שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    החיפוש אחר המופלא

    לא הו! רבותי אלא וואו! הוא שחסר לנועה מנהיים בספרות העברית: הפליאה ממה שמעבר לכל דמיון, מהקסום, מהפנטסטי. לאלונה קמחי יש את זה, גם לחנוך לוין ולעוזי וייל ולאתגר קרת ולאורלי קסטל-בלום. אבל זה לא מספיק. עורכים כותבים מה הם היו רוצים לראות יותר בין הכתבים. פרוייקט מיוחד לרגל שבוע הספר

    מתי היתה הפעם האחרונה בה קראתם ספר עברי מתחילתו ועד סופו, סגרתם אותו, הנחתם מידכם ופלטתם, בקול או במחשבה, את ההגה המסובך כל כך להגדרה ומסורבל לכתיבה: "וואו!"?

     

    האם זה קרה כשהגיבורה של אלונה קמחי השלימה את הפיכתה לטיגריס אימתני? אולי זה התרחש כבר לפני שנים, כשהבחנתם בנגיעות הקסם הקטנות בסיפוריו של עוזי וייל? יכול להיות שהתשובה מרחיקה עוד יותר אל ערפילי העבר ולקריאות "פגרי המתוק" שמפנה האדונית של עגנון, הערפדה העברית הראשונה, אל הרוכל שלה.

     

    אין זה אותו "וואו!" אינטלקטואלי ונוח להתרשם שמתפעם למקרא משפט מהונדס בקפידה או מחשבה מנוסחת בבהירות. אין זה גם אותו "וואו!" זול אך יעיל שנהגה תוך כדי קריאתו של טוויסט עלילתי מפותל כהלכה. בקרב ציבור מסוים של שוחרי הקסם אפילו העניקו ל"וואו!" הזה שם משלו. סנסאוונדה קוראים לו, שיבוש של המונח Sense of Wonder – או בעברית צחה, חוש הפליאה.

     

    הפליאה הזו מתרחשת ברגע היחיד והמיוחד הזה שבו מלותיו של האחר מותירות אותנו, הקוראים אותן, ללא מילים. החוש הזה יכול להיות מדוגדג על ידי שייקספיר או ג'וזף הלר, טולקין או דיקנס, חנוך לוין, ביאליק או כאמור, עגנון. הוא פועל עלינו, פיזית, כמו כל אחד מחושינו האחרים: הוא יכול לגרום לעורנו להצטמרר, ללבנו לפעום בכוח, לעינינו להסגיר שמץ של לחלוחיות. הוא לא רק גורם לנו להרגיש, הוא גורם לנו להתרגש. והוא מחייב קסם. איזה שהוא סוג של קסם. הוא יכול להיות כזה שמתבסס על זריזות ידיים, כמו בספרו של גלן דיוויד גולד, "קרטר מנצח את השטן", הוא יכול להיות קסם על-טבעי, כמו זה שמציעים ספריה של אורסולה לה-גווין, הוא יכול להתבטא בנגיעות מכחול קטנות של סוריאליזם, שמרימות את היום-יומי למחוזות המיתי, אבל הוא גם יכול להיות הקסם הפשוט מכולם, הקשה מכולם, זה שמציעה עלילה טוויה היטב, דמויות משובחות ושפה מדויקת ומפעימה.

     

    במלחמה כמו במלחמה

     

    זוהי בדיוק הפליאה שכמעט והוכחדה כאן, בארץ מולדת, במהלך שנים של רבייה טבעית. כי מטבע הדברים בתחילה לא יכולנו להביע אותה כי לא היתה לנו שפה. כשכבר רכשנו שפה, לא היה לנו זמן, כי היתה מלחמה. כשהבנו שתמיד תהיה כאן מלחמה, כבר לא היה לפליאה מקום. וכך נותרנו ציניים, מרירים וריקים, נעדרים את היכולת להפליא ולהתפלא.

     

    העדרה של הפליאה נעוץ בשורשי ההוויה הישראלית, ומחלחל, מדרך הטבע, גם אל הביטוי הספרותי. כדי ליצור פליאה יש להיות ממוקמים מחוצה לה או מעליה, בדיוק כפי שעל המבקש לראות את הארץ נגזר לעשות זאת מנגד, ואילו אנחנו היינו, בגופנו ובדמנו, הפלא עצמו. בכך אולי יכלו בוני הארץ, מחדשי שפתה ומקדשי שמה, להוות מקור לפליאה ולהשראה לאחרים, אך לא לעצמם.

     

    יצירות הצובטות ומדגדגות לנו את חוש הפליאה יוצרות עולם. עולם שלם, מובנה וגדוש בחזון מכל סוג שהוא, עולם המתמודד באומץ עם הארכיטיפים התרבותיים שלו. אך אבותינו ואבותיהם היו עסוקים מדי בבנייתו הפיזית של העולם הזה בשביל לדאוג לעולם הבא, וספרות דור תש"ח מפגינה עובדה זו בחדות.

     

    על מקימי הארץ, מי שמשנתם התרבותית והאמנותית עיצבה את היצירות שבאו אחריה, בדור המדינה, דורם של יוצרים כא.ב. יהושע ועמוס עוז, הוטלה האחריות לגלם בגופם את החזון, להיות לפלא, לא לחלום אותו או ליצור אותו. המיתוס

    הוחלף באתוס ובאיקונוגרפיה החלולה של גיבורי עמנו, והשורשים שחייבים להזין את חוש הפליאה נעקרו אחד אחד, בבחינת עולם ישן עדי יסוד נחריבה. כך הופנה העורף אל המקורות ואל מקור הפליאה הטקסטואלי העצום שהם טומנים בחובם, כך בזו לכל ההשפעות ה"גלותיות", ממזרח וממערב, וכך נותרנו עם דף חלק שאותו השכלנו למלא במלל רב אך בפליאה מעטה.

     

    הספרות שצמחה בארץ עם דור המדינה לא יכולה היתה להכיל את הפליאה. היא אומנם ניתקה את עצמה מה"אנחנו" הקולקטיבי של דור תש"ח, אך פעולה זו הפכה אותה להיות ספרות אופוזיציונית, שאינה מייצרת אלטרנטיבות. ספרות שעצם קיומה נגזר ברובו ממה שקדם לה והגזירה הזו מצמצמת להחריד את יכולתה ליצור דבר מה חדש לחלוטין. הריאליזם של יצירות אלו מילא את חללו של העולם אותו ירשו בפרטי פרטים אובססיביים שלא הותירו מקום לכל פליאה באשר היא.

     

    האור שבקצה המנהרה

     

    והספרות העברית העכשווית, החדשה? היא, ברובה, מפחדת מן הפליאה. היא חוששת מהשאלות שמלוות את הפליאה, שהן הבסיס ואבן המסד שלה. השאלות הגדולות, הראשוניות, האמיתיות תמיד, אלו שהפכנו לקלישאות כדי שלא נצטרך לשאול: מי אני, ולמה? ומהו הטוב, והרע? מה