שתף קטע נבחר

שלא ייגמר לעולם

הוא היה מלך ה"רוקסן" האמיתי, אלי, קיוסקאי, שומר חפצים ואגדה מהלכת. והוא לא שוכח איך כל הכוכבים הגדולים האלה היו משנוררים ממנו סיגריות

כתבות נוספות בפרוייקט:

 

 

אלי איצ’לי, איש מקסים. מקסים. ויותר מזה – איש שימושי. מה שהופך אותו ליעיל כל כך הוא כפתור קטן וסמוי, שנקרא "רוקסן". וכל אחד יכול להרגיש חופשי לגשת, ללחוץ בעדינות על הכפתור, להתרווח אחורה ולהקשיב. האיש שיהיה בן 54 בינואר ליווה את ה"רוקסן" מהיום הראשון שלו, בהתחלה כקיוסקאי צנוע, אחר כך הוא כבר שלח את הידיים לכל פינה.

 

"אני יכול לתת לך רשימה של 60 להקות, ואפילו אם את אף פעם לא היית ב'רוקסן' את מכירה את כולן וכולם גדלו ב'רוקסן'. נקמת הטרקטור, בלגאן

 נושאי המגבעת, איפה הילד, חמי בחור מקסים, מקסים ועדין. אהבתי את 'איפה הילד', אבל לא רק בגלל המוזיקה שלהם, בגלל שהם היו בני אדם. אביב גפן היה גדול אז. בדיוק יצאו הדיסקים הראשונים שלו והיו לו ים מעריצות. באותה תקופה גם הארנבות של ד"ר קספר היו גדולים, ואביב היה בא אלי כל הזמן ושואל – 'תגיד, אצל מי יש יותר קהל, אצלי או אצלם?' היו המון, המון. גם ירמי קפלן, בהתחלה לבד, אחר כך עם 'תערובת אסקוט'. הראשונה שהצליחה היתה 'נוער שוליים'. זה היה ב-89' והם היו להקת השנה". 

 

והאחרונה מי?

 

"הלהקה האחרונה שגדלה ב'רוקסן' היתה שבק ס'. הם הגיעו לערב להקות צעירות, זכו מקום ראשון, אנשים מקסימים, מקסימים, אני זוכר את ההורים שלהם מגיעים מיבנה. אחרי ההופעה הייתי לוקח אותם שבעה חברה באוטו, כי לא היה להם איך להגיע הביתה. אחרי כמה זמן אני עבדתי ב'קפולסקי' בחולון אצל אח שלי, ואז כשיצא הדיסק שלהם הם שלחו לי אותו לשם עם הקדשה. איך מצאו את המקום שלי אני לא יודע".

 

מה מייחד בעיניך את ה"רוקסן"?

 

"את יודעת מה, ה'רוקסן' היה בתל אביב, אבל לא רק לתל אביבים. הגיעו אנשים מכל הארץ. יום שישי אחד אני מקבל טלפון מקיבוץ שמיר, אמרו לי היום מגיעים חמישה אוטובוסים, תשמור לנו מקום. המקום היה 2,500 איש, ולפעמים אנשים היו נשארים בחוץ. בתקופה שאביב גפן גדל היו הילדות המשוגעות האלה, מגיעות מהקריות להופעה. עכשיו, ההופעה היא במוצאי שבת, אבל הן היו באות כבר ביום שישי. הן היו מגיעות לתל אביב כבר ביום שישי בצהריים, מגיעות למועדון ויושבות בכניסה. אז לא היה לי לב להשאיר אותן ככה, הייתי מעלה אותן ל'רוקסן' ונותן להן לישון שם, הן היו נשארות שם עד ההופעה. ככה הן היו מרוויחות כי הן גם לא שילמו כרטיס".

 

היו גם חיכוכים לפעמים?

 

"מה לעשות? הרוקיסטים הם אנשים פרועים יותר, במיוחד הרוק הכבד. הלהקה היחידה שהורדנו פעם מהבמה היתה נושאי המגבעת. סיכמו איתם על סכום מסוים, אולי 700 דולר לערב. והם באו ראו שהמקום מפוצץ. רצו עוד כסף, אמרנו להם – חוזה זה חוזה, חתמנו אתכם על חוזה. אותו ערב המועדון היה מפוצץ, מפוצץ. אז הסולן שלהם עלה לבמה והתחיל לרדת על ה'רוקסן', ואמר לקהל שיחזירו להם את הכסף, אז הורדנו אותם. האמרגן שלהם היה אז חיים סלוצקי, ומאותו היום הוא הפסיק לעבוד עם ה'רוקסן'. אבל גם מאותו היום הסולן של נושאי המגבעת הפסיק בכלל להופיע, והלהקה הופיעה רק עם צביקה פיק. זה רק מראה כמה כוח היה למועדון הזה".

 

טוב, חוזה זה חוזה.

 

"כן, זה התחיל עוד קודם. בהתחלה בהתחלה של ה'רוקסן' היה איזה ערב שסי היימן באה להופיע. בחורה מקסימה, מקסימה. גם איתה סיכמנו על חוזה, של כמה? עשרת אלפים שקל, וזה היה אז המון כסף. בסוף מכרנו רק איזה 30-40 כרטיסים, זה היה ממש בהתחלה. וכשאמרנו לסלוצקי, שהיה אמרגן גם שלה, שיוריד קצת במחיר הוא אמר לנו – חוזה זה חוזה. ומאז אנחנו זכרנו את זה".

 

אלי מעריך שבסך הכל עברו ברוקסן מעל 1,000 להקות וכולן עברו דרך הקיוסק האופטימי שלו, וריד ההזנה של ה"רוקסן" מהיום שהוקם, כי בקיוסק של אלי היה הכל. סיגריות היו המצרך הכי מבוקש באופן טבעי, אבל לידן נחו גם טמפונים וכדורים נגד כאבי ראש. לא בשביל למכור, חלילה, בשביל לתת.

 

"אני הייתי כמו אבא בשבילם. היינו יושבים שעות ומדברים. ההורים ששלחו את הילדים שלהם ל'רוקסן' ידעו שאנחנו שומרים עליהם". וזה לא נגמר ב"רוקסן". כל שנה בפסטיבל ערד, עוד מפעל רוק שפשט את הגיטרה, היה איצ’לי יורד לדרום עם שתי שקיות ענק מלאות שוקו ולחמניות, ומחלק אותם לקייטנים המאובקים והרעבים שנזרקו עם שקי שינה ברחובות.

 

מה הזיכרון הכי חזק שלך מ"הרוקסן"?

 

"אני זוכר שה'רוקסן' נסגר. אני כל כך לקחתי ללב, יותר מכולם. בשנה האחרונה של ה'רוקסן' כבר הבנתי, שזה בדרך, כי נכנסה המוזיקה האלקטרונית. התחילו להגיע פחות ופחות אנשים, הארנונה היתה גבוהה ואנחנו ביקשנו מראש העיר שיעשה לנו הנחה ולא קיבלנו. אנחנו היינו מסבסדים להקות צעירות. אנחנו הרי גידלנו את הלהקות הצעירות האלה. כשהן מופיעות בהתחלה ואף אחד לא מכיר אותן, לא מגיעים הרבה אנשים, ועולה סאונד, עולה תאורה, עולה להחזיק את המקום. אמרנו להם – גם רוק זה מוזיקה, למה רק המוזיקה הקלאסית? גם אנחנו היינו צריכים סבסוד. אי אפשר היה להמשיך להחזיק את המועדון. אני זוכר שראש העיר אז היה רוני מילוא, והבן שלו הופיע באיזה להקה ב'רוקסן' שלא הצליחה להתרומם. לפני כמה זמן הזכרתי לו את זה. אולי היה מקום להשתנות, להתקדם עם המוזיקה. אני אוהב את כל הסוגים של המוזיקה, אני היום שומע גם האוס, גם היפ הופ, אבל אז הבעלים כנראה הרגישו שזה נגמר, וצריך לתת לזה להיגמר". 

 

איך היה הערב האחרון?

 

"הגיעו אלף איש, הלהקות הופיעו בהתנדבות ונתנו הרבה מילים טובות על ה'רוקסן', דווקא היה ערב יפה. בסוף הערב חמי בא אלי ואומר 'באמת סוגרים את הרוקסן? אני לא מאמין".

 

היית חוזר היום לעבוד ב'רוקסן' אם הוא היה נפתח?

 

"בכיף הכי גדול הייתי חוזר".

 

חוץ מה-2000 דיסקים שאיצ’לי מחזיק בבית, הוא הביא למקום העבודה החדש שלו, פאב ה"זיגל", אוסף של "רוקסן", ומדי פעם, בסוף הלילה, הוא משמיע אותו. "אנשים מכירים, ואוהבים את זה. מכירים את כל השירים. אנשים שזוכרים את ה'רוקסן'. אני רואה המון מהם, כל הזמן הם נפגשים. אנשים מקסימים, מקסימים".

 

ה"רוקסן" חי ובועט, מסתבר, לא רק בראש של איצ’לי או על החולצות שלו. "לפני כמה זמן הלכתי להיכל התרבות בקריית אונו" נזכר איצ’לי, "ילדה אחת בת 12 ראתה אותי ואמרה לי 'וואי, מאיפה לך החולצה של 'רוקסן'?'. אני נדהמתי, אמרתי לה 'מאיפה את מכירה את ה'רוקסן'?'. אז היא אומרת לי "מהאחים הגדולים שלי, יו אתה יכול להביא לי את החולצה, בבקשה?'. אמרתי לה 'אבל איך אני ילך עכשיו בלי חולצה?..לא יכול'. את רוצה שאני אביא לך חולצה אחר כך?

 

אנשים זוכרים, גם כי היום אין מקום כזה יותר. איפה עוד אפשר לשמוע רוק היום ככה? אני זוכר שכש'פיזיקל גרפיטי' הגיעו ל'רוקסן', אז הם הלכו להופיע בסינרמה הלכתי לראות אותם שם, והסולן שלהם, הוא היה גומר חצי בקבוק ויסקי בהופעה, והגיטריסט כל היום היה מעשן. ובסינרמה אי אפשר היה לשתות בירה, אי אפשר היה לעשן, צריך לשבת בכסאות ואסור לקום. מה זה? לא יושבים על כסא ורואים רוק, זה לא קונצרט".

 

ברור. בלגאן צריך שיהיה. קצת סקס, סמים ורוקנ'רול.

 

"את יודעת, דווקא סמים לא היה אז הרבה. זה היה לפני עשר שנים, הקוק כמעט ולא נכנס, הג'ארס לא היה, אולי קצת חשיש. ואנחנו שמרנו שיהיו כמה שפחות סמים. אנשים שתו, אבל לא היו מכות ב'רוקסן'. היו מחוץ ל'רוקסן', אבל ברוקסן לא היו מכות. לפעמים כשהיו ערבים של רוק כבד ("מוות לטכנו") אנשים היו קופצים מהבמה, עד שפעם אחת מישהו קפץ והחברים שלו זזו בכוונה ולא תפסו אותו. זה נגמר בפתיחת ראש ובאיסור חמור על קפיצות מהבמה עד יומו האחרון של ה"רוקסן".

 

אתה חושב הרבה על ה"רוקסן"?

 

"אני חי את זה. עברו עשר שנים, אבל הם עברו בצ'יק, בצ'יק. יש לי כל כך הרבה חומרים שרק צריך לעשות איתם משהו. יש המון סיפורים קטנים, וכמו בנאדם שמורכב מהרבה פרטים קטנים ככה הסיפורים האלה עשו את ה'רוקסן'".

 

והאנשים?

 

"מקסימים, מקסימים".

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
לאתר ההטבות
מומלצים