בכירי שינוי: "אין שום סיכוי שנוותר על חוק טל"

בשינוי הופתעו אמש (יום ב') מהצהרות ראשי יהדות התורה בתום פגישתם עם צוות המו"מ של הליכוד, לפיהן החרדים בדרך לממשלה, וחוק טל וברית הזוגיות - בדרך החוצה, אולם לא התרגשו יתר על המידה.

בכירי שינוי חזרו, פעם אחר פעם, על המנטרה לפיה "לא נסכים לוותר על ההסכם הקואליציוני שהושג לפני שנה וחצי עם המפד"ל. אין שום סיכוי שנוותר על חוק טל", והדגישו: "קשה להניח שמפלגת העבודה תסכים להיכנס לממשלה שבה חוזרים לסטטוס קוו הישן. אבל אם שרון רוצה לוותר עלינו ולהכניס את חמשת אנשי יהדות התורה - זה בידיו".

ראש צוות המשא ומתן של שינוי, השר אברהם פורז, ביקש להבהיר בהודעה שהוציא: "כל מה שסוכם עם המפד"ל והליכוד בענייני דת ומדינה צריך לחייב כל שותפה קואליציונית עתידית". 

בשינוי הכחישו כי בכירי המפלגה שוחחו עם ראש הממשלה לאחר "פריצת הדרך עם החרדים", או שקיבלו "שיחות הרגעה" ומסרים למיניהם מכיוון הליכוד. עם זאת, התקיימו "שיחות לא פורמליות" כפי שהגדיר אותן גורם בשינוי, "שלא ממש עסקו בעניין עצמו".

בלשכת ראש הממשלה אמרו הלילה כי "לא היו שיחות בין ראש הממשלה ובין ראשי שינוי", אך ניסו להרגיע את הרוחות. לדברי גורם בסביבתו של שרון, "מתנהל משא ומתן קואליציוני, ובעת הזו כל אחד מוציא לתקשורת מה שנוח לו, ומה שמתאים לו מבחינה פוליטית. אין צורך להתרגש מכל דבר, ובסוף הכל ייסתדר וכולם יישבו ביחד".

"זה 60 שנה שאני לא משקר"

וב"יהדות התורה" מתעקשים כי חלה פריצת דרך במו"מ לכניסתם לממשלה, "כשסוכם שחוק טל וברית הזוגיות לא יעברו והסטטוס קוו בעניין תחבורה ציבורית בשבת יישאר".

ח"כ משה גפני אמר בתגובה להסתייגויות שנשמעו בליכוד מ"פריצת הדרך": "יכול להיות שארבעה חברי כנסת מיהדות התורה לא הבינו? זו חזרה מוחלטת מהסכמה מוחלטת. הרי התווכחנו והסכמנו. נכון, לא חתמנו והם יכולים עדיין לחזור בהם אבל מבחינתנו הנושאים האלה מוצו והושגה הסכמה, אלא אם כן הליכוד רוצה לחזור אחורה".

חבר הכנסת אברהם רביץ (יהדות התורה) הגיב להכחשות שפיזרו גורמים בליכוד אודות ההסכמות: "אולי פתאום נזכרו שיש בעיה עם שינוי. זה למעלה מ-60 שנה שאני לא משקר. זו האמת היחידה. הבעיה היחידה שנותרה היא איך כותבים 'סטטוס קוו' בעברית".

האם שרון מאבד שליטה?

עיבוד מחשב

במערכת הפוליטית סיכמו את יום השיחות אמש, בכך שלאחר כמה שבועות של שקט, ישנה שוב תחושה של חוסר יציבות. אתמול נדמה היה לפתע כי ראש הממשלה, אריאל שרון, מאבד מעט את השליטה על הנעשה: בעבודה עוזבים בזעם את המשא ומתן, ביהדות התורה מפיצים הודעות על פריצת דרך במו"מ כשבליכוד מכחישים, בעבודה גוברת ההתנגדות לממשלת אחדות, בית הדין של הליכוד מורה על כינוס ועידה, שצפויה להפוך למופע נגד תוכניותיו של ראש הממשלה, ובקיצור ובמילים פשוטות - "כל אחד עושה מה שבראש שלו".

רה"מ אף יצא אמש בפומבי נגד מוסדות מפלגתו כשאמר: "לא ועידת הליכוד היא זו שתחליט כיצד ייראה הרכב הקואליציה. על הדבר הזה יוחלט בכנסת ישראל".

התקציב: מי יכופף את מי?

ובליכוד עדיין משוכנעים שיהיה אפשר לכופף את אנשי העבודה כך שיתאימו עצמם לאי הגמישות של שרון בנושא דחיית התקציב, אבל מי ששומע את ח"כ בנימין בן אליעזר בשבועות האחרונים, מבין שהאיש טיפס על עץ גבוה לגמרי. גם אם בן אליעזר לא ממש רוצה לראות את מפלגתו ואת עצמו מחוץ לממשלת האחדות, הוא משתמש במשא ומתן הקואליציוני על מנת לחזק את מעמדו בעבודה.

העמידה האיתנה שלו על הדרישות הכלכליות של העבודה, צפויה לספק דיבידנדים נאים לבן אליעזר בעתיד, כשיוכל לבוא ולומר - בזמן שכולכם רצתם לתוך הממשלה, אני נלחמתי לעזור למסכנים. הבעיה של אנשי העבודה (גם אם חיים רמון טוען בכל הזדמנות שמאה-מאתיים מיליון שקלים לא ממש מעניינים אותו), היא שהעמדה הזו של בן אליעזר סוחפת אחריה לא מעט אנשים בעבודה.

אתמול הצטרפו ארבעה חברי כנסת בעבודה אל אלה שקוראים להשהות את השיחות עם הליכוד לאלתר. האם ההתנגדות ההצהרתית הזו אכן תהפוך בסופו של דבר להתנגדות מעשית, פעילה, כזו שתגרור את השטח של מפלגת העבודה להתנגד לכניסה לממשלת אחדות? לא ברור. אבל אם שרון ימשיך לגרור רגליים, יהיה לאנשי העבודה יותר ויותר קשה להיכנס לממשלה.

האם שרון רוצה אחדות?

ובתוך כך מעריכים במערכת הפוליטית כי שרון לא באמת רוצה או צריך להקים את הממשלה המתגבשת כעת. אם העבודה תישאר איתנה בדעתה שלא להיכנס לממשלה אחרי ה-15 באוגוסט, קרי אחרי הגשת תקציב המדינה לאישור הממשלה, הרי ששרון יוכל להעביר את התקציב בעזרת החרדים, למשוך זמן ולשרוד.

ולאור ריבוי הדיווחים על מגעים כאלה ואחרים עם הפלסטינים, לא מן הנמנע כי חודש לפני 1 במארס, מועד אישור תוכנית ההתנתקות בממשלה, יופיעו דו"חות צבאיים ומודיעיניים למיניהם שימליצו לאפשר לפלסטינים להמשיך ולחזק את מעמדם, על מנת שיוכלו לתפוס פיקוד בעזה, לאחר יציאת ישראל. שרון יוכל אז לדחות את הדיון הגורלי בטענות מדיניות-ביטחוניות לספטמבר, למשל, וכך לשרוד למעשה שנה שלימה בשקט: "המורדים" יירגעו, הימין ישקוט, ובספטמבר כבר נראה מה יהיה.