שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    פרק 8: צוחה או בוחק?

    צחוק ובכי הם קרובי משפחה מדרגה ראשונה. בשבוע שעבר בכיתי כמו שבחיים שלי לא בכיתי. ואז אמא שמה לי את סיינפלד. וצחקתי. למה לנו, הבנים, קל לבכות רק כשהקבוצה שלנו מפסידה בכדורגל? גם לצחוק זה משחרר. אז בבקשה, תצחקו גם בשבילי, מול הטלוויזיה, באוטו, כשאתם קוראים ספר. ולמי שלא הבין את המסר - יש גם סיפור קצר שכתבתי לפני כמה חודשים

    אם עוד לא היכרתם את רונן פורת, ההקדמה הזו הכרחית: לפני שלוש שנים, בעקבות כאבים ביד שמאל, גילה רונן פורת, מעצב תעשייתי בן 33 ונשוי מחולון, כי לקה ב-ALS, מחלה ניוונית נדירה, שמכונה גם "מחלת לו גריג", ע"ש הספורטאי המפורסם שלקה בה בשנות ה-30. חולה ידוע אחר במחלה הוא הפיזיקאי הבריטי הנודע סטיבן הוקינג.

     

    בתוך פרק זמן קצר ניטלו מרונן כל היכולות הגופניות. כיום הוא לא זז ולא מדבר. למרות מחלתו - הוא שומר על גישה בריאה, אופטימית ככל שאפשר, ובעזרת מתקן מיוחד הקורא את תנועות ראשו, הוא מצליח להקליד אותיות על מסך מחשב, לצרף אות לאות - ולהגיש לכם פרקים ביומן המחלה המדהים שלו, מסמך כואב-אבל-אופטימי, שחובה לקרוא.

     

    הקישורים הישירים לכל פרקי היומן ולפורום של רונן - מופיעים בעמוד זה - בתמונות מימין ולמטה.

     

    *  *  *  *  *

     

    לכאורה, בכי וצחוק הם הפכים. כמו שחור ולבן, יום ולילה, חלב ובשר (אצל דתיים), אבי ביטר ודיאטה. למעשה, הם קרובי משפחה מדרגה ראשונה. כמו ין ויאנג, חלב ובשר (אצלנו החוטאים), כמו אורנה-מאיר-יובל-אהוד-אורי-יוסי-גברי-אביתר בנאי.

     

    לפעמים הירח מתעקש להיכנס למשמרת של השמש. הוא כנראה מורעל קצת. מכירים את התופעה הזו? שאפשר לראות את השמש עושה את דרכה לים, ואת הירח צץ לו ממזרח בדיוק באותן שניות? לי זה תמיד נראה כאילו ללבנה אין סבלנות לחכות שהחמה תשקע. כמו בכי וצחוק שמתערבבים.

     

    או, אם להביא את זה ממקום אחר, כמו הפרסומת המעולה של מקדונלד'ס, שבה רואים תינוק מתנדנד בעריסה וצוחק כל פעם שה-M הגדולה של מקדונלדס נראית מחוץ לחלון - ובוכה כשהיא נעלמת לו. היה דבר דומה בפיספוסים.

     

    חבל שאנחנו לא בוכים יותר

     

    זה היכה בי לפני כשבוע. מסיבה כלשהי בכיתי (מענין למה), כמו שבחיים שלי לא בכיתי.

     

    אני, כמו רוב הגברים, לא יודע לבכות. בכיתי חצי שעה ברציפות. בכי לחולה ALS במצבי המתקדם הוא פעולה מאוד לא מומלצת מבחינה פיזית. העיניים דומעות (ומשום מה, הדמעות שורפות לי) ואני לא יכול לייבשן. הגרון ניחר - ואני לא יכול לכחכח. האף נוטף - ואני לא יכול לקנח.

     

    אבל נפשית, זה פורקן נפלא. חבל שרובנו, כלומר הבנים, לא בוכים קצת יותר. הבנות מסודרות: אולי אתן בוכות גם בשבילנו, ולא רק בגללנו? בכלל, זה רק אני, או שבאמת מאחורי כל אישה בוכיה עומד גבר מצחקק?

     

    בעוד אני מעלה את מפלס הכנרת, אמא, שנחרדה לשלומם של תושבי טבריה, הציעה שאראה פרק מסיינפלד, שאפסיק לבכות. בדרך כלל אני מנפנף הצעות כאלה לארבע רוחות השמיים (וממשיך בשלי, הפעם זה היה לבכות). אבל, לא בקלות, נאלצתי להודות שהיא נתנה פה רעיון פצצה. טוב, אפילו סויה לא רצתה אותי (כשאני בלחץ היא פוחדת ופשוט מתפוגגת).

     

    וכך עלה ובא לו על המסך הפרק הכי גדול של סיינפלד: 'התחרות'. ראיתי אותו יותר פעמים מ'מציצים', 'חגיגה בסנוקר', 'גבעת חלפון' ו'גריז' גם יחד. ועדיין הוא מצחיק אותי. אני משתין במכנסיים רק מלראות את קריימר מכריז שזהו, אל תבנו עליו יותר, הוא יצא מההתערבות.

     

    ולמה אני מבלבל לכם ת'רצפטורים באונה הימנית עם סיינפלד ומפלס הכנרת? אולי כדי לספר לכם על רגע אחד, שלי, לבד, שבו הבכי והצחוק רקדו אצלי טנגו צמוד. באותו רגע הבנתי שצחוק ובכי – חד הם. שניהם מלווים בכאב בצלעות, שניהם מביאים דמעות, שניהם גורמים קוצר נשימה, שניהם משחררים.

     

    בנים אינם בוכים

     

    למה בעצם אנחנו, בנים, לא בוכים? אין לי שמץ.

     

    אם תחשבו על זה חזק, תיזכרו שבפעם האחרונה שראיתם גבר בוכה זה במשחק כדורגל, כשהקבוצה שלו הפסידה. את יכולה להיפגע מברק מול העיניים שלו, אבל הגבר שלך לא יבכה. מצד שני, אם תתני לו את ג'ובאני רוסו מחמיץ פנדל - והסלון יוצף במקום כמו שכונת התקווה ביום גשום.

     

    מה לעזאזל גורם לנו לבכות מכדורגל? אני חושב שזה התירוץ שלנו לשחרר קצת בכי. תירוץ מתוחכם, ערמומי, נסתר, מעולה, תודו. זה גם המקום לציין שדי חבל לי על מי שלא נהנה מספורט: אתם מפסידים חוויה אדירה, משחררת. חבל.

     

    אני לא שונה מהאחרים. אני לא בוכה בהלוויות ואזכרות (אבי מת, כזכור, מ-ALS), וגם לא ביום הזיכרון (אני אח שכול). מצד שני, כלב פצוע מהעבר השני של הרחוב - ואני מוחה דמעה. אמרתי, דפוק.

     

    למה גברים אינם בוכים הוא עניין למחקר. אני לא סוציולוג, אך נראה לי שגנים, תרבות, מוסכמות, תדמית, אוונטה - הן רק חלק מהסיבות. מה שבטוח, גם את זה אמרתי, אתן עושות את זה גם בשבילנו.

     

    צחוק

     

    נפלאות הצחוק ידועות, לא אני צריך לספר לכם על כך. לכן, אני רק אבקש מכם לצחוק בקולי-קולות, גם בשבילי, גם כשאתם לבדכם. מול הטלוויזיה, באוטו, כשאתם עוברים על העיתון, שקועים בקריאת ספר. איזה כיף זה לראות מישהו צוחק בעת קריאה בספר. לא ככה?

     

    *  *  *

     

    כהשלמה לפרק הזה, וכחלק בלתי נפרד ממנו, הנה סיפור קצר שכתבתי לפני חצי שנה בערך, כולל מוסר השכל. קוראים לו: 

     

     

    ''הילד שבכה הפוך''

    ______________

     

    היה היה ילד ששמו היה רון.

     

    לרון היו זוג הורים נחמדים, שמאוד אהבו את רון. הם נורא דאגו שיהיה לו טוב ושלא יהיו לו דאגות. ההורים של רון במיוחד שנאו לראות אותו בוכה. אחד הדברים הראשונים שרון למד היה לא לבכות. בכל פעם שבכה מייד היו אומרים לו: ''אסור לך לבכות. ילדים גדולים לא בוכים. מה יגידו האנשים? אוי לבושה. עוד יגידו שיש לנו ילד עצוב!''.

     

    וכך רון נהיה ממש טוב בזה. אף אחד לא ראה אותו בוכה. "איזה ילד טוב רון", אמרו האנשים, "לעולם הוא לא בוכה''.

     

    השנים חלפו להן, ורון כבר ילד גדול. עם הזמן הוא גילה שקשה לו יותר ויותר לבצע פעולות גופניות פשוטות. זה התחיל ברגליים. הוא הרגיש כבדות מעיקה כאילו קשרו משקולות לרגליים.

     

    וזה הלך והחמיר, עד שרון פשוט לא יכול היה ללכת. מהרגליים עבר השיתוק לידיים, משם לצוואר ולראש. בסוף, רון לא יכול היה לדבר.

     

    כולם נזעקו: "איך זה יתכן? הוא רק ילד, וילד נפלא. ואפילו עכשיו, כשהוא משותק - הוא לא בוכה".

     

    רופאים הובהלו מכל הארץ, מומחים הגיעו מהעולם. לשווא, דבר לא השתנה. ניסו איתו הכל: כדורים, תרופות, אפילו ניתוח. כלום לא הועיל. הייאוש היה גדול, וכולם כבר ויתרו.

     

    יום אחד, בשעה שטיילו עם רון בכיסא הגלגלים שלו, הבחינו אמא ואבא של רון בזקן אחד, שישב על הספסל בגן הציבורי. הוא נראה בן מאה לפחות, עם זקן עבות ולבוש סחבות. הזקן סימן להם לבוא אליו.

     

    ההורים של רון קרבו אל הזקן, ביחד עם רון שבכיסא הגלגלים.

     

    - "אני יכול לעזור לכם", אמר הזקן.

     

    - "על מה אתה מדבר?" הביט אבא בפליאה באמא.

     

    - "על רון, כמובן", ענה הזקן.

     

    - "איך אתה יודע את שמו?" תמה אבא.

     

    - "יש עוד הרבה דברים שאני יודע, אבל זה לא חשוב כרגע. מה שחשוב כעת זה לעזור לרון להבריא. רוצים את עזרתי או לא?".

     

    - "כמובן", ענו אבא ואמא פה אחד.

     

    - "לא חשבתי אחרת", אמר הזקן והוסיף, "אבל אתם חייבים להבטיח לי דבר אחד".

     

    - "מה שתרצה, אבל אין לנו הרבה כסף", ענו אבא ואמא.

     

    - "אני לא מבקש שום תמורה. כל שאבקש הוא שלא תפקפקו במה שאני עושה, ותקבלו אותם בהבנה", אמר הזקן.

     

    - "ודאי", הבטיחו אבא ואמא.

     

    הזקן קם ממקומו, והחל להכות את רון מכות נמרצות. מעשה מוזר כזה לא רואים כל יום: איש זקן מכה ילד נכה על כיסא גלגלים. מייד ניסו אבא ואמא של רון לגונן עליו מפני הזקן, אך הוא הזכיר להם את הבטחתם. להורים לא נשארה שום ברירה. הם עמדו והביטו מהצד איך הזקן מכה בבנם עד זוב דם.

     

    בשניות הראשונות היה רון בהלם. הוא לא הגיב. אחרי שהזקן הפסיק, רון בכה. בפעם הראשונה זה שנים.

     

    אמא ואבא של רון קפצו אליו כשהפסיק הזקן להכותו, וניסו לנקות את הדם. כשסיימו, הבחינו שהזקן נעלם. עצובים וחפויי ראש הלכו הביתה, בתחושה שהזקן רימה אותם. כל הדרך הביתה רון המשיך לבכות. גם אחר כך הוא בכה: שלושה ימים ושלושה לילות רצופים הוא בכה. ובאורח מופלא - ככל שחלפו השעות, רון הרגיש טוב יותר.

     

    זה התחיל ברגליים, עבר לידיים, ומשם לצוואר ולראש. תוך שלושה ימים הוא החלים לחלוטין.

     

    רון חזר להיות ילד ככל הילדים. אבא ואמא הבינו שהזקן אחראי לנס הזה, וניסו למצוא אותו, להודות לו, אך לשווא. הזקן נעלם כאילו בלעה אותו האדמה.

     

    יום אחד, אחרי שנואשו כבר לחפשו, יצא רון לגינה וכאילו משומקום - הופיע מולו הזקן.

     

    - "באתי לראות מה שלומך", אמר הזקן.

     

    - "אתה רואה, מצוין", ענה רון.

     

    - "שמח לראות", אמר הזקן.

     

    - "לא הספקנו להודות לך. אבל לא הבנתי איך עשית את זה - אתה מלאך?", שאל רון.

     

    - "אני רק הכיתי אותך, את כל היתר עשית אתה", ענה הזקן.

     

    - "מה עשיתי? איך הבראתי?", תמה רון.

     

    - "כל חייך הבנת שאסור לך לבכות. אמרו לך שילדים גדולים לא בוכים. אז איך בכית בכל זאת? הפוך. במקום שהדמעות יצאו החוצה הן חילחלו פנימה, כבשו כל חלקה פנויה שהיתה בך, והכבידו עליך, עד שהפכת נכה. אני רק דאגתי שלנקות את הדמעות מתוכך, להוציא אותן החוצה". כך אמר הזקן והניח את ידו על הכתף של רון. רון שתק בתדהמה, ודמעה בודדה התגלגלה על לחיו.

     

    "תבכה ילד", חיבק אותו הזקן בחום, "תבכה".

     

     

    *  *  *  *  *

     

     

    היומן שלי, למי מכם שהצליח להתחמק, לא רוצה, או סתם ממציא תירוצים:

     

    המבוא: יום אחד הכל התחיל להפסיק

     

    פרק ראשון: הכל התחיל ביד שמאל

    פרק שני: חופש, אהבה וחושומור

    פרק שלישי: מת לצעוק

    פרק רביעי: סיפורים מהכורסה

    פרק חמישי: עם קצת עזרה מחבריי

    פרק שישי: נפלתי חזק

    פרק שביעי: סיבה לקום בבוקר

     

    והפורום שלי מדברים עם רונן שהצליח לקבץ אליו גלריה של אנשים טובים ומקסימים.


    פורסם לראשונה 27/10/2003 22:46
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    רונן פורת ואורי ניב
    לחצו כאן לקרוא את הפרק הראשון: הכל התחיל ביד שמאל
    לחצו כאן לקרוא את הפרק השני: חופש, אהבה וחושומור
    לחצו כאן לקרוא את הפרק השלישי: מת לצעוק
    לחצו כאן לקרוא את הפרק הרביעי: סיפורים מהכורסה
    לחצו כאן לקרוא את הפרק החמישי: עם קצת עזרה מחבריי
    לחצו כאן לקרוא את הפרק השישי: נפלתי חזק
    ד"ר רק שאלה
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים