"שתבכה, זה מחשל, רק ככה היא תלמד להסתדר"
"אתן והשטויות שלכן גורמים לילדים להיות מפונקים וחלשים, קופצות לכל פיפס שלהם, אז איך הם ילמדו? אמרתי לך, צריך לתסכל אותם מגיל אפס, אחרת בחיים היא לא תלמד לדחות סיפוקים". ריקי כהן משרטטת קווים לדמותה של גישה חינוכית שיש אבות שעדיין דוגלים בה
אף אחד לא מבחין שילדה כבת שנתיים מטפסת על מגלשה בגובה שניים וחצי מטרים בפארק בבלי, וכבר באמצע הסולם מבינה שטעתה, שהוא גבוה מדי, ופורצת בבכי היסטרי. אף אחד לא מסתכל לכיוונה, איש לא מציע עזרה. רק אחרי כמה דקות ניגשת אליה אם אחת, ושואלת, "אפשר לעזור, חמודה? אמא שלך פה?"
"אבא שלה, ואל תתערבי", היא שומעת קול גברי מאחוריה, השייך לגבר מטופח בתחילת שנות ה-40 לערך, בעל שפתיים דקות מאוד, הבוהה בה באדישות מאחורי מסך משקפי השמש הנאים שלו.
האם שולחת בו מבט נדהם, אבל תגובתו קצרה: "רק ככה היא תלמד להתגלש". בנו, כבן חמש, שהרגיש כנראה שמשהו לא תקין, שואל בלחש: "אבא, להוריד אותה?" "לא", עונה לו האב בפסקנות, "היא צריכה ללמוד להסתדר לבד. עכשיו קח את הכדור ולך לשחק שם", הוא מצביע לעבר קרחת בין הברושים.
הילדה עדיין מייללת. "אבא, אבא, רוצה לרדת", היא אומרת בשפתה התינוקית, ואביה משיב לה, "תעלי למגלשה, ותרדי ממנה. תראי איך כל הילדים עושים, אם הם יכולים - גם את יכולה".
"הייתי תולה אותו"
רק אחרי עשר דקות בערך הוא הצליח להביס אותה. היא אומנם פרצה בבכי נוסף, עז ומבועת יותר כשהגיעה לקצה הסולם, אבל בסופו של דבר היא התגלשה, בפנים מוכי חרדה. כשנחתה על הקרקע החולית פצחה בבכי חדש, כולו עלבון.
המשימה הסתיימה בשלום. האב, מקצה המדשאה הצהובה-ירוקה, אפילו אמר לה, "כל הכבוד, טל", מרים את עיניו הממוסגרות ממסך הטקסט בסלולרי שלו, בו היה עסוק בהתכתבויות בדקות האחרונות.
"הייתי תולה אותו אם היה בעלי", סיננה ס', שקמטי דאגה ופאניקה כיערו את פניה כשהתבוננה במחזה הזה. אבל היא לא היתה עושה זאת. היא לא עושה זאת כשבעלה מניח לתינוקת שלהם לבכות דקות ארוכות כשהוא שקוע בעיתון והקטנטונת נאלצת להפעיל את צופרי הגרון בן השנה שלה. היא בוכה, בוכה, בוכה, בוכה, בוכה, עד שאמא שלה ניגשת אליה מהחדר השני ומרימה אותה. רק אז היא משתתקת, לאט.
בעלה טוען שצריך לתת לילדה לבכות, שלא יקרה לה כלום אם תבכה קצת. לא מתים מזה. היא מסתובבת בדירה כשהתינוקת בידיה, מדברת אליה בתינוקית, ואז מניחה אותה בידי אביה, השקוע בעיתון. אתה רואה, היא אומרת, היא לא בוכה סתם. משהו מציק לה.
"אתן והשטויות שלכן גורמים לילדים להיות מפונקים וחלשים", הוא אומר לה בכל הזדמנות, "קופצות לכל פיפס שלהם, אז איך הם ילמדו? אמרתי לך, צריך לתסכל אותם מגיל אפס, אחרת בחיים היא לא תלמד לדחות סיפוקים", וקולו הרם גורם לתינוקת לפרוץ שוב בסשן דמעות ויבבות מלוות בזיעה.
מפקד מתוסכל
הזיכרון נודד לאבות שלנו, אלה שהיו הרבה פחות מעורבים בחיינו, אלה שהניחו לנו לשחק בגיל צעיר בחוץ, לבד, ולהתמודד עם תופעות כמו מכות בשכונה, באמירות כמו "את צריכה להסתדר לבד, תחזירי להם, את לא תינוקת כבר".
אני תוהה האם זה סוג של מנגנון גנטי גברי? האם במסווה של צורך הישרדותי לחנך את הילדים לעצמאות, הם מחביאים תכונות ורגשות אנושיים אחרים, כמו עצלות, מבוכה רגשית והימנעות מעימות המערב רגש?
"זאת הדרך שלך להתמודד?" נזפה חברתי ג' בבעלה, חסרת אונים, אחרי שהעניש את בנם בן ה-7 בשלילת זכויות הצפייה בטלוויזיה למשך שבוע. כל חטאו היה שבכה מרוב פחד כשאביו איים עליו שאם לא ישתוק ברגע זה, מיד, וימשיך ליילל כמו נקבה, הוא לא יראה טלוויזיה למשך שבוע. הוא לא הצליח לשתוק מיד, ונענש.
"היא ילדה בת שנתיים, לא חיילת שלך", אמרה ע' חברתי לבעלה בנפרד, לאחר שזה, במסגרת סדנת תסכול ייחודית משלו, שלח את הילדה לישון בלי ארוחת ערב, רק משום שצרחה במשך שעה שהיא רוצה רק המבורגר.
אפשר להסיק, אם הולכים לסוציולוגיה בגרוש, שכמעט בכל גבר ישראלי יש מפקד מתוסכל קטן, והילדים הם הנתינים האידיאליים. אבל אני מהמרת, שברוב המקרים הוא פשוט יודע שתבואי לעשות את זה במקומו, אם לא הפעם, אז בוודאי בפעם הבאה.
לטורים האחרונים בסדרה:
