אתמול (22.6) התקיימה ועידת "מדינה בפוסט-טראומה" של "ידיעות אחרונות" בשיתוף ההסתדרות ובהנחיית שרון כידון. במהלך הוועידה דנו מומחים, אנשי טיפול, מקבלי החלטות ומתמודדים עם טראומה באתגרים העומדים בפני מערכת בריאות הנפש, בשחיקת המטפלים ובדרכים לחיזוק החוסן האישי והלאומי.
העומס חסר התקדים על מערכות בריאות הנפש מאז 7 באוקטובר, המחסור באנשי מקצוע והשחיקה הגוברת של המטפלים עמדו במרכז הפאנל "מטפלים בקצה: שחיקה והשלכות על המערכת". ריקי מאירי, סגנית מנהלת היחידה הקלינית בעמותת נט"ל, הציגה את ממדי הביקוש לסיוע נפשי מאז תחילת המלחמה. לדבריה, קווי הסיוע של העמותה קיבלו עד כה כ-150 אלף פניות, ומספר המטופלים בכלל מסגרות הטיפול של נט"ל זינק ממאות בודדות לפני המלחמה לאלפים כיום. "כיום אנחנו מלווים כ-3,000 מתמודדים, מחציתם מילואימניקים ומחציתם אזרחים", אמרה. "אנחנו רואים את גלי הטראומה בזמן אמת. אחרי כל אירוע ביטחוני משמעותי יש עלייה בפניות, והמילואימניקים ובני משפחותיהם פונים אלינו באופן רציף מאז תחילת המלחמה". עו"ד עידן קלימן התייחס במהלך הדיון גם לסערה שעוררו דברים שאמר בעבר בנוגע לנפגעי פוסט-טראומה, ולקח אחריות הוא לקח אחריות מלאה על הדברים והתנצל על דבריו. "זה לא הוצא מהקשרו ואני לא מתנער מהדברים", אמר. בהמשך תיאר את השינוי הדרמטי שחווה מערך השיקום מאז פרוץ המלחמה. "הגענו ל-7 באוקטובר עם כ-8,500 נפגעי פוסט-טראומה מוכרים, ואז קיבלנו בתוך זמן קצר עוד כ-25 אלף פצועים חדשים. כ-62% מהם כבר מדווחים על תסמיני PTSD, חרדה וקשיים נפשיים נוספים". אלי גבאי, פיזיותרפיסט במרכז רפואי רבין ויו"ר איגוד מקצועות הבריאות בהסתדרות, הדגיש כי לא ניתן להפריד בין השיקום הפיזי לשיקום הנפשי. "אנחנו מטפלים באדם השלם. הפציעה הפיזית היא רק חלק מהסיפור, ובהמשך נחשפות גם הטראומות הנפשיות שהמטופל נושא איתו". גבאי התייחס גם למחיר האישי שמשלמים המטפלים עצמם. "בסוף יום עבודה אני לא משאיר את הסיפורים בבית החולים. אני לוקח איתי הביתה את הכאב, את הטראומה ואת הסיפורים של המטופלים והמשפחות שלהם. אי אפשר פשוט ללחוץ על כפתור ולנתק". סוהיר דקסה התייחסה להשפעת המלחמה על החברה הערבית, שלדבריה נכנסה למשבר כשהיא כבר מתמודדת עם עומסים נפשיים משמעותיים. "האוכלוסייה הערבית הגיעה לאירועי 7 באוקטובר כשהיא כבר נמצאת במצב נפשי רעוע", אמרה. "ולא רק האוכלוסייה הערבית - כולנו מגיעים שחוקים, ובמקביל גם מקצועות הטיפול נמצאים במחסור".
מ"מ יו"ר ההסתדרות רועי יעקב הציג תוכנית להקמת רשות לאומית לטיפול בפוסט טראומתיים. לדבריו, מודל הפעולה צריך להתבסס בדומה ל-29 המרחבים הקיימים של ארגון העובדים ברחבי הארץ, כדי שגם אנשים מהפריפריה יוכל לקבל טיפול. "הרעיון הוא מודל שיעבוד כמו ההסתדרות עם 29 מרחבים ברחבי הארץ. אם למשל עובד במפעל חוגלה יש לו בעיה, הוא יכול להגיע לסניף ההסתדרות בעיר. אני רוצה שהמדינה תיקח ביחד איתנו, ולא רק איתנו, גם עם השלטון המקומי, ולהקים רשות שתטפל באותם אנשים. קודם כל צריך להנגיש את הדבר הזה. אם נעשה עכשיו מרכז גדול בתל אביב, אז אני בטוח שאותו פוסט טראומתי בדימונה לא ייסע לתל אביב כדי לקבל טיפול". יש מספיק ידיים מטפלות? "זה לא משהו שיכול לקום ברגע אחד, המדינה צריכה להשקיע משאבים ואני בהחלט חושב שצריך לעשות פה עבודה, אם במשאבים כלכליים שיופנו גם כן ללימוד של אנשים שנכנסים. למשל, באגף השיקום של משרד הביטחון, אני מכיר את האנשים כי באתי משם, ממשרד הביטחון ואני מכיר את העובדים שם, הם הכי מסורים וטובים שאני מכיר. ואולי גם נוציא אקדמיות שילמדו איך לטפל בפוסט טראומתיים".
נטע ברזילי סיפרה על מערכת היחסים שניהלה עם בן זוגה לשעבר לאחר שחזר מהמלחמה כשהוא מתמודד עם פוסט-טראומה, בשיחה עם גל גנות, כתבת ynet לענייני צבא וביטחון, ברזילי, סיפרה גם כיצד החוויה עיצבה את "סרנדה" אלבום חדש ואישי שבו היא מעבדת את התקופה שעברה עליה מאז 7 באוקטובר. "אחד מהמאפיינים ומהתסמינים של פוסט טראומה זה חוסר מסוגלות להגיד מילים טובות. אז את מתמודדת עם העובדה שאת נמצאת בזוגיות, שאמורה לתמוך בך גם, אבל היא לא. זאת לא זוגיות, זו מערכת שיש בה תלות, שזה דבר מאוד מאוד לא בריא". ברזילי סיפרה גם על האלבום החדש, שיושק באמפי שוני בחודש הבא, ושמתוכו השיר "אוקסיטוצין" הפך ללהיט מצליח. "אם אני מרגישה משהו מסוים ונכנסת לאולפן, הדבר הזה יֵצא. התפקיד של היצירה הוא קודם כול רפואי עבורי, וכתוצאה מכך גם עבור אנשים אחרים. כי אני לא מיוחדת - זה בדיוק העניין. אמנים הם המראה של הזמן שלהם".
בפאנל בנושא "החברה הישראלית בעידן טראומה מתמשכת" השתתפו: פרופסור ברוריה עדיני, מהחוג לניהול מצבי חירום ואסון באוניברסיטת תל אביב. עו״ד ענבר יחזקאלי, מובילת תחום השיקום הפוסט טראומטי במפלגת ישר, ואסף משיח, עובד סוציאלי ומנהל חטיבה ארצית באיגוד העובדים והעובדות הסוציאליים, אשר שיתף כי העובדים במשרד השיקום קורסים תחת העומס: "כל אחד מטפל ב-850 מקרים - כולנו מבין שזה בלתי אפשרי. המערכות קמות בבוקר לעבודה בידיעה שהן לא יכולות לבצע את מה שהמדינה הסמיכה אותן לעשות". פרופסור עדיני: "הממשלה, ברגע שהנתונים לא מתאימים או גורמים לה לחשש - באה ואומרת 'זה פוליטי, אז אנחנו מדברים רק לאלה שתומכים בנו'". עו"ד יחזקאלי שיתפה כי חלק מהבעיה היא החוק בישראל וכיצד הוא מגדיר נפגעי פעולות איבה: "נוצר קשר עם אבי מרציאנו, אביה של נועה התצפיתנית המדהימה, שנחטפה ונרצחה. הוא ראה את הבת שלו נחטפת בחיים ולימים את הסרטוני זוועה כשהיא כבר לא בין החיים עכשיו, לשיטת מדינת ישראל על פי החוק היבש, הוא לא נפגע פעולות איבה. ולמה? כי הוא לא היה בזירת האירוע כשהוא נפגע. תיקון חקיקה פשוט יאפשר לו לקבל את הטיפול והתמיכה להם הוא ראוי".
