שתף קטע נבחר

צילום: עדו לביא

מחפשים נחמה באוכל: איך לעצור אכילה רגשית

במקום להתמודד עם רגשות לא נעימים או תחושת אשם, קל יותר לפתוח את המקרר ולהתחיל להעמיס. האם מדובר בנפילה זמנית בדיאטה או במדרון חלקלק? לימור עברון גילת, שרזתה 60 קילו, מגלה לאן אפשר לנתב את אי-השקט ברגעים קשים

99% מבעיית ההשמנה נובעת בעיניי מאכילה שמקורה ברגש. אני לא מסתמכת כאן על מחקרים מבוססי ראיות, אבל ההתמודדות שלי עם עצמי, ושל אלפי נשים וגברים שליוויתי בשני העשורים האחרונים, מוכיחה לי שוב ושוב שני דברים: הראשון, שמציאת נחמה באוכל היא עניין שגור וכמעט אוטומטי, והשני - שאין הרבה סיפורים שמחים מאחורי השמנה, באשר היא.

 

מה שמעניין אותי, כמתמודדת שנים ארוכות עם השמנה קיצונית, הוא איך נוצר הקישור בין הדברים, ומה לכל הרוחות ניתן לעשות עם זה?

 

  • כל הכתבות בנושא דיאטה - בערוץ הבריאות ב-ynet

 

הטורים הקודמים של לימור:

 

לשבריר שנייה - המתוק מרגיע

אבולוציונית, מתוק הוא הטעם המועדף על רובנו. טעמו של חלב אם (אם אתה בטשטוש חושים מסוים) הוא מתקתק. כן, טעמתי, מתוך סקרנות. הרי היו לי בחיי הבוגרים ארבע שנות הנקה לבדוק את הנושא (עם שני ילדים ברזומה). מתוק מתחבר אצלנו ישירות עם קבלה, הכלה ועוד שלל מילים פסיכולוגיסטיות שמסתיימות בהברה "אה".

 

ואם ננקה רגע את הציניות, אני לא מכירה הרבה אנשים שממש אדישים לטעם המתוק. כשקינוח מתוק נכנס לחדר, נכנסת עמו ישות רוחנית שלמה של שמחה, חרדה ולפעמים אפילו כעס על הפתיין.

 

כבר מזמן ידוע שגם אם אנו שבעים, למשהו מתוק תמיד יימצא מקום. ומה עם הקלוריות שנצמדות למתיקות כמו דבורה לצוף? אליה וקוץ בה.

 

החיסרון הגדול הוא שהפטנט הזה באמת עובד. לשבריר שנייה, המתוק, או אוכל במובן הרחב ביותר שלו, מרגיע אותנו. 

 

עובדה, כשרעבים - אנחנו עצבניים, וכשאנו שבעים - רק מתחשק לשחרר את החגורה ולתת לבטן ללכת במקומך. אנשים הופכים נוטי חסד ואוהבי אנוש בתום ארוחה רבת מנות.

 

אוכל מאלחש את הרגשות

בהקשר הרגשי, הניסיון הפרטי שלי אומר כך: אם מתעורר רגש לא נעים כלשהו - הייתי לא בסדר או אשמה, התפרצתי שלא במקום - נובט לו אי שקט ומטפס כמו גדוד נמלים נחוש במעלה עמוד השדרה בואכה המפכ"ל - המוח.

 

עכשיו נפתח צומת החלטה: לאנרגיה הזאת של אי-הנחת צריך לתת מענה, בוגר או ילדי. בפנייה ימינה יאמר החלק הבוגר: "לא נורא, כל אחד מפקשש לפעמים, אנחנו לא מושלמים. כדאי לבדוק מה קרה שם, להסיק מסקנות ולהתכונן לפעם הבאה בצורה מושכלת יותר".

 

אבל לאדם אימפולסיבי וקצר פתיל שכמוני, זה נשמע כמו פיזיקה גרעינית. איפה אני ואיפה הדו-שיח המרנין הזה שמהותו הרגעה עצמית? אני יותר בעניין של פנייה שמאלה, שם הדרמה והניצוצות וגם ידידתי הוותיקה השנאה העצמית מרקדת במחול חרבות משתקשק.

 

איך אפשר להשוות את צד ימין השקול, המתון והבוגר, אל מי האפסיים המוכרים שטומנים בחובם את הזלילות הרגשיות המוכרות והטובות?

 

לאחר הפנייה שמאלה, כמו כל מתמכר אחר שבחר ב"נפילה", הזולל נותר תפוח-בטן ומרוקן חשק לחיות. הצרה שאותה ניסה לפתור נותרה בעינה, אבל נוסף לה שי צנוע - נזקי האכילה, השמנה והשלכות בריאות שונות.

 

כשהכאב הרגשי מחלחל, האדם מתנתק כדי לא לחוש אותו. הוא מחפש דרך להגן על עצמו מרגשותיו המציפים ואז האוכל, כמו כל תחליף, מהווה סוג של אלחוש שעוזר לעבור את המשבר.

