קוראים לי אורי ואני אשכנזי
בשבוע שעבר השתתף אורי יסעור בסדנת זהויות מזרחית-אשכנזית. בעקבותיה, הוא חושף בפני הקוראים סודות אפלים מעברו. מחפש תשובה: פרק י"ב

הפעם הראשונה שבה נתקלתי בשד העדתי היתה בכיתה ד'. ישבתי בשורה האחרונה בכיתה, ואני ושותפתי לשולחן התלחשנו זה עם זו במהלך השיעור. "אתה אשכנזי או ספרדי?", שאלה. "לא יודע", עניתי, "נדמה לי שספרדי". לא היה לי שמץ של מושג על מה היא מדברת. "חבל", אמרה. "כי אשכנזים חכמים יותר". "אה", מיהרתי לתקן. "אשכנזי, בטח".

 

גיבור הסרט "זיכרון גורלי" וגיבורי סרט המופת "שמש נצחית בראש צלול" סובלים מאותה בעיה - מישהו, ביוזמתם או שלא ביוזמתם, התעסק להם עם הזיכרון. בשני הסרטים מתוארת חוויה דומה - אתה יודע שיש משהו שאתה לא זוכר, אבל אין לך מושג מה זה.

 

מאז שהתחלתי לכתוב את סדרת הכתבות הזו, ולנבור בסוגיות של זהות, אני מרגיש את צילה של אותה תחושה. אולי לא באופן אקוטי כמו אצל ארנולד שוורצנגר, אבל משהו בזהות שלי, אני ארהיב עוז ואומר: של כולנו, הודחק, הושתק, הושכח.

 

חושבים שאני מגזים? בוא נעשה ניסוי קטן. התבוננו רגע בתמונה הבאה:  


 

מצחיק, נכון? עכשיו נסו להסביר למה.

 

מה בדיוק מעלה בדל גיחוך על שפתיכם? יידיש? שפה מצחיקה, יידיש? מה זאת אומרת? איך יכול להיות שיש כזה דבר שפה מצחיקה? מה הפך אותה לכל-כך קומית? אנשים מצחיקים דיברו בה? או אולי הביטוי "זהות אשכנזית" הוא זה שמעקל מעט את פיכם כלפי מעלה. וכי למה? אין זהות כזו? אולי היתה, אתם אומרים, אבל נעלמה. לאן נעלמה? אני שואל. מתי? איך? מעצמה נעלמה, או שמישהו שיחק לנו בזיכרון? בזהות?

 

לפני שלושה שבועות כתבתי כאן על רגשי הנחיתות של אשכנזי במימונה. רגשי נחיתות על כך שאין לו מסורת או תרבות אותנטית משלו. היה מוזר, להתייחס אל עצמי כאל אשכנזי. הבחירה הזהותית המוצעת לנו היא תמיד דו-ערכית: יהודי ו/או ישראלי. את המרכיב העדתי, או המוצא האתני, הס מלהזכיר - השד העדתי עלול לצאת מבקבוק העראק/וודקה בו הוא כלוא.

 

שם ארוך ומסורבל, ויסוסר. אף אחד גם לא מצליח לבטא אותו נכון. הנה כך: וָיסוָסֶר, עם הטעמה בהברה הראשונה. מים לבנים ביידיש. גם עכשיו, בזמן שאני כותב את השם הזה, מלווה אותי נימה של מבוכה, של בושה. אותה מבוכה הניעה כנראה את מקבלי ההחלטות במשפחתי, אי שם בשלהי שנות ה-80. וכך התאדה לו אורי ויסוסר, ונולד אורי יסעור. שם של טייס.

 

הראשונים שניסו להחזיר את הזהות העדתית לשיח הציבורי היו חברי "הקשת הדמוקרטית המזרחית", שהוקמה בשנות ה-90 על-ידי בניהם ובנותיהם של יוצאי ארצות ערב. הרעיון הזה הרגיז לא מעט אנשים. גם אותי הקשת הדמוקרטית תמיד הפחידה. הרגשתי שהם מאשימים אותי במשהו שאני בכלל לא יודע שעשיתי. הגאווה המזרחית הזו נראתה לי מדירה וזועמת.

 

לפני שלוש שנים קמה תנועת מראה לקשת - "התנועה לזהות אשכנזית". אם הראשונה גרמה בעיקר לפחד ולכעס, התגובה העיקרית להופעתה של האחרונה היתה בעיקר לגלוג. למעשה, עד שפגשתי את יו"ר התנועה, אסף גלאי, חשדתי שבמידה מסוימת מדובר במעשה ליצנות.

 

"אשכנזי? מה פתאום - אני ישראלי" - זו התגובה הנפוצה ביותר שגלאי נתקל בה. ואכן, רוב הישראלים באמת מאמינים שהסוגיה האתנית לא קיימת בחברה הישראלית, או לפחות הולכת ודועכת. על פניו, הייתי מקבל תזה זו, אלמלא תחושתי שהחסך בזהות הוא מרכיב דומיננטי כל-כך בהווייה שלנו. האם יכול להיות שזה מה שאנחנו מסתירים משהו מעצמנו?

 


 

השיח העדתי בישראל התנהל במשך השנים בין שני קטבים. מצד אחד הוא נסוב סביב סוגיות של קיפוח והאשמה, ומצד שני התפתחה תרבות ארוכת שנים של הכחשה. גלאי, בשיתוף עם המשורר מתי שמואלוף מהקשת הדמוקרטית המזרחית, מנסה להציע אפשרות שלישית.

 

בחודשים האחרונים מארגנים השניים סדרת מפגשים תחת הכותרת "סדנת זהויות בישראל". המטרה: לקיים רב-שיח על נושא זהות, מתוך ראיית המשותף בין המזרחים לאשכנזים. אך המשותף של מתי ואסף שונה מאד מהרעיון הציוני של כור ההיתוך ושלילת הגלות - השניים מבקשים להבליט את התרבויות השונות מהן הגענו לכאן, ויותר מכל - להתיר את קשר ההדחקה סביבן.

 

לפני הערב החגיגי של פרויקט בר-המצווה דאגו רוב הבנים של הכיתה להוציא מהאלבום את הדף הראשון, שבו הוצג על-פי ההנחיות אילן היוחסין המשפחתי. חלק ניכר מהאינטראקציה החברתית התמקד באותם ימים בהטחה הדדית של קללות עסיסיות שכוונו לעבר שמות ההורים, הסבים והסבתות (מעניין אם ילדים עדיין עושים את זה היום). גיא, חבר טוב מאז ועד היום, חשש שיגלו כי לסבו קראו יחיא. גם לי היתה סיבה טובה לחשש - לסבא שלי קראו זלמן.

 

"יש טאבו בכל הקשור לתחום הזה", אמר לי גלאי כששוחחנו לפני תחילת המפגש. "הלאומיות צמצמה את כל תפיסת הזהות שלנו. ניסו לעשות כאן קפיצה מהתנ"ך לפלמ"ח, ולדלג על כל מה שבדרך, או לכל היותר להתייחס אליו כאל פולקלור זול. אנחנו מציעים ישראליות חדשה שהיא יותר עדתית, יותר יהודית. זה ההפך מפלגנות".

 

יש כאן אם כן חתרנות כפולה - הן נגד הנרטיב הציוני הקלאסי והן מול הנרטיב הפופולרי של דיכוי המזרחי על-ידי האשכנזי. אמנם האחרונים היו, ואולי עודם, בעלי ההגמוניה בחברה הישראלית, אבל הם לא דיכאו רק את האחר, אלא גם את עצמם. מישהו עם עולם דימויים מעט קיצוני מדי תיאר זאת פעם כדינמיקה של רצח והתאבדות.

 


 

המפגשים נערכים אחת לחודש בבית ליוויק בתל-אביב. לפני כמה חודשים התקיים ערב בנושא סטריאוטיפים. "כל אחד העלה את הסטריאוטיפים שיש לו על האחר, ומתברר שהדעות הקדומות הישנות לא הלכו לשום מקום. אם לא נחזק את המורשת ואת הרקע התרבותי האמיתי של כל אחד מאיתנו - כל מה שיישאר לנו זה סטריאוטיפים שליליים".

 

המרצה במפגש שבו נכחתי היה יוסי אוחנה, מקים "קהילות שרות", ארגון ששם לעצמו למטרה לחשוף לקהלים שונים את נכסי התרבות היהודית של השירה והפיוט שהתפתחו במשך מאות שנים, בעיקר באגן הים התיכון.

 

התבוננתי ארוכות בנוכחים בחדר. היה לי פשוט מאוד להכריע מי אשכנזי ומי מזרחי. נראה היה גם שכולם בקיאים אלה בתרבותם של אלה. קצת התביישתי להיות היחיד בחדר שלא יודע מיהו הפייטן הנודע ר' ישראל נג'ארה, אבל יכול להיות שאלה רק רגשי הנחיתות שלי. לאורך כל ההרצאה נטה אוחנה לדבר באופן אסוציאטיבי, ולהאריך בדברים. הסתכלתי על אסף ומתי. נדמה היה לי שאסף האשכנזי מנסה כל הזמן לתחום את השיחה במסגרת של נושא וזמן, ואילו מתי המזרחי זורם יותר, אבל יכול להיות שאלו רק הסטריאוטיפים שלי.  


