שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    נשים כותבות שירה
    רטוריקת הצדק של יודית שחר, רטוריקת האהבה של דפנה שחורי והחושניות המופשטת של תמי כץ לוריא. דורון קורן קורא לכם לצאת קצת מהפרוזה ולפנות זמן נפשי לספרי שירה

    זה לא שאין כישרון מסוים בכמה מספרי הפרוזה הצעירה שהופיעו אצלנו לאחרונה, כמו "אדם וסופי" של יניב איצקוביץ, "טורפים של קיץ" של ענת עינהר, "אנא מן אל יהוד" של אלמוג בהר, או "קרוב" של דרור בורשטיין. בכל אופן, ניכרו בספרים האלה גם חולשות ברורות: משהו יותר מדי דברני ופחות מדי סיפורי. בנתיב צדדי ושתקני הרבה יותר הופיעו לאחרונה כמה ספרי שירה אמיתיים ובשלים יותר. כל מה שצריך הוא קצת זמן נפשי פנוי.

     

    דרורים סינים פצועים

    "זו אני מדברת" של יודית שחר הוא ספר מעורר אהבה; מוצאים אותה בכל מקום - בדמות העמוקה והצנועה המצטיירת מן השירים, בנפש העשירה הסובלת תדיר ממחסור כספי, בכתיבה הדיבורית הפשוטה שנחשפים בתוכה אפיקים של יופי גדול: "באוגוסט נפרץ החלון בִּנהר אור שיכור/ ציפורים נודדות עפו אחור/ בגינה היא שאלה בנימוס: "סוכר?", "לימון?"/ מוות הרים מבטו/ לימון בשל ניתַק מעלווה כהה מנפץ ספל חרסינה דקיקה".

     

    שחר מספרת בשיריה על ילדותה בגבול שכונת התקווה בתל אביב, ילדות שהיתה מאוימת ברעב ועם זאת פתוחה לקסמי העולם, ביניהם הסביונים בחצר, העופר החומק בגבעה ורצועות האזוב הקטיפתיות במדרכות. היא מספרת על מגעיה עם גברים - לפעמים מגעים מגושמים ולפעמים רבי תשוקה, והיא מספרת על הצמא לאהבה שנמשך בשלב מסוים תשע שנים ארוכות ובודדות, ועל הקושי הגדול להתפרנס בחייה כאם חד-הורית.


    יודית שחר מעוררת אהבה (צילום: אסנת קרסננסקי)

     

    היא עבדה, למשל, בשירות לקוחות טלפוני כלשהו, בשכר מינימום, במשמרות ארוכות באולם ניאון גדול, וכשהיא מדברת על החוויה התעסוקתית (בשיר הנושא את שם הספר), לא רק על עצמה היא מדברת: "אנחנו כאן, אַמָה לאַמָה מתחת לאדמה/ מצאת החמה עד לצאת הנשמה/ במקום שקוראים לו אופֶּן סְפֵּייס, מוארות ניאון/ ללא חלון, שירותים בפינה ואחראית שמאזינה/ וקונסת כשאני אונסת בצורה לא מנומסת/ את חבילת השקרים השווה לכל נפש". רוב שירי הספר, אגב, הם נטולי חריזה, אבל כאן, ברגע קצבי מסוים, הדברים כאילו נחרזים מעצמם.

     

    החמלה הגדולה ששחר חשה כלפי העניים ואנשי השוליים חוזרת שוב ושוב לאורך הספר; מישהי חסרת-מזל בשם מזליקה פוסעת בצעדים כושלים בדרך לאור יהודה "בפנים ששווים שתי יריקות", מזכירות נידחות במלאכת יומן האפורה, מחאה על העובדים הסיניים המושפלים בארץ, שהיא רואה לפני כניסת השבת והם נדמים בעיניה ללהקת דרורים פצועה. תחושת הצדק הטבעית של יודית שחר, המתקוממת מול המראות האלה, היא חלק מחוזקו של הספר הנהדר והמורכב הזה.

     

    שיער ערווה כחול

    לא בדיוק ברור כמה שברונות-לב וכמה אֶקסים מסתתרים בין ארבעת חלקי "גולדפיש", ספר שיריה

    הכאוב-משועשע של דפנה שחורי, שיש בו איזה צירוף של חשיפה ושל הסתתרות. מכל מקום, דווקא השיר הפותח את הספר, שבו המשוררת מתייחסת לאפשרות שהטקסט סתום מדי ("ולכל קוראי שהמילים האלו סתומות בעבורם") הוא השיר הברור ביותר בספר, והוא שיר בעל אנרגיה רטורית חזקה שעניינו אהבה.