 

מציאת נחמה באוכל היא עניין שגור וכמעט אוטומטי (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
מציאת נחמה באוכל היא עניין שגור וכמעט אוטומטי(צילום: shutterstock)

 

לזכור שמדובר בקושי זמני

ונעבור לחלק המעניין: מה עושים עם האינפורמציה הזאת? על פניו, זה נראה כמו מלחמה אבודה. האם מישהו יכול להבטיח ש"החיים לא יציקו לי", כפי שאני מבקשת מפעם לפעם? או שרגשות שליליים לעולם לא יתקפו אותי כשאני לא מוכנה?

 

הרי בעודי חסה על עצמי לעתים (על אובדן אמי למשל), תמיד יהיה מולי, כמעשה שטן, מישהו עם סיפור יותר קשה וקורע לב משלי. כבר לא כיף להתבוסס בקצת רחמים עצמיים, מיד קופצים עליך ומצביעים על X או Y ועל דרך ההתמודדות המופלאה שלהם עם הקשים.  

 

גם רעיונות כמו לעשות מקלחת, לשמוע מוזיקה קלאסית או לצאת לסיבוב בשכונה מעוררים בי נחרת בוז עדינה, הרי צריך כאן ארטילריה קצת יותר מרשימה.

 

אז מה עוזר לי? חיבור לאדם או לקבוצה שאני מחויבת אליהם, בסגנון "אני לא דופקת חשבון לעצמי, אבל לאחרים כן" (מחלה ידועה של שמנים); טיפול פסיכולוגי; שיחה כנה עם בעלי עוזרת לי פעמים רבות לקבל פרופורציה ושכל; והחשוב מכל - להבין שזה רק גל, שכמו שהגיע כך גם ילך, ובאחריותי לצמצם את נוכחותו בחיי, כמו אורח לא כל כך רצוי. הרי לא תפתח לו שולחן עמוס כל טוב, נכון? 

 

גם באמצע משבר, כשאכילה רגשית מנהלת אותנו, חשוב לזכור את הזמניות של העניין. לדעתי, בני אדם מחפשים לעצמם איכות חיים טובה ומזינה, ו"נפילות" הן חלק בלתי נפרד מהחיים וגם מתהליך של ירידה במשקל או ניווט לאכילה בריאה.

 

עמידות לחלקים הבלתי נעימים של התהליך היא תנאי הכרחי להמשך קיומו. חשובה גם המודעות לגישת "הכל או לא כלום", או שאני בסדר או שאני כלום (ואז כל הסכרים נפרצים), ולנסות לתחום את המעידות ולא להמשיך לגלוש במגלשה הרגשית ממש עד למטה. למשל, נסו להציב קו אדום שאומר ש"גם אם אני בנפילה, אני לא נוגע בממתקים נטו", או לא יוצא בצורה פעילה לקנות את שחשקה נפשי.

 

ולדעתי המשפט החשוב ביותר הוא: הרגע החשוך ביותר ביממה הוא הרגע שלפני עלות השחר.

 

לתחום את המעידות ולא להמשיך לגלוש במגלשה הרגשית (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
לתחום את המעידות ולא להמשיך לגלוש במגלשה הרגשית(צילום: shutterstock)

 

מרק בצל

מרק בצל, על פי התזונה הסינית, הוא המזון המנחם ביקום. הרי לכם גרסה טעימה, בריאה ולא משמינה של המרק המיוחד הזה.

החומרים:

7 בצלים גדולים

2 כפיות חמאה

1 כפית סוכר

1 כפית מלח

4 כפות קמח כוסמין מלא (או קמח חיטה מלא)

2 גזרים

ראש סלרי

צרור פטרוזיליה

1 כף אבקת מרק

8 כוסות מים

ספלש של יין לבן

 

אופן ההכנה:

1. מקלפים את הבצל וחותכים לרצועות דקות.

 

2. ממיסים את החמאה במחבת ומטגנים את הבצל כ-30 דקות, עד השחמה. אם המחבת מתייבשת, ניתן להוסיף מים.

 

3. מוסיפים סוכר ומלח ומערבבים. מוסיפים קמח ומערבבים שוב היטב.

 

4. בסיר נפרד מניחים את הירקות, אבקת המרק והמים, מביאים לרתיחה ומבשלים כחצי שעה.

 

5. מסננים את המרק מהירקות (אפשר להשתמש בהם כתשתית לסלט מיונז), מוסיפים אותו לבצל המטוגן, מערבבים היטב ומרתיחים שוב במשך 20 דקות.

 

6. ממש לפני ההגשה מוסיפים את היין הלבן.




 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
גם אם אנו שבעים, למשהו מתוק תמיד יימצא מקום
צילום: shutterstock
קו אדום לנפילות. לימור עברון גילת
צילום: עדו לביא
ד"ר רק שאלה
מומלצים