יש מושג מאנתרופולוגיה שהפסיכיאטר פרופ' יורם יובל חוזר אליו שוב ושוב: מצב לימינלי. לא כאן ולא שם. לא לפני ולא אחרי. "אנחנו יודעים איך להיות בזמן חירום, ואנחנו יודעים איך להיות בזמני רגיעה", הוא אומר בריאיון עם שרון כידון, "מה שיש לנו עכשיו זה לא חירום ולא רגיעה. אתה לא יודע אף פעם אם זה נגמר". זו, בתמצית, האבחנה של פרופ' יובל למצב הנפשי הלאומי, כמעט שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר. לא חברה שקרסה. לא חברה שהחלימה. חברה שתקועה בתווך - ולתווך הזה, הוא מזהיר, יש מחיר כבד. למרות הכול, פרופ' יובל מצביע על נתון שממשיך להפתיע רבים: נכון ל-2026 ישראל מדורגת במקום השמיני במדד האושר העולמי, מאחורי חמש מדינות סקנדינביה, הולנד, קוסטה ריקה ושווייץ בלבד. "ההישג הזה מטורף, ואני מאמין לו". ההסבר, לדבריו, טמון בלכידות החברתית שנבדקת באמצעות שאלות פשוטות: "אם אני אפול ברחוב, האם מישהו ייגש אליי? בישראל התשובה היא כן. ושואלים אם יש לך מישהו בחיים שיעשה הכול בשבילך - הישראלים במקום הראשון בעולם באחוז שעונה כן. הקהילתיות היא זו שתבנה את החוסן האמיתי שלנו".
בפאנל "איך ממשיכים? הטראומה המשפחתית" רונן שלו, שבנו רועי אותר ללא רוח חיים ברכב שעלה באש סמוך לחוף פולג בנתניה, רועי היה בן הזוג של מפל אדם, שנרצחה בטבח במסיבת הנובה. "אנשים צריכים להבין את זה, לא רק הורים, גם אחים. זה בית פחות או יותר שמתפרק, הוא משנה את כל אורח החיים שלו", ד"ר לילך רחמים, פסיכולוגית קלינית ורפואית ויו"ר ועדת משפחות במועצה הלאומית לפוסט טראומה במשרד הבריאות: "הורים חווים בסיטואציות האלה חוסר אונים נורא בכך שהם לא יכולים להושיט עזרה לילד בכל הזוועות האלה", אלינור גז, שנשואה למתמודד הלם קרב המוכר עם 50% אחוזי נכות, שיתפה על השפעות הפוסט-טראומה על המשפחה. "בהתחלה הכול היה טוב, ועם הזמן התחילו כל מיני פחדים, הסתגרויות. הוא היה מכבה את האור, וכששאלתי הוא ענה לי 'בעזה אין אור' הבנתי שמשהו לא בסדר. הכרתי אדם מדהים, והיום אני קמה בבוקר ומחזיקה ביד אחת תינוק ובשנייה פותחת את הסלון לראות שהוא עדיין איתי ולא עשה לעצמו משהו".
בפאנל בנושא "פוסט טראומה בשוק העבודה" שוחחו אדם בלומנברג, סמנכ"ל כלכלה ומדיניות בהסתדרות ומנכ"ל האגף לאיגוד מקצועי, עו"ד אירית פוריין-וייצמן, סמנכ"לית משאבי אנוש בהסתדרות וענבל רואי, סגנית בכירה לממונה על השכר במשרד האוצר על ההיבטים הפוסט טראומטיים בשוק העבודה. לשאלה שאול מה השינויים הבולטים שעברו על העובדים בשלוש השנים האחרונות? ענתה פוריין- וייצמן: "השינוי בעובדים יכול לתפוס אותך בכל מיני סיטואציות לא צפויות, למשל עובד אחזקה שמסייע לנו לסדר אולם לטקס זיכרון ופתאום מתפרץ ומספר דברים שהוא חווה בעצמו. הכמות של אנשים שחווים פוסט טראומה היא בלתי נתפסת". לשאלה כמה זמן מצב הפוסט טראומה ילווה אותנו, ענה בלומנברג: "לצערי אנחנו רק בהתחלה. נכנסנו ל-7 באוקטובר עם 60 אלף פצועים בגוף ובנפש, והצפי הוא שעד סוף העשור נגיע ל-100 אלף. דווקא אחרי הלחימה, בתקווה שיהיה קצת שקט, נתחיל לראות את החזרה לשגרה". ולשאלה עד כמה האוצר נותן את הדעת למשמעות הכלכלית? ענתה רואי: "לבריאות הנפשית יש השפעה מכרעת על פריון העבודה, בין שמדובר בעובד שהיה במילואים ובין שמדובר במעגלים הרחבים. שיפור הפריון הוא אחד מאפיקי הצמיחה הכי משמעותיים שיש לנו כמדינה".
ד"ר גלעד בודנהיימר, ראש מינהל בריאות הנפש במשרד הבריאות, מבקש להרגיע את השיח הציבורי סביב המשבר הנפשי שאחרי 7 באוקטובר. בריאיון הוא הדגיש כי למרות העלייה במצוקה ובפניות לטיפול, רוב הציבור הישראלי יידע להתמודד ואף לצמוח מתוך המשבר: "רובנו נצמח מפוסט-טראומה. ילד לומד ללכת מנפילות - ככה אנחנו צומחים", "חשוב שהציבור יבין שיש כוחות ריפוי משפחתיים וקהילתיים, ולא כולם צריכים להגיע לפסיכיאטר או לפסיכולוג. מי שצריך - שיפנה, בוודאי". אלא שמי שצריכים פסיכולוג או פסיכיאטר - נאלצים לחכות זמן רב מאוד בתורים מייגעים. לדברי ד"ר בודנהיימר השינוי בתחום הוא תהליך מבני ארוך. "לגדל פסיכיאטרים ופסיכולוגים חדשים כדי לחזק את המערכת הציבורית זה תהליך שלוקח זמן. אנחנו לא מצמיחים עוד רופאים כמו מוצר".
איציק סעידיאן, מתמודד עם פוסט-טראומה ויו״ר עמותת ״בגובה העיניים״ חמש שנים אחרי הפציעה ששינתה את חייו, איציק סעידיאן הפך את הכאב האישי לשליחות ציבורית. לדבריו, כבר בימים הראשונים שלאחר 7 באוקטובר הבין כי לצד האסון הביטחוני, ישראל צפויה להתמודד עם משבר נפשי רחב היקף. "חשבתי מיד על המצב הנפשי שהחברה הישראלית תעבור. אני חושב שאנחנו עדיין לא חווים את מלוא התסמינים. רק כשהשקט יגיע באמת, נתחיל להבין את עומק הטראומה הלאומית שעברנו". סעידיאן מדגיש כי פוסט טראומה אינה מצב של "הכול או כלום". לדבריו, רבים אינם עומדים בהכרח בהגדרה של הפרעת דחק פוסט טראומטית חמורה, אך חייהם השתנו בעקבות אירועים קשים והם זקוקים למרחב לעיבוד החוויה. "לא צריך להגיע למצב קיצוני או להחמיר את המצב כדי לקבל עזרה", אמר.
פורסם לראשונה: 10:21, 23.06.26