     

    באותו שיר פותח, "לחולדה אקרא דפנה", מתגלים כמה מאיפיוני הספר: כוח האהבה הגדול של המשוררת, התלונה המתגעגעת, המאשימה-סולחת, לגבר שהיה ואיננו, וגם חיה כלשהי המדמה את היחסים שהיו – ובשיר שלפנינו זוהי חולדה, כנראה ממקום מגוריה הכפרי של המשוררת: "אקרא לחולדה גם דפנה וגם אלון/ לראש שלה שהופרד מן הגוף באכזריות בידי לוכד מזיקים/ אקרא אלון/ לגוף המפרפר שנותר על הקרקע נטול כיוון/ אקרא דפנה".

     

    את שירי החלק הראשון, שמושא אהבתם הוא אותו אלון, מלווה אותה חולדה. את שירי החלק השני מלווה דג זהב (והוא כינויה של הבחורה שלקחה מהמשוררת את הגבר שלה, וגם היא עצמה ניצודה בהמשך) - ומכאן שם הספר "גולדפיש".

     

    השירים שאחרי אותו שיר-פתיחה הם בדרך כלל מופנמים וחידתיים יותר, אבל פזורות בהם שורות ציוריות רבות קסם ("עגבניות צפופות אדמדמות התמוטטו על המגש הזרחני") ותמונות מסקרנות בעלות איזו נועזות, למשל באותו מפגש של המשוררת עם אחותה, המוכיחה אותה בעניין כלשהו בעיצומו של משבר האהבה: "ישבנו בערב גשום/ ודיברנו על דוד המלך/ מצוידות במגיני דוד/ השתרענו למרגלות השער הסגור ובכינו/ לאחת שיער ערווה שחור/ לשנייה כחול כמו פיה/ כשהכומר פתאום הופיע".

     

    חוצה בעיניים גחליליות

    ספרה היפהפה של תמי כץ לוריא, "שולפת את הגלגלים כדי לעקוף", מציג שירה שהיא בה בעת מופשטת לגמרי וחושנית לגמרי ויש בה איזה צד מהופנט: "לשקוע לשקוע מצווים עלי התופים/ ואני צפה צפה/ חוצה בעיניים גחליליות/ פרדסים מכושפים".

     

    התנועה של כץ-לוריא ממשפט למשפט, ממילה למילה, היא בלתי צפויה, כולל הטיות המילים המפתיעות. כך, למשל, כשהיא כותבת על "העצב שנח בשמי קינמון מגוּזָלים", ומן המילה "מגוזלים" מצטיירות פלומות גוזליות של עננים, אבל גם השמים הנגזלים מאיתנו - כי אנחנו כאן על האדמה.

     

    כץ לוריא, שהיא גם רקדנית, נעה בין המילים בסוג של תנועת ריקוד ונוגעת בהן בגופה: "נעתרת למילים שיכישו אותי". בכל זאת, המטרה הסופית היא דווקא להגיע להפשטה מלאה, להינתק מן המשמעות ומן הגוף ולהמריא עם הצלילים: "מתי תהיינה המילים חסרות משמעות/ ויותר לי לרחף?"

     

    החיבור בין מחשבה לגוף מתנסח גם בשיר "זהב", המדבר על מקור הנביעה המיני של
    הדברים: "למעשה אני הוגה ולא מצטנעת/ בצאתי למסעי הצלב ההזויים/ אני שומעת מלאכים/ ואת נהמות הנמר/ מתוך הכיס הפנימי/ בו התלתלים נופלים כמו אזובים". מתוך אותו כיס פנימי עם תלתלים, שהוא כמדומה איבר המין הנשי, נולדים המראות השמיימיים (מלאכים) יחד עם נהמות היצר האקזוטיות (נמר).

     

    יש בכתיבתה של תמי כץ לוריא משהו המזכיר את הצד התת-הכרתי בכתיבתה של יונה וולך, ויש דמיון אסוציאטיבי מסוים לוולך גם בשמות-הנשים המוענקים כאן לכמה מהשירים (בין השאר השם "ליטה" המזכיר את "לוטה" של וולך). שירי הנשים של כץ-לוריא אמנם פחות פראיים מאלה של וולך, אבל היופי המוזר נוגע בנו גם כאן: "לודמילה מפשילה לאט/ את הפרפרים העצלים הירוקים/ עומדת בגרבים פעורות/ מגולגלת/ מגולגלת בתוך הגעגועים". אין בספר המובחר הזה שירים לא יפים, וגם זה חלק מקסמו הגדול.

     

    • "זו אני מדברת" מאת יודית שחר, הוצאת בבל, 85 עמ'
    • "גולדפיש" מאת דפנה שחורי, הוצאת כרמל/עמדה, 69 עמ'
    • "שולפת את הגלגלים כדי לעקוף" מאת תמי כץ לוריא, הוצאת אבן חושן, 78 עמ'

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "נשים כותבות שירה"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים