מה כבר נשאר לומר כשהולכים? תודה ושלום.
65 כתבות היו בסדרה הזו.
חתיכת תוכן. כבר בסוף העונה הראשונה הבנתי כי לצרוב את תמונות הנוף ההופך לנדל"ן בזיכרון הדיגיטלי של המצלמה זה קל, ואילו לצרוב אותן בזיכרון האישי זה לא. כתבתי טור מתפייט
ופילוסופי על זה, ולא הרבה השתנה מאז. קצת
|
 |
תמונות מעברו של המדור: רמות מנשה. הבולדוזרים בשטח (צילום: גילי סופר) |
 |
|
שיניתי גישה: אני הולך לטייל בסבבה שלי, במקומות שאולי אפשר שיינצלו ואולי לא - רק רציתי שתדעו מה אתם הורסים.
אגב, אני ממש ממליץ להתאמץ כל עוד הם שם ולהגיע אל המקומות האלה בהם ניתן לגלות שעולם אחר הוא אפשרי, שיכול להיות נעים גם בלי מזגן. בחיים האלה, מקומות מהם אפשר לראות מציאות אחרת, מקומות שמשחררים את הרוח ונותנים דרור למחשבה, הפכו חיוניים מתמיד. נדמה כי גם כחברה אנו זקוקים למקומות בהם עוד יש צל חרוב עתיק, נוף, ריח מדורה, עלי עשב, וגם מרחב לטוס בג'יפ פתוח אל הרוח.
החירות והמרחב כרוכים זה בזה. החירות היא המטבע בו אנו משלמים על סגירת המרחבים – הסגירה וההסתגרות. חומות, גדרות, קופות, מחסומים. לעתים נדמה לי שכופים את זה עלינו אנשים שגרים בדירות בגודל של מגרשים, עם מיזוג מרכזי ומערכות שליטה מתוחכמות ונטולות לב. אתם יודעים, כאלה שצריך היה ליזום עבורם תוכנית התחברות, אבל הם ממשיכים להסתגר בכבישטח המזורגג והממוזג. אותו דבר שרענן שקד
יוצא נגדו, בלי שום קשר לגרבילים (תלחצו, תלחצו על הלינק, בשביל זה הוא שם).
מה היה, מה לא יהיה
לא חייבים להיות טייל גדול בשביל זה. אולי נדמה לששת קוראי המדור הקבועים שאני איזו חיית שטח מתוקלצת של ממש, אבל אל לכם לטעות בסנדלי הטבע שלי, אני רחוק מאוד מכל טייל אמיתי. הנה הצלחתי להגיע לכל אותן ראשי גבעות מהן נראית המציאות קצת אחרת (אמנם בעזרת כל ירוקי העולם ובני דודם), ברכב לא שטח, בלי טלפון ובלי מפה של ממש.
מרבית המקומות היפים בהם ביקרתי נותרו באותו הסטטוס: לפני הבולדוזרים. הם עומדים שם עכשיו, מייבשים את קוציהם וממתינים להחלטת הוועדה הבאה במורד צינור התכנון האפל והארוך.
חלקם כבר נבטשו תחת שרשראות הפלדה. חומת ההפרדה
הולכת ונבנית (גם אם האשליה כבר מתפוצצת בפני המאמינים בה, איש לא ישיב מכרזו אחור), הכבישים
הולכים ונכבשים (והאשלייה שהפקקים תיכף ייגמרו עוד כאן), מסילות הרכבת
הולכות ונסללות, הערים, כמו גודל הדירות, הולכות ותופחות על חשבון שדות הפרחים וחלקות החקלאות.
מאידך גיסא חלק מהמקומות ניצלו לעת עתה. מכתש לעשירים בלבד לא
יהיה, גם לא כביש על שמורת אוג קוצני,
ולא יקום מרכז הספורט וידיעת הארץ ברמת סירין.
בעקבות הכתבה "יש צבעונים בגוש דן, בינתיים", הודיע
ראש מועצת גני תקווה, אבישי לוין, כי גבעת הצבעונים תהפוך
לשמורת טבע. בבת גלים לא ייבשו
את הים.
בכלל, בשלוש השנים האחרונות חל שינוי רב בגישה כלפי השטחים הפתוחים. נראה שיש סיכוי למה שנראה היה אבוד לפני שנים אחדות. לעתים ארגוני שמירת הסביבה מופתעים בעצמם מהישגיהם הם. החלטת הממשלה להתבסס על עקרונות של התנהלות פיתוח בר-קיימא, מתחילה לחלחל במורד הפירמידה השלטונית. המועצות האיזוריות, ששולטות בחמש-שישיות משטח המדינה, התכנסו לאחרונה לראות מה הן יכולות לעשות למען שימור השטחים הפתוחים ואיך הן הופכות אוייב לידיד ומתחילות לשתף פעולה עם הארגונים הירוקים. משהו זז, בחיי. בכנסת מתגבשת קוליאציה רחבה לתמיכה בחוק שימור הרי ירושלים,
ואפילו מנהל מקרקעי ישראל מתגאה בקידום שימור ושיחזור חווה חקלאית עות'מנית ליד נתניה.
אני נתלה ב"לא עליך המלאכה לגמור", ואחרי 65 כתבות בסדרה זז הלאה. קצת קשה לעזוב. מודה. יש עוד אי אלו פרקים שהיה להם מקום: יש איזה מחשבה יעני-ירוקה לשים מאגר מים אדיר במדבר יהודה בשביל לאגור אנרגיה לשעות שימוש שיא (רעיון מבורך בפני עצמו), יש את תחנות הדלק שמתפזרות בכל עבר (ואת תחנת הדלק בנחל תנינים בפרט), יש מאבק על תוכנית ל-3,000 יח"ד במדרונות הכרמל המערביים, יש את מתחם התע"ש עתיר נכסי הטבע, יש בלגן סביב איזה מאה דונם חולות בראשון לציון שהופכים לשטחי מסחר באופן תמוה (ואל תופתעו אם ישרפו פה דגלי איקאה), יש איצטדיון מיותר בעיר הכרמל, יש את בית-הספר הראשון של ראש פינה שאומרים שהולכים להרוס, ויש ויש ויש.
זאת לא השחיקה וגם לא הייאוש, אפילו תקציב לערכת קפה תחת זאת שדפקו לי בטיול האחרון
נמצא. אני זז הלאה מסיבה הרבה יותר בנאלית: זה נהיה משעמם, מיציתי את האמירה. אפשר לתמצת אותה לשתי מילים: צאו וראו.
