פעילויות יצירתיות ומשותפות שאופיין ומועדן ייקבע על ידינו ולא יוכתב מבחוץ. מדובר בחירות תרבותית בלתי רגילה.

חשוב להדגיש שאין כאן כל ביקורת כלפי המופעים והפסטיבלים. לא צפיתי אף לא באחד מהם, ואני לא טוענת שהם אינם ראויים. חלילה. אני בטוחה שמדובר במפגנים מלוטשים היטב של סאונד ושל פירוטכניקה, אבל אני פשוט רוצה לשמור את החופש לבחור.

אז אם הדבר שאתם הכי אוהבים זה לראות פסטיבלים, אם להידחק בין אלפי הורים וילדים מאותגרי סאונד עושה לכם את זה, אם אתם חושבים שאין טעם לחג האורים בלי חג השירים, אני לא משביתת שמחות, לכו על זה. רק אל תשכחו את האלטרנטיבות, ואת החופש לבחור. תרבות העדר משתלמת אולי לסוחרים, אבל לא מיטיבה עם הצרכנים. ואת זה כדאי שגם הילדים שלנו ילמדו, וכמה שיותר מהר.

• ענת לב-אדלר היא מחברת רב-המכר "סודות של אמהות עובדות", הוצאת ידיעות אחרונות

• לעוד טורים של ענת לב-אדלר: