יש שלטים שמדברים עברית

שבע שנים אחרי הטיול הגדול הקודם (בדרום אמריקה), רגע לפני המשכנתא והילדים, נמרוד וחברתו גלית עוזבים את הכל ואת כולם ויוצאים לטיול ארוך במזרח. 

הפרקים הקודמים:  1. תל אביב-דלהי, 2. היומיים המטורפים בחיי

------------------------------------------------------------------------------

מה זה פה? זאת נפאל או שעבדו עלינו והמטוס עשה סיבוב והחזיר אותנו לישראל? הדיאגנוזה הראשונית שלי לגבי נפאל היתה שכולם פה ישראלים, ושכולם פה מדברים עברית. "הלו אחי.. צ'אלום צ'אלום", הם פונים אליי במבטא עילג משהו, "ווסה פונואה?" (רוצה אופנוע?). "ווהב מסטו?" (אוהב מסטול?).

הקיסרות הישראלית

נכון שרוב הנוכחים כאן לא נראים כמו התיירים הישראליים הקלאסיים, אבל הם מדברים עברית וכל השלטים של החנויות והגסטהאוסים פונים אליהם וטוענים ש"פה הכי זול לישון", ש"כביסה במכונה תוך 3 שעות", ש"מחליפים כסף בעמלות הכי נמוכות בעיר", וש"טראקים רק עם סוויסה" ורפטינג שמאפטינג... הכל בעברית צחה ובאותיות של קידוש לבנה. סוכנויות מסויימות איפלו מתמחות בניוד ושינוע ישראלים בלבד, על חשבון שירותים לתיירים דוברי שפות זרות. 

כל עסקן מקומי שעושה את החשבון הפשוט מגיע למסקנה שהישראלים, גם אם

נפאל נמרוד הלוי יומן מסע (צילום: נמרוד הלוי)

הם מוגדרים כלקוחות קשים וטיילים בתקציבי "כלבנות", מגיעים לנפאל בכמויות מסחריות, משוגעים על ספורט אתגרי ומשתקעים לתקופות ארוכות יחסית. שמתי לב גם שהיכן שיש הרבה ישראלים, כבר לא רואים תיירים אחרים. רק ישראלים.

הנפאלים בוודאי בטוחים שישראל היא אחת המדינה הגדולות בעולם. לדעתי יותר ממחצית מהתיירים שנמצאים עכשיו בפוקארה הם ישראלים. והאם זה פוגע בהנאה אתם שואלים? לאו דווקא, קצת, ותלוי. יש את הישראלים הקולניים המבהילים שמהם אני נס ויש גם חבר'ה ממש נחמדים, רגועים, ומנומסים. יש די הרבה מהסוג האחרון ואיתם ממש כיף. 

מה החזאי מבין?

רשת החלפת המידע הישראלית המתבססת ברובה על לוחות מודעות עמוסי פתקים בגסטהאוסים וסוכנויות, ובחלקה הקטן על שיחות "הייתי-עשיתי-אני יוצא מחר-ושמעתי ש" המתקיימות במסעדות ברחבי הרחוב הראשי - מוכיחה את עצמה כיעילה, חסכונית ולפעמים אפילו ממש חיוניות.

כביכול זו העונה המומלצת לביקור בנפאל - אחרי המונסונים ולפני השלגים, שמיים בהירים ובלה בלה בלה. עלינו ירד כאן גשם מטורף, כזה שלא ירד עלינו אפילו באמזונאס בברזיל.

כבר ארבעה ימים אנחנו בפוקארה, עיירה קטנה למרגלות רכס האנפורנה האדיר, ובחדר המלון תלויה תמונה של הנוף שמשקיף עלינו מהחלון - הרי ההימליה במלוא הדרם וגודלם - ואני בוהה בענן אפור אטום שמסתיר לי אפילו את הגבעה שממול. רק הבוקר, כשהתבהר מעט, ראיתי לפתע כמה הם עצומים, ויפים, וקרובים, כאילו תיכף יפלו עליי.

ענן סמיך היתמר

יותר מ- 30 ק"מ מפרידים בין העיירה לבסיס רכס האנאפורנה ועדיין נדמה

 שאם אושיט את היד מהחלון אוכל לחפון מעט מהשלג הצח שמכסה את פסגות ההרים. התמלאתי התרגשות, שלפתי את המשקפת, השחזתי את המצלמה וזינקתי אל המונית, שתיקח אותנו מהר-מהר אל סאראנגקוט, נקודת התצפית שמעל לעיר. אבל עד שהגענו הלחות התחילה שוב הצטברה, וההרים המופלאים שוב החלו מתכסים אט-אט בעננים אפורים, שהעלימו פיסה ועוד פיסה מהפלא הזה והשאירו אותנו מאוכזים ומדמיינים את שמסתתר לנגד עיננו.

אנחנו מחכים, כי זמן הוא המשאב הכי נזיל שיש לנו כרגע, וכי פוקארה, העיירה המתוקה והמרגיעה הזו, האגם הירוק והיפה שבצידה והגבעות המיוערות בצפיפות שתוחמות אותה מכל עבר, הם גן עדן לממתינים שכמונו, עם מסעדות טובות ומלונות טובים וזולים, ו'אינטרנט-קפה' בכל פינה.

אנחנו מחכים כי אנחנו מתעתדים לצאת ל'אראונד אנאפורנה' - טרק שמקיף את הרכס המופלא ונמשך בין 16 ל-21 ימים. בתכנון היבש היינו אמורים להגיע בעונה האידאלית להליכה שכזו - כשקריר אבל עוד לא קר, השמים כחולים והראות אופטימלית. במציאות הרטובה, המונסון שהחליט להישאר כאן לעוד שבוע, או שבועיים, לא ישבור אותנו - נחכה עד שיסתלק לו ואז נצא לטרק, וכשנצא נשמח שחיכינו ונגיד שהיה שווה. ניסיון העבר לימד אותנו שלצאת לטרק גשום עם ראות לקויה זה רעיון רע וחוויה בלתי מהנה. 

אחרי מירוץ די ארוך שהתחיל אי-שם בדירה שהיתה לנו בתל-אביב ונמשך דרך דלהי וקטמנדו, מלווה בקצת הלם תרבותי והיגייני, ושלשולי הסתגלות, כאן בעצם מתחילה החופשה שלי. לכאן רציתי להגיע. עכשיו באמת כבר כלום לא בוער. 

לו הייתי נפאלי

העוני המחפיר כאן קשה מנשוא. המדינה הזאת כל-כך

נפאל נמרוד הלוי יומן מסע (צילום: נמרוד הלוי)

תלויה בתיירות וכל-כך נואשת לכל אגורה מרודה עד שלעיתים לא קל להיות כאן תייר, מכל סוג שהוא,

כי כל תייר בנפאל הוא עשיר וכל דולר זה המון. העוני מייאש ומאיים וזרם הקבצנים והאומללים, והעיוורים והפיסחים, והנשים הטיבטיות ממחנות הפליטים בהרים והילדים המתוקים היחפים שמתחננים כולם-כולם רק לרופי אחד שתשאיר אצלם, מתיש אפילו את התייר האדיש ביותר.

הם מתנפלים עליי כמו על טרף רך, עד שלפעמים פשוט בא לי להיות נפאלי מרופט, שחום עור וחסר כל, רק כדי שיעזבו אותי לנפשי. אם הייתי נפאלי הייתי יכול ללכת לי בשקט ברחוב בלי שאף אחד ינסה למכור לי משהו, בלי שישגרו אלי מכל כיוון שאלות והצקות וידיים נוגעות, ובלי שמיליון עיניים יינעצו בי כאילו אני בבון מיוחס.

אסור לתת להם את הנדבה, זה כתוב בכל מקום. 'אקו-טוריזם' זה נקרא. פשיטת היד וקיבוץ נדבות מתיירים היא תופעה שמתרחבת במימדים מדאיגים, מסרסת את המוטיבציה של המקומיים לתעסוקה או השכלה וגוררת ילדים וכפריים לערים הגדולות ולריכוזי תיירים, לעוני ולסחר בסמים ולניצול.

נקרע לי הלב. האומללות. העליבות. אני מבין את כל הקבצנים והמוכרים הנודניקים ונהגי המוניות המובטלים, אני מאמין לילדים שהם רעבים, לאימהות שנושאות פעוטות חסרי עתיד שהן מיואשות. אני רגיש לכולם והלוואי שיכולתי לעזור ולהושיע אותם, באמת הלוואי. אבל אני גם מבין ויודע שאת המסכנים באמת אני בכלל לא רואה. את אלה שרחוקים עשרות ומאות קילומטרים מכל כביש או קידמה אף תייר לא ראה.

ילדים שמעולם לא לבשו בגד ולא נסעו ברכב ממונע, אנשים בני שלושים וארבעים שיודעים רק את שפת השבט, וגם אותה רק בעל פה. כואב לראות עד כמה כלכלתה הדלה של נפאל תלויה בתיירות ומדאיג לראות איך הדיווחים בתקשורת העולמית על הסכסוך בין המלוכה למורדים המאואיסטים צימצמו דרסטית את התיירות בנפאל. התקשורת הורגת את המקום הזה.

חוסר הצדק מתעצם עוד יותר כשהאמת המרה מתבררת. המאואיסטים מכירים בחשיבותה של התיירות לנפאל ממש כמו המלך. כולם, בלי יוצא מהכלל, כולל הארגונים הבינלאומיים והצדדים המעורבים בסכסוך, רואים בתיירים את העתיד והתקווה של ארצם. נפאל כולה נפרשת כשטיח אדום לרגליהם של מעט התיירים שמגיעים, והיא אכן גן עדן קסום ונדיר.

הימליה היר ווי קאם!

הסתיימו להם ימי ההמתנה. הגשמים מאחורינו. שנינו בריאים ומחושלים. אין שרירים מכווצים ואין עוד שום סיבה לחכות. אחרי תשעה ימים בפוקארה הקסומה ארזנו את הציוד הדרוש, שכרנו פורטר והמצאנו את האישורים הדרושים לטראק. 20 ימי הליכה בינות להרי ההימליה, הרחק מכל דרך עבירה לרכב, מעלה מעלה לגובה ההרים, אלף מטר ועוד אלף מטר ואז עוד אלף ועוד... לתוך קרביהן של המפלצות המסותתות והגבוהות בעולם.