תור העיתונאי הבריטי
מעט זכויות האדם שמעוגנות בחוק נעלמות לנוכח הדרישות של השב"כ, המוסד והוד עריצותו מר יחיאל חורב, שיושב בתפקידו ללא הגבלת זמן, ומוגן היטב מפני פומביות
האם התקנות לשעת חירום 1945 הידועות לשמצה הן חוק-על במדינת ישראל? הפרקטיקה של רשויות הביטחון, הצבא ולעיתים קרובות הפרקליטות ובג"ץ מעידים שאמנם כך הדבר.
תחילה משהו על התקנות: התקנות תוקנו על מנת לאפשר למנדט הבריטי לפעול נגד ארגונים עבריים שלחמו בספר הלבן, למשל באמצעות סגירת שערי הכניסה לישראל ומניעת רכישת אדמות על-ידי היישוב העברי המאורגן. התקנות הן דרקוניות ומתאימות למשטרים אפלים. לא במקרה הגדירו אותן ראשי היישוב דאז - בהם בן גוריון, מנחם בגין ואחרים - כתקנות בלתי אנושיות ואף תקנות נאציות!
ב-1948, בשני בג"צים שנדונו בשל עתירות שהוגשו בשל החרמת בתים על-פי התקנות, אימץ בית המשפט העליון תקנות אלו למערכת חוקי מדינת ישראל. מאז קום המדינה, רק בממשלתו של מר מנחם בגין ז"ל, נעשו מספר מחיקות באותן תקנות דרקוניות, ורק בתחום השיפוט בישראל, וזאת ביצע שר המשפטים דאז, שמואל תמיר ז"ל. אך לא היה לו מספיק זמן להתקדם בנושא.
מדברים, מדברים – ואין שוויון
הבאתי את הפרטים הנ"ל לנוכח הצדקנות שלנו והגנדרנות שלנו בהיותנו "מדינה דמוקרטית ליברלית" כביכול, ולאור הפעילות של גורמים ציבוריים, כגון המכון לדמוקרטיה בירושלים, קבוצה מהמרכז הבינתחומי בהרצליה, ועדת חוקה חוק ומשפט והאגודות לזכויות האדם – כל אלה עסוקים עדיין, 56 שנים אחרי, בהכנת חוקה וחוק יסוד הכולל את המערכת של זכויות האדם כמקובל בכל מדינה דמוקרטית.
ובכן, מדברים ומדברים, מתכנסים ומתכנסים, מפארים את עצמם ואת המדינה - וזכויות אין. אפילו ב"חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" אין סעיף המבטיח שוויון זכויות לכל אדם ללא אפליה מטעמי מוצא, גזע דת ומין. המעט שעוגן בחוק גם הוא משתבש ונעלם לנוכח הדרישות של השב"כ, המוסד והוד עריצותו מר יחיאל חורב, הממונה על ביטחון פנים, שיושב בתפקידו ללא הגבלת זמן, ומוגן היטב באמצעות בית המשפט והיועץ המשפטי לממשלה מפני פומביות. אור השמש אינו מצליח לכבס את המעללים שמעוללים מטעמו. את מעללי הצבא, גם אם התקשורת הישראלית מעלימה, מרככת או מצדיקה, אנו רואים דרך תחנות טלוויזיה זרות, ובעזרת עיתונאים שממלאים את תפקידם.
בוחני לב, כליות ומוח
מרדכי ואנונו עבר עבירה לפי החוק הפלילי, נשפט ונשא בעונשו במלואו - 18 שנות מאסר, רובן בבידוד מוחלט. והנה, למרות חילוקי הדעות בין אנשי הביטחון ואנשי מדע המכירים את ההישגים והשינויים שהתרחשו מאז בכור האטומי בדימונה, החליט מר חורב שאסור לתתלאסיר המשוחרר חיים של חירות. למעשה, דרש מיד לעוצרו במעצר מנהלי.
ובכן, בדיונים בדלתיים סגורות, ובהנחה שלשירותי הביטחון יש מכשירים מיוחדים לבחינת כליות ולב ותפקוד המוח, הוחלט להגביל את צעדיו של אדם שמכוח החוק הוא בן חורין. אין זה פלא במדינה הדמוקרטית שלנו; מי שחתם על ההגבלות שהוטלו על האיש, לא היה בית המשפט. היה זה אלוף פיקוד העורף, שסמכויותיו מוגנות באותן תקנות דרקוניות המוזכרות לעיל.
עכשיו הגיע תורו של העיתונאי הבריטי שפירסם בשעתו את סיפורו של ואנונו. בהגיעו ארצה לקחו אותו לחקירה ושללו את חירותו. סיפור נפלא אך לא מפליא. אם היועץ המשפטי לשעבר, שמונה עכשיו לשופט בבית המשפט העליון, תובע מעיתונאי למסור את מקורותיו (ולא בנימוק ביטחוני אלא בנושא שיש בו חשד כבד לשחיתות של ראש ממשלה), כי אז אפשר להפחיד כל עיתונאי, ואם רוצים גם להלביש עליו תיק ולהרוס את עתידו. כל מי שיודע מעט על שיטות עבודה מסוג זה (ולא צריך להגיע עד ימי סטאלין לשם כך), יודע כמה פשוט להלביש תיק ולבצע משפטי ראווה.
על כל פנים, התנהלות זאת אינה מביאה כבוד גדול למדינת ישראל. חשוב לזכור כי המנהג המכוער שלנו לתבוע מהעולם כי יכיר בנו כקורבן האולטימטיבי ולהכריז על כל מי שמבקר את מעשינו כאנטישמי – כל זה כבר לא עובד. אפילו אצלנו הדבר כבר הפך לבדיחה. בעיקר הקביעה שהפלסטינים רוצים לזרוק אותנו לים, בשעה שאנחנו מנשלים אותם מאדמתם, הורסים את בתיהם, גוזלים את מימיהם והורגים כל מחזיק נשק, או משקפת, או אפילו סתם מעדר שנראה מרחוק כנשק. גם הכבישים היפים והרבים בגדה, שנועדו רק ליהודים וערבי הנוסע בהם מכוניתו מוחרמת, הם דבר להתנאות בו, שהרי יש לנו ממי לפחד.
למען החמדנות
למען החמדנות שלנו, ומכוח חוקים וצווים של ממשלה לגיטימית, מבצעים אנשינו וילדינו פשעי מלחמה (ראו הדו"ח של אמנסטי), ואלוף פיקוד מרכז מוציא צווי מותר ואסור לפי "סוגי אנשים", כלשונו. אבל העיקר שהחרפה שאנחנו מבצעים כגרועים בקולוניאליסטים מעוגנת בתקנות ההגנה לשעת חירום 1945 ובאישור בית המשפט העליון.
על זה נאמר "צדק צדק תרדוף למען תחיה" – פרשנות נפלאה. עכשיו כבר מתנכלים לא רק לפלסטינים ולמי שכוחות הביטחון רוצים לסתום את פיו, אלא גם לעיתונאים זרים. והיה אם באנגליה או באו"ם ימתחו עלינו ביקורת, תמיד נוכל להשיב: "אתם סתם אנטישמים, שונאי ישראל", ולניצולי השואה החיים אתנו והנבהלים מהאסוציאציות הקשות שמראות החורבן מעוררים, יעצה הממשלה שלנו, בנזיפה כמובן, לסתום את הפה. תמונתו הפטריוטית של שר הבריאות דני נווה מטיף מוסר לטומי לפיד אינה משה מעיני. הוא גילה צדקנות עליונה. כמעט כמו גולדה מאיר.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
