שתף קטע נבחר
צילום: גבי מנשה

"תתפלא, אני כאן זו שקובעת"

ילדים צריכים גבולות, זה ברור. אבל כשהם מתחילים להתווכח ולנסות להגמיש את הגבולות - משתמשים בנשק הבכי והצרחות - ריקי כהן מודה שהיא נוקטת צעדים קיצוניים. בהתחלה היא מציבה עוד גבול בצורה נחרצת, כמה דקות אחר כך היא נכנעת

הוא רק בן 4 אבל זה הדיאלוג שהוא מנהל איתי ביום שישי בצהריים:

אני: "אל תעשה רעש, יש לנו שכנים".

הוא: "אבל אני משחק עכשיו עם ספיידרמן".

אני: "תכבה את הצעצוע עכשיו".

כמה דקות אחר כך, אני מכבה אותו בעצמי.

הוא מתמרמר: "את לא קובעת! רק אני קובע לעצמי. רק אני מחליט עליי, לא את!"

אני: "תתפלא, אני קובעת, ואתה לא תשחק עכשיו עם הצעצוע המרעיש הזה".

הוא: "את לא קובעת! רק אני! זה הגוף שלי ורק לי מותר להחליט עליו!"

אחרי כמה דקות של התנצחות ובכי אני נכנעת, מותשת: "אתה קובע, בטח שאתה קובע".

 

רוצים לפחות יראת כבוד

 

"ילד צריך מסגרת, ילד צריך לדעת מה מותר ומה אסור, אחרת הוא גדל מבולבל ואין לו כיוון", למדו לדקלם ס' ובעלה ד' עוד לפני שהפכו להורים. לכן ד' מרשה לעצמו לנזוף באופן בוטה בילד שקצת משתולל מדי לטעמו (כלומר מפעיל אותו למשך יותר מחמש דקות, ומאתגר את יכולת המו"מ שלו אחרי יום עבודה), לכן גם הוא מפעיל את איום ה"אני אשלח אותך לחדר להירגע". הילד למד לפחד, האב חוזר לכורסה.

 

גם בחינוך יש אופנות, ונראה שכל אחת מהן מנסה להיות תגובת נגד לנזקי האופנה הקודמת. אם בשנות ה-70 שלטו עקרונות החינוך של ד"ר ספוק, שגרסו כי יש לנהוג בקשיחות בילדים, המגמה החינוכית שהחליפה אותה בתרועת "עולם ישן נחריבה" שמה את הילדים ואת צורכיהם הרגשיים והפיזיים בעדיפות עליונה במשפחה.

 

אלא שעכשיו כולם מתלוננים על התוצאות, והנה מגיעה המודה של הגבולות הקשוחים כמושיעה את ההורים מעימות בלתי פוסק עם הרודנים הקטנים שצימחו בביתם.

 

"אני מעוניינת שתהיה לו איזושהי יראת כבוד כלפיי. זה מוגזם לבקש? חוצפה מצדי? אני יודעת שאני לא הייתי מעזה להגיד 'לא' לאמא שלי ואני חוששת שהילדים שלי לא ממש מתכוונים ללכת בדרכיי. אני חוששת שבגיל מאוחר יותר הילדים שלי ישימו עלי פס. אז נכון שעכשיו הוא רק בן שנתיים וקצת, אבל איך מחנכים אותו כבר מהיום שאמא ואבא הם גם דמויות סמכותיות?" כך שואלת א' באחד מפורומי ההורים, וחושפת את הדילמה המבלבלת כל כך שכולנו מתמודדים איתה.

 

ויתור על העקרונות המקודשים

 

מובן שבמהותה, הצבת האיסורים והגבולות היא חיונית, לעתים אקוטית, אבל הורים לא יאהבו להודות בזה שלעתים הצבת הגבולות נועדה כדי להשיג לעצמם שקט ומנוחה, ולאו דווקא כאקט חינוכי למען הילדים, אישיותם ושמירה על בטחונם. 

 

אני הראשונה להודות, ונראה אם לכם יהיה מספיק אומץ לעשות כמוני, שכשאנחנו עייפים, עצבניים וזקוקים לאוויר, אנחנו שולפים את חרב הגבולות הרבה יותר מהר, למרות שלא תמיד היא עקבית בכלל.

 

זה תלוי לגמרי בצרכים שלנו באותו זמן נתון, ביום שהיה לנו בעבודה, ובמצב הצבירה הנפשי באותו רגע. פתאום אנחנו מחליטים שהילד חייב להירדם לבד אחרי סיפור אחד. די, הוא כבר גדול, והוא חייב ללמוד להיות קצת עם עצמו.

 

אבל גם העמדה המבוצרת הזו מתמוטטת די מהר אם הילד בוכה מספיק זמן ומפריע לנו להתרכז במחשב או בספר או בכביסה, אליהם אנחנו נמלטים אחרי ההרצאה על העיקרון הקדוש. כי עקביות זה גם לא הצד החזק שלנו, בטח לא כשלא כשהיא דורשת שנקום מהספה או ניכנס לעוד עימות שיש בו הליכה על קצות העצבים.

 

עולים לי בכבוד האימהי

 

ולכי תתווכחי עם הילד (למשל, שייכנס למקלחת) אחרי שלמד לשנן בגן שהוא ריבון מוחלט לגוף שלו, לפרטיות שלו, לחברים שלו ולדעות שלו, כמובן לדעות שלו. שיעורי האסרטיביות שהם נותנים שם עולים לי בכבוד האימהי שלי, כשהוא שוב ושוב מנצח אותי, רק בגלל שאני לא עומדת בעוד פייט.

 

רוצה עוד ממתק? טוב, בסדר. מי היתה זו שאמרה לך שמותר לאכול רק אחד ביום? בטח מישהי אחרת, שהיה לה הרבה יותר אוויר ממני באותו רגע.

 

"בכל פעם אני מזכירה לעצמי לא להחליט החלטות שלא אוכל לעמוד בהן", אומרת יעל, חברה לעבודה, "ותמיד אני נשברת בסוף. עכשיו זה לא אוכלים מול הטלוויזיה, אז הקטן מתווכח ומתווכח ובסוף אני נשברת, טוב, תאכל ארטיק מול הטלוויזיה. למה בכלל נתתי את האיסור המטופש הזה מהתחלה?".

 

למה באמת? אולי, בין היתר, כי יש לנו אינספור עיניים שופטות מסביב - החל בגננת, שיש לה מה לומר על המשמעת של הילד כשהיא מרמזת בביקורת ברורה למה שהוא קולט בבית, ועד השכנים, החברים ואפילו סתם עוברי אורח ברחוב. ככה זה, לא רק אנחנו רוצים שהילד יפסיק לצרוח, ושייתן קצת שקט לעזאזל.

 

לטורים האחרונים בסדרה:

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: ויז'ואל/פוטוס
רק אני מחליט עלי!
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים