סיפור השבוע: "נוגי הפנדה וארוחת הערב"
גם הסיפור הבא נשלח אלינו עבור "ספר הסיפורים הגדול שלנו", כדי שאתם תחליטו האם הוא מתאים להיות ה'סיפור לפני השינה' הפרטי שלכם. אהבתם? דרגו אותו באמצעות השאלון מימין. הסיפורים האהובים ביותר יתפרסמו בפרויקט "ספר הסיפורים הגדול של גולשי ynet"
נוגי הפנדה וארוחת הערב
ביפן, ביער למרגלות הר ירוק, חיה משפחה של דובי פנדה: אבא פנדה, אמא פנדה ונוגי הפנדה הקטנה. בכל יום נהנו הדובים לטפס על עצים ולזלול בהנאה עלים טעימים. בבוקר שבו מתרחש סיפורנו, רעש חזק ומוזר הטריד את היער. בשעה שנוגי הקטנה שיחקה לה בהנאה על עץ גבוה, היא חשה כיצד האדמה רועדת תחתיה. כשניסתה להבין מה קורה, נשמע קול רם של מנוע ובקרבת מקום נחתה חללית גדולה בצבע כסף מבריק ומתוכה בצבצו ראשיהם של ארבעה יצורי חלל צבעוניים וחמודים.
נוגי החלה להתקדם לכיוון החללית, שמתוכה בקעה מוזיקה קיצבית: "עלים, עולים, עלים, לולים, לולב אחד, אפשר גם דג".
נוגי לא הבינה מה בדיוק היא שומעת, אך בטרם הספיקה לחשוב יותר מדי נפתחה הדלת וארבעת יצורי החלל זינקו החוצה בשמחה גדולה. גובהם היה כמחצית מגובהה, הם לבשו חליפת חלל כתומה ולראשם היתה רעמת תלתלים אדומה ושמחה.
יצורי החלל התקרבו לנוגי בצעדי ריקוד והמשיכו בשירה סוחפת: "ענפים רטובים, זה די טעים, דגים עם מעילים לא נורא, אנחנו אוהבים גזר עם ריבה".
- "שלום חברים", בירכה נוגי את האורחים המוזרים.
- "שלום עם דבש טעים ממש, חצילים עם פטריות בלי בעיות, סומסום עם פלפל השבח לאל".
- "אתם מסוגלים לדבר רגע בלי לחשוב על אוכל?" שאלה.
- "לפני שנים, רכבנו על סוסים, אכלנו לחמניות, היו מקולקלות, ניסינו חביתה, היתה בה עוגיה, מאז ועד היום נותרנו בלי יום צום".
- "היי חברים", צחקה נוגי, "רוצים שנכין ארוחת ערב יחד?"
- "ביער הנחמד, אולי נמצא זגג, יתקן לנו חלון, נטוס כמו אווירון, בלינצ'ס עם שמיר יכול להיות אדיר".
- "הבנתי", אמרה נוגי, "התקלקלה לכם החללית ואתם צריכים עזרה וגם ארוחה. אל דאגה, יצורים חמודים, אני יודעת בדיוק איך אפשר לעזור לכם!"
נוגי אחזה בידו של אחד היצורים והובילה את החבורה לכיוון ביתה. החמישה התקדמו בצעדי ריקוד לקצב תיפוף שבקע מבטנם המקרקרת של החברים מהחלל.
- "בום בום בים, תנו לי בננה, בום בום בים בם, אחר כך לחמניה, טרי לי לו לו, אמצא פה חנייה, ציק ציק בום בים וגם נקניקייה".
אחד היצורים, שהיה בעל זקן ירוק שבתוכו זהרו גחליליות כתומות, זינק לראש התור והחל לקפץ במהירות. פתאום החלו צומחות מאוזניו סוכריות על מקל, ועל גבו נבט שיח של סלק. נוגי החלה לצחוק ושמחה לקבל סוכריה בטעם סלק.
לא עבר זמן רב והחבורה הגיעה לביתה של נוגי.
- "חללית בום טראח, לאכול אני מוכרח, לא שתינו מאתמול ועכשיו חייבים לזלול".
- "אמא, אבא, בואו מהר!", קראה נוגי בקול רם, ושני דובים הופיעו בריצה ונעמדו מולם.
- "מה זה פה?" שאל דובי אב, "מי זה כאן כזה שובב?"
- "חבורה כזאת פוחזת", סחה אמא דובה בשקט, "כדאי שנערוך מהר שולחן, רוץ הבא אוכל כמובן".
- "אל תשכח, דובון חביב, כרוב עם צנובר ומעיל, לחם סודה כרית ומנורה, אל תשכח בסוף עוגה".
- "נוגי, מאיפה מצאת את אלו כך, לנו הרסו את המטבח, איך נכין מעיל עם כרוב? נעליים עם חרוב? איזה טעם זה מוזר? תיאבון יש להם כמו פר".
עוד נמשכת המסיבה ושוב ביער רעם נשמע, חללית נוספת נחתה ומתוכה בקעה שירה: "פוקי, תוקי, ריק וקוק, שובו מיד הזמן דחוק".
מתוך החללית יצאה דמות, גבוהה כמו נוגי וכתומה כמו תפוז, עם רעמת תלתלים צהובה ובידה חצי עוגה.
- "אמא, מאמא, מומי, מים, איך מצאת? ואיך באים? לאכול האם הבאת? ואם לא אז מה כעת?"
באותו רגע החלה האמא מהחלל להסתובב מהר מהר ולהתרומם אל על. קול תיפוף חדש נשמע והאמא נסערה: "שובבים, שיחקתם די, לא תאכלו שוב בלעדיי, אני הכנתי ארוחה ופתאום היא לי פרחה, כל היום בשוק הייתי, ולכם בבית חיכיתי ואתם בלי להודיע שוב ברחתם לרקיע".
מיד הקישה בידה. נאספו הארבעה אל בטן החללית, והמריאו כמו כספית.
- "מזל", לחשה אמא דובה, "אורחים כאלה, לא תודה".
אני בן 33, גר בחיפה, נשוי ואבא לנועה, תינוקת בת שמונה וחצי חודשים. סיימתי דוקטורט בהיסטוריה באוניברסיטת חיפה. אני מלמד היסטוריה במכינה של האוניברסיטה ועוזר לנהל את העסק המשפחתי, מסעדה רומנית.
אני כותב סיפורים קצרים מגיל צעיר, בשנים האחרונות כתבתי בעיקר עבודות מדעיות ולכן אני מוצא את זה מאוד מהנה לכתוב דברים כיפיים ומשעשעים.
הסיפור שכתבתי קשור בדרכים שבהם אני מנסה להצחיק את נועה. גיליתי שיש צלילים מסוימים שגורמים לנועה להתפקע מצחוק, ואלה הוטמעו בסיפור ששלחתי. נועה מאוד חייכנית, ונראה לי שכבר מגיל צעיר ניתן לזהות שהיא בעלת חוש הומור מפותח.
רוצים לקרוא עוד סיפורים?
