אם לשפוט על פי תוכנית פסטיבל הקולנוע הישראלי והיהודי ברומא
שנפתח במוצ"ש וננעל אמש (ד'), הקונפליקט הישראלי-פלסטיני והמלחמה בלבנון הם שמעניינים בעיקר את הציבור שם.
ואכן, הסרט הישראלי המצליח ביותר באיטליה בשנים האחרונות היה דווקא "עץ לימון"
של ערן ריקליס, שכשל אמנם חרוצות בארץ אך זכה לתגובות נלהבות מצד הביקורת האיטלקית והביא אל האולמות שם כ-213 אלף צופים. גם "ואלס עם באשיר",
סרט האנימציה התיעודי עטור הפרסים של ארי פולמן, הצליח בקופות האיטלקיות (כ-200 אלף צופים).
"עץ לימון". באיטליה הוא דווקא הצליח (צילום: איתן ריקליס)
שני הסרטים הללו הוקרנו השנה בפסטיבל הרומאי שמקפיד על הצגת עותקים בשפת המקור ולא, כמקובל, בדיבוב. מלבדם, הוצגו גם "לבנון"
(שמוקרן במקביל בבתי הקולנוע בגרסה מדובבת וחזו בו עד כה כ-50 אלף צופים), “כלת הים" של קרן ידעיה המביא את סיפורו הטרגי של זוג נאהבים יהודי-פלסטיני ביפו, ו“סוף שבוע בתל אביב"
שאף הוא חלף במהירות על פני המסכים כאן, ונבחר להיות סרט הנעילה של הפסטיבל.
סרט הפתיחה, לעומת זאת, היה סיפור אחר לגמרי. “סיפור גדול",
הקומדיה המצליחה של ארז תדמור ושרון מימון
(שהתארח בפסטיבל יחד עם כוכב הסרט איציק כהן), התקבל בהתלהבות רבה על ידי הקהל המקומי, שגדש את ה-Casa del Cinema, הסינמטק הרומאי, הממוקם באופן הולם מול הוויה ונטו, אותו רחוב יוקרתי ונוצץ שהונצח על ידי פליני
ב"לה דולצ'ה ויטה". מימון, שגם הציג את הסרט בפני תלמידי בתי ספר מקומיים, דיבר בכנות על האופן שבו הוא תופס את סרטו כ"מטפורה על יציאה מהארון", ואילו הקהל הופתע לגלות קומדיה נטולת הקשרים פוליטיים ומופעי צדקנות וגלגולי עיניים.
"המגע הראשון של איטליה עם הקולנוע הישראלי היה דרך 'קדוש' של עמוס גיתאי שזכה פה להצלחה", מסבירה אריאלה פיאטלי, שיחד עם המבקר וחוקר הקולנוע דני מוג'ה משמשת כמנהלת האמנותית של הפסטיבל. “זו היתה ראשיתו של סיפור האהבה בין קהל איטלקי לקולנוע מישראל. הצופים האיטלקים התלהבו מקולנוע שנתפס בעיניהם כחריף וביקורתי".
“אנשים פה מסוקרנים לגבי האופן שבו ישראלים רואים את עצמם, ויחד עם זאת מתעניינים בחיי היומיום אצלכם", מוסיף מבקר הקולנוע סימונה טדסקי. "'חתונה מאוחרת' הצליח כאן מהסיבה הזו". ביטוי לכך ניתן כאשר לפני כשנתיים רכשה חברת ההפצה של נני מורטי את סרטם של אתגר קרת ושירה גפן "מדוזות"
להקרנה באיטליה.
"תל אביב-יפו". עורר סקרנות רבה (צילום: עופרי בר אילן)
מוג'ה מציין בסיפוק את ההצלחה לה זוכה הפסטיבל, שעמד הפעם בסימן 100 שנה לתל אביב (תוכנית מיוחדת כללה את הקרנת "החיים על פי אגפא", “סיפורי תל אביב" ו"עיניים גדולות"). האירוע נערך מטעם המרכז הקהילתי היהודי ברומא, שנקרא על שם משפחת הנדבנים המקומית פיטיליאני. המרכז השוכן בקרבת הגטו היהודי העתיק החל את דרכו בראשית המאה הקודמת כבית יתומים, והוא שקוע מרבית ימות השנה בפעילות קהילתית ענפה לילדים ומבוגרים.
על אף הפרסום הצנוע והיעדרם של שלטי חוצות, נעים היה לראות את צמד אולמות ההקרנה האינטימיים של ה-Casa del Cinema שוקקים רוב הזמן קהל יהודי, ישראלים המתגוררים ברומא ושאר איטלקים שניצלו את ההזדמנות לצפות בסרטים כחול-לבן שלא ימצאו אחר כך אקרן מסחרי. כאלה, למשל, היו "שבעה"
של האחים רונית ושלומי אלקבץ ו"הכל מתחיל בים"
של איתן גרין. גרין ואלברט אילוז, מאנסמבל השחקנים של "שבעה", הציגו אף הם את סרטיהם בפני הקהל.
אבל ההפתעה הגדולה באמת היתה ההתעניינות הרבה שגילו הצופים הרומאים ב"תל אביב-יפו",
סדרת הטלוויזיה של מודי בר און וענת זלצר, שנערכה לגרסת פסטיבלים בת כ-90 דקות, ושבה עוקבים היוצרים אחר ההיסטוריה של העיר
העברית הראשונה במלאת לה מאה. מתברר שעל אף השפע האינפורמטיבי והעיסוק בדמויות לא מוכרות, המפגש עם הסרט ויוצריו עורר סקרנות רבה, וצופים לא מעטים נותרו חסרי כרטיסים.
אם נחוצה איזושהי שורה תחתונה, הרי היא זו - התרבות הישראלית לגווניה השונים זוכה להתעניינות אדירה באיטליה. סופרים דוגמת עמוס עוז,
דויד גרוסמן
וא.ב. יהושע
הם בבחינת כוכבי-על בעבור הקהל המקומי, ספריהם הופכים לרבי-מכר, ודיוקנאותיהם מתנוססים על גבי שלטי ענק בכניסה לאולמות שבהם הם נפגשים עם קוראיהם. הקולנוע הישראלי הולך במידה רבה בעקבות הדרך שסללה הספרות. כך, הסקרנות הרבה לגביו ניכרה לא רק בתורים בכניסה, אלא גם בעיניהם של מקומיים עמם שוחחתי.
