מחפשת את משמעות חיי בתוככי מנהרת ה-MRI
המחשבות העמוקות עלי, על המחלה ועל החיים מגיעות דווקא במהלך בדיקת ה-MRI. מחלה מיוחדת סרטן השד - משאירה את רוב החולות בה בחיים, אבל עם לא מעט תובנות והארות. יש לה את זה, פרק שישי
אני עומדת בתא ההלבשה הקטן במכון ה-MRI. בחדר הבדיקה מחכה לי הטכנאית, ואני מקללת את יומי. כפוית טובה שכמותי. אני עומדת בפני הגשמת החלום הישראלי של בדיקת MRI, אלפי אזרחים מתוסכלים היו רוצים להתחלף איתי ברגע זה, ואני מעזה להתמרמר.
הטורים הקודמים שלי:
- למה אני מקנאה ביוסי בובליל?
הזכות לבדיקת MRI ניתנת במשורה, ותמיד מדובר בהמתנה ארוכה ומתישה. ממתיני ה-MRI מחוברים 24 שעות לביפר, מחכים להקפצה המיוחלת - אולי התפנה תור בשבעה בחודש בארבע לפנות בוקר בביתן 35 באסף הרופא, מאחורי הברזייה, ליד המחסנים, והם ירוצו כמו צלם פאפרצי של "פנאי פלוס" שהודיעו לו שנינט ירדה עכשיו עם כפכפים למכולת. בשביל בדיקת MRI ייצאו חתן מחדרו וכלה מחופתה ויגידו לאורחים: "סליחה, אבל עד שהשגנו תור... תתחילו בלעדינו, רק ניסע לעפולה, הניידת של המכשיר נמצאת שם, ותיכף נשוב. בינתיים תאכלו משהו".
מאבק נואש בחלוק
אבל אני, במקום למצות עד תום את הפינוק, עסוקה בלהתעצבן. הכל בגלל החלוק האידיוטי הזה. הוא כמובן לא אידיוטי בכלל, יחסית לחלוק. מי שאידיוטית זו אני שלא מצליחה להבין איפה הפתח של הראש, לאן משחילים את הידיים ואיך לעזאזל מדביקים את הסקוטשים. יופי, אני אומרת לעצמי, אם הגאון
שהמציא את ה-MRI היה יודע שההמצאה הנשגבת שלו תשמש בשביל לעזור ליצור עלוב כמוני, שלא מצליח להבדיל בין הצד הדוקרני והחלק של הסקוטש – יכול להיות שהוא היה זונח את ההמצאה בשלב הפיתוח ועובר לשכלל את השיאים שלו בקובייה הונגרית או משתלב כמדען ראשי במעבדות שבהן ג. יפית בודקת כל מוצר ומוצר שלה לפני שהיא מצהירה שהוא מושלם. נקודה.
אני יוצאת בסוף, מזיעה ומושפלת, כשאני והחלוק קשורים זה לזה בקשר מסובך ומפותל. ה"לוק" אקלקטי משהו אבל האמירה האופנתית ברורה: הצילו!
הבדיקה נמשכת המון זמן, ההיחלצות שלי מהחלוק אפילו יותר, ותודה לטכנאית המתוקה שהפעילה את מיטב כישוריה הטכניים כדי לחלץ אותי.
ואת כל הזמן הזה אני מקדישה למחשבות על החיים, עיסוק החביב עלי במיוחד מאז בוקר הגילוי של המחלה. זה מתחיל עם מחשבות נעלות על תועפות הכישרון, המשאבים והחמלה שמשקיעה האנושות במאמציה לרפא ולהציל חיים, ומידרדר למחשבות קודרות יותר על צדדיה האפלים יותר של אותה אנושות ממש. אני מפליגה למקומות כה חתרניים עד שפתאום עולה בדעתי שאם ה-MRI, בכושר ההדמיה הבדיוני שלו, יכול גם לספק תרשימים של מחשבות – אני אלקח היישר ממנהרת ה-MRI אל מרתפי השב"כ, ושם כבר יקלפו ממני את החלוק עם מבער.
אני מכירה די הרבה מחלות קשות, היכרות אישית ואינטימית. אם עד כה חשבתם, שחוץ מאפיזודת הסרטן, אני אישה שנהנית מן החיים, אני מוכרחה לבדוק איך נוצר הרושם המעליב והמוטעה הזה. איפה נכשלתי? ומדובר בכישלון חמור שעליו מענישים בעדה שלי בישיבה ארוכה מאוד לבד בחושך.
וממרום הידע הזה, עם תג הסרטן הקטן שלי, שיש כאלה שיגידו שאינני זכאית בכלל לענוד אותו ושהרווחתי אותו לא ביושר, אני מרשה לעצמי אבחנה שטחית אך לדעתי נכונה: הסרטן, יותר ממחלות קשות אחרות, מעורר מחשבות קיומיות, כל הזמן, הוא לוקח אותך לאיזשהו תהליך של חשבון נפש. כמו סוג של צלצול יקיצה לא מוזמן, הוא מאלץ אותך להתעוררות ולבחינה מחדש של חייך.
הסרטן שמשאיר אותך בחיים עם הרבה תובנות
למה דווקא המחלה הזאת? מה יש בה שהופך אותך מאדם מחפש תור ל-MRI לאדם מחפש משמעות? גם לזה יש לי הסבר. במאבק הנצחי של הרפואה בחולי, היא רושמת הישגים נפלאים בצד תסכולים. כאשר מדובר בסרטן, ועוד
יותר בסרטן השד, ההצלחה מובהקת. זו מחלה סופנית במהותה שהרפואה הצליחה לפצח ולנצח לרוב. הכירורגיה והאונקולוגיה נותנות למחלה פתרון כמעט שלם, עם פרוצדורות ותהליכי ריפוי ברורים וסיכויים מאוד מאוד טובים לצאת בשלום מכל העניין. אחרי סיבוב קצר או ארוך בעמק הבכא, חוזרים לחיים הרגילים בהרגשה של קבלת דחייה של גזר הדין. במהלך המחלה עצמה, ברוב הזמן מרגישים בריאים וחזקים, מה שמותיר אנרגיות להתמודד עם המפגש הפתאומי הזה עם שבירות החיים ועם סופיותם, ואולי להסתכל על הארכה שקיבלנו כהזדמנות לבחון את חיינו מחדש, לראות האם הם חיים ראויים לחיותם, והאם כך אנחנו רוצים להמשיך אותם.
ו... לא, אני לא יכולה לספר על רגע מואר של "טרנסצנדנסיה עצמית", שבעקבותיו הבנתי כי עלי לזרוק הכל ולנסוע להודו. מה לעשות? למרות התנופה העצומה בטיולי קשישות להודו, עוד לא מוכרים חבילות טיולי חיפוש עצמי למזרח לנשים בגיל העמידה, אמותיהן, כיסאות הגלגלים ומסכות החמצן שלהן. וכמה טוב שלא. אני שונאת לנסוע (וגם המטפלת הנפאלית של אמא שלי אומרת שממש לא בא לה עכשיו טיול שורשים). לפחות הבנתי שאני לא מוכרחה לנסוע להודו, ואני לא מוכרחה להתנצל שאני לא נוסעת. אם מה שטוב לי זה לשבת בבית, ומצידי אפילו לבד בחושך, – אז זו זכותי המלאה. אלו החיים שלי, או לפחות מה שנשאר מהם.
נילי אושרוב היא קופירייטרית, עורכת לשונית, שותפה במדור הסאטירי "אפעס" ומחברת הספר "שיכון צדיקים", שיצא לאחרונה