מתי שמואלוף, יוסי אוחנה ואסף גלאי (משמאל לימין. צילום: מוטי קיקיון)

 

הקהל, במפתיע, מורכב רובו ככולו מבני דורי, הדור השלישי המשוכלל. זה שיכולת לחשוב לעצמך שאומץ לחיק הישראליות, עד שלא נודע כי בא אל קרבה. מה גורם דווקא לאנשים כאלה להתעסק בנושא שהוא לכאורה כל-כך פיפטיז?

 

"דורות קודמים ניסו להוכיח שהמקום הזה שייך להם", מנסה גלאי להסביר את ההתעוררות העדתית הזו. "זה בא לידי ביטוי, לדוגמא, בעיסוק האובססיבי בארכיאולוגיה. הדור שלנו, לעומת זאת, מרגיש בטוח יותר בקשר שלו למקום והוא יכול לשאול שאלות על ההיסטוריה הקרובה יותר ועל התרבות היהודית. אני חושב שהזהות היהודית היא נטולת יסודות בלי התרבות העדתית - האשכנזית, הספרדית או המזרחית".

 


 

התנועה לזהות אשכנזית היא לא היחידה. תופעת החזרה לשורשים היידישאים צוברת תאוצה - כמעט כל האוניברסיטאות בארץ מלמדות את השפה ויותר מ-1,000 סטודנטים בחרו ללמוד אותה רק השנה.
אבל בוא נדבר תכל'ס, כמו שאומרים אצלנו בעיירה. מה המשמעות של להיות אשכנזי היום? סלחו לי על השאלה הבנאלית - יש מה לעשות עם זה?

 

אסף משוכנע שכן, אבל גם הוא מתקשה לפרוט את הזהות הזו לפרוטות. "אני למדתי יידיש, אני לומד להכיר את המוזיקה החסידית של עדות אשכנז, אני לומד את ההיסטוריה. אנחנו מתכוונים לפעול להכנסת תכנים ממורשת יהדות אירופה לתוכניות החינוך, כחלק מההכרה ברב-תרבותיות. אין ספק שעדיין צריך לפתח את הפרקטיקה, אבל התהליך כבר מתחיל. סדרת המפגשים עם אנשי הקשת המזרחית הוכיחה שאין ממה לפחד - אנחנו יכולים לעבוד על התהליך הזה ביחד".

 


 

אסף עומד להתחתן בקיץ הקרוב. עד אז מתלבטים הוא ואשתו לעתיד האם להישאר גלאי או לחזור לשם משפחתו הישן - גולדווסר - כי מה מעיד עליך יותר משמך. אני, כך נדמה לי, כבר יותר מדי יסעור מכדי לחזור אחורה. אבל אולי שווה לקבל את ההצעה של אסף ומתי, ולחפש את מרכיבי זהותנו גם בעבר הקרוב. או לפחות להתגבר קצת על הבושה.

 

אפרופו בושה.

 

אם לספר לכם על ה'ויסוסר' היה לא פשוט, הרי שזה מביך פי כמה. סבא שלי נפטר בערך שנה לפני שנולדתי. סבתא שלי התעקשה, והיא בהחלט היתה אדם שיודע להפעיל סחטנות רגשית כשצריך. אבא שלי נכנע לה, אמא שלי טוענת עד היום למחטף. כך או כך, שורת השם בתעודת הלידה שלי התארכה.

 

אז כשהוחלט ב-1987 על הישראליזציה של שם המשפחה שלנו, זכה גם שמי הפרטי ברישומי משרד הפנים לקיצוץ. כמו שאתם יכולים לנחש, רווח לי. לא פשוט להסתובב עם שם כזה. הרי לילד ההוא קראו אורי זלמן ויסוסר.

 

מחפש תשובה: 

 

עקב אילוצים טכניים, החל מעתה יפורסם המדור פעם בשבועיים. מקווים שתתאזרו בסבלנות...

טענות, רעיונות? כיתבו לאורי יסעור - ory.yassur@gmail.com 

 

לפנייה לכתב/ת
קישורים ממומנים
 תגובה חדשה
הצג:
כל התגובות לכתבה קוראים לי אורי ואני אשכנזי
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד