סובב אנאפורנה - ההרפתקה מתחילה
"היציאה מפוקארה לכיוון הרכסים היתה מרגשת, היתה רגע של התעלות והשראה ענקית, היתה שיא. וזאת היתה רק ההתחלה. כל כך הרבה פעמים בדרך עצרתי, נעמדתי והרמתי את הראש לשמים בתפילה: 'רק שיישאר ככה, רק שלא ישתנה!'. דיווח נרגש ומרגש מחוויות הטראק בהימליה
הפרקים הקודמים: 1. תל אביב-דלהי 2. היומיים המטורפים בחיי 3. יש שלטים שמדברים עברית
------------------------------------------------------------------------------
איך אני בכלל מתחיל לספר לכם על ה'אראונד אנאפורנה' שלי? איך אני מכניס שלושה שבועות קסומים ומהממים לכתבה בת אלף ומשהו מילים? ואיזה
_m.jpg "צילום: נמרוד הלוי")
שלא יגמר לעולם
הלכנו בהרים 21 יום ו- 20 ליל. בשבילי, כמעריץ גדול של הרים וטיפוס עליהם (פסגות מושלגות עושות לי את זה), וכמי
שמתעניין מכל הלב בקלימטולוגיה וגיאולוגיה, ושהמוח שלו מופגז בסדרות תיעודיות של 'הנשיונל-גיאוגרפיק' על מטפסים אמיצים ומטורפים, עצם היציאה מפוקארה לכיוון הרכסים היתה מרגשת, היתה רגע של התעלות והשראה ענקית, היתה שיא. וזאת היתה רק ההתחלה. כל כך הרבה פעמים בדרך עצרתי, נעמדתי והרמתי את הראש לשמים בתפילה: "רק שיישאר ככה, רק שלא ישתנה!".
על מפלצות ומספרים
כמה מילים בכל זאת, על האנאפורנה. האנאפורנה הוא רכס אחד מבין רבים בהרי הימליה המתפרסים על פני חמש מדינות - פקיסטן, אפגניסטן, הודו, נפאל וטיבט (סין) - ולאורכם של למעלה מ- 2,000 קילומטרים ממערב למזרח מרכז אסיה.
ההרים האלה הם הגבוהים והגדולים ביותר בעולם, וכוללים עשרות פסגות שמטפסות לגובה של למעלה מ- 7,000-8,000 מטרים מעל פני הים (לצורך המחשה החרמון העליון מגיע לגובה של 1,900 מ'). במפה הפיסית של העולם
_m.jpg "צילום: נמרוד הלוי")
כשעמדתי שם, מתחת למפלצת הסלע הזאת המצופה קרח נצחי ומזדקרת 5 ק"מ מעלי ו- 10 ק"מ מסביבי, תוך שהיא מסתירה את רוב הרקיע, מדיפה קור מקפיא ומייצרת עננים וסופות בקודקודה, התמלאתי אינסטינקטיבית יראה. הרגשתי כמה קטן אני וכמה חלש, כמה זמני אני ונתון לחסדי הטבע החזק והגדול הזה. הבנתי איך קרה שתרבויות רבות כל כך, לאורך תקופות ארוכות כל כך ובמקומות שונים כל כך, ייחסו להרים האלה תכונות של אלים וריבונים.
הרגשתי שאני מביט במפלצת מנמנמת ושאוי לי אם אעיר אותה משנתה. חרישית הפעלתי את המצלמה שלי וצילמתי תמונה שלא הצליחה להכיל אפילו את השפיץ של החצ'קון של ההר הזה, ובטח שלא יכלה להעביר דבר וחצי דבר מתחושת הקדושה וההתפעמות.
עידן הקרח
הקלות היחסית של הטראק מבחינת קושי ומשך ההליכה, כמו גם הנוף ההררי, המגוון התרבותי ואזורי האקלים המשתנים תכופות, הופכים את הטראק הזה
_m.jpg "צילום: נמרוד הלוי")
לאחד מהטראקים הפופולריים במזרח הרחוק. באוקטובר-נובמבר, העונה המומלצת מבחינת מזג האוויר והראות, המסלולים של השמורה משופעים במטיילים מכל העולם שבאים להתפעל, לחזות ולצעוד.
קבוצות מאורגנות מדי וגדולות מדי של מטיילים ואלפיניסטים עלולות לפגום באותנטיות של החוויה, בעיקר אם הן גם תופסות את החדרים הטובים בגסטהאוסים וגומרות את כל המים החמים. לעומת זאת, כמו שהבטיחו הספרים והתחזיות, אף טיפה של גשם לא ירדה עלינו משך כל ימי הטראק. גם בגובה 4,200 מטר, כשכבר ירד עלינו משהו, היה זה שלג דק מהול ברסיסי קרח קפואים וזה אפילו הצטלם נהדר. אז בהחלט - אני לא מתלונן, כולי תודה עמוקה לתקופה ולעיתוי.
סליחה על הברדק, תרשו לי שוב לחזור נקודת ההתחלה ומשם שוב להיסחף באיזו סערת רגשות וללכת לאיבוד בדברי, כי רק ככה הכל יצא. אז מה היה לנו? אנאפורנה הזכרנו, רכס אמרנו, גיאולוגיה דיברנו, פסגות, שלג, וגבהים. יופי. לגבי המרחק זה כבר יותר מסובך - אף אחד לא ידע להגיד לי
_m.jpg "צילום: נמרוד הלוי")
כמה באמת הלכנו. אחת המנטרות האהובות על הפורטרים והמדריכים המקומיים היא ש"בהרים אין קילומטרים - יש שעות הליכה..". זה אולי נכון, אבל מה זה מעניין טייל הישגי כמוני שחולה על מספרים ומחשב את הקנה-מידה עם האצבע רק כדי לדעת כמה קילומטר מפרידים ביני לבין ההר שמולי?
הלכנו בערך 5-6 שעות ביום לפעמים למטה ולפעמים למעלה. בעשרת הימים הראשונים הכיוון הכללי היה למעלה, כל יום הוספנו 400-500 מטר בממוצע, עד לנקודה של 5,400 מ' מעל פני הים. בשבעת הימים הבאים בעיקר ירדנו, אבל זה בדיוק העניין: גם כשיורדים יש עליות להעפיל ולהיפך.
אחרי כל הטיפוסים והמורדות הייתי נלהב מספיק כדי לגרור את הפורטר העייף שלי ואת אהובתי האמיצה לעוד יומיים במתלול לכיוון "פון היל", גבעה בגובה 3,200 מטר ממנה נשקפים נופים מרהיבים של רכס האנאפורנה ושל רכס הדהאולגירי השוכן ממערב. ועל כך עוד יסופר.
חגיגה בכפר
מאנאנג, בירת מחוז מאנאנג, שוכנת מזרחית לאנאפורנה, בגובה 3,500 מטר מעל פני הים ולמרגלות הרכס. אחרי שבוע הליכה הגענו הנה, לעיר
_m.jpg "צילום: נמרוד הלוי")
שעונדת כתר של פסגות ממזרח, מערב וצפון. מדובר בעיר ענייה וקטנה, שנראית כמו כפר לכל דבר עם הרבה מסעדות וגסטהאוסים, ואוכלוסיה בודהיסטית בעיקר. אם מתעלמים מהמסעדה המהוללת של מייויס ומהנופים עוצרי הנשימה אין סיבה מיוחדת להתעכב במקום הקר הזה, אלא אם מתמזל מזלכם, כמו שלנו ארע, ואתם מזדמנים למאנאנג בדיוק יום אחד לפני הפסטיבל הבודהיסטי המסורתי שנחגג שם אחת לארבע שנים.
"למעשה", מספרת לי האישה הטובה והחכמה מהמסעדה של מייויס, באנגלית רהוטה של בת אצולה בריטית, "הפסטיבל לא נחגג כבר שנים רבות, אולי 20 שנה. בני כפר רבים שיצאו לעבוד בקטמנדו שבים הביתה לרגל החגיגה ומתכוונים להשתתף במצעד המסורתי ובטקס.
"התפוסה בעיר מלאה ורבים מהמתארחים הם מקומיים שמגיעים מכפרים סמוכים", היא מסבירה. אני נושא את עיני מעלה לעבר ההרים הבוהקים ולוחש אליהם בכניעה - "תודה", מאושר מההזדמנות לחזות בחג אמיתי ולא תיירותי במקום כפרי ומרוחק, חג שכמעט נכחד.
בבוקר ההכנות כבר בעיצומן ודגלי תפילה בודהיסטים צבעוניים מתנוססים מסביב לכיכר המרכזית. אחרי הצהריים מתקהלים שם מאות רבות של אנשים,
_m.jpg "צילום: נמרוד הלוי")
בכיכר עצמה, המחזה של קרב. המון רקדנים מתקדמים בצעדים מוחצנים אל עבר שלושה מתופפים הניצבים מולם, ושורקים, שרים, מדליקים עשבים ריחניים ומעבירים אותם מיד ליד. ברגע המפגש צחוק גדול, המולה וריצה. איש אחד עם קסדה כסופה מעוטרת מוביל את השיירה הלוך-חזור, הלוך-חזור וחוזר חלילה.
אבל העלילה המרתקת יותר מתרחשת דווקא על גגות ומרפסות הבתים הסמוכים. שם יושבים זקני וזקנות הכפר שמביטים במתרחש בהנאה גדולה. הם מוחאים כפיים וצוחקים בפה רחב שחושף מעט שיניים מוזהבות והמון קמטים של צחוק, וביציע תלויים ההרים הגדולים בעולם. אני חושב על הזקנים האלה, שנולדו כאן לפני 60-70 שנה, לפני הטרקטורים והחשמל, שבטח ראו בילדותם את החג הזה נחגג כמעט באותה המתכונת. מה שבטוח הוא שההרים העצומים האלה שמזדקרים מאחורי גבם היו כאן, אז כמו היום, תובעים את חלקם באירוע.
תאוות בשרים
גם ההינדואיסטים של נפאל חוגגים באוקטובר-נובמבר. ה"דוסאי" שמצוין באמצע אוקטובר וה"דיפאוואלי" שנחוג אמצע נובמבר הם שניים מהחגים הגדולים והחשובים ביותר. מנהג ענידת הטיקה, אותה נקודה צבעונית במרכז
_m.jpg "צילום: נמרוד הלוי")
המצח שקרובים מעניקים ליקיריהם, משתלט על האזור, ואיתו מנהג נוסף ומקובל גם הוא: אכילת בשר עזים, או לעניים יותר, עופות.
שיבא, הפורטר שלי, הינדואיסט, סטודנט לספרות אנגלית באוניברסיטה בפוקארה וקרניבור חסר שליטה, מספר לי בהתלהבות על מנהגי החג ומנופף בידיו בכל אימת שיוצא לו לתאר סעודות שחיטות.
העזים המיועדות לשחיטה רועות בעיקר ברמה הטיבטית ומשם מובלות לפוקארה, מרחק 8-14 ימי הליכה. לאורך כל הדרך, שראשיתה בעמק המתרחק מפוקארה, עברנו על פניהן, וגם אחרי הפאס, בדרכנו חזרה לכיוון פוקארה, הלכנו איתן, כל אחד ליעדו הסופי.
50 אלף עיזים ישחטו בפוקארה בלבד, מספר לי שיבא ועיניו נוצצות מתאווה. העיזים כולן מקודשות ב"טיקהא" צהובה או אדומה על קרניהן, סימן שחורץ את דינן. שיבא לא יכול להתאפק ובכל פעם שאנו נתקלים בעדר הוא מאתר עז צחורה ומרים אותה בשתי ידיו, מעריך את משקלה בהתפעלות, מריח את פרוותה ועיניו מתגלגלות בחוריהן. אנחנו מסתכלים בעיני החיות המבוהלות, מצלמים את העדרים האינסופיים ונפרדים מהחיות לעולמים.
גלגל המזל
הום מאנה פאדמה הום או "הלל את התכשיט שבלוטוס" (בתרגום חופשי), זו מנטרה בודהיסטית עתיקה, וסגולה לחיים ארוכים ומזל טוב. בהרים ניתן לראות
_m.jpg "צילום: נמרוד הלוי")
במקדשים גדולים גלגלי תפילה עצומים ומעוטרים בכתובת בצבע זהב, ויש גם מקדשים שבהם גלגלי התפילה צנועים ועשויים מקופסאות שימורים של חלב משומר מתוצרת אוסטרליה, תלויים על ציר של תיל וחורקים בצורמניות.
כך או כך, הכוונה זהה וגם המשמעות, ובכל אימת שאני נתקל בשורה של גלגלי תפילה אני עובר משמאלם כדי שאוכל לסובב אותם ביד ימין ובכיוון השעון, ולמלמל "הום מאנה פאדמה הום". שיהיה לנו מזל כאן בהרים, שהשמש תחייך אלינו ושהפסגות ישמרו את צעדינו, והשמים והמים והאדמה וכל הטבע הזה שאנחנו אסירים שלו ונתינים שלו יהיה סלחני אלינו וייתן לנו לאהוב עוד ועוד.
_a.jpg "צילום: נמרוד הלוי")
_a.jpg "צילום: נמרוד הלוי")
_a.jpg "צילום: נמרוד הלוי")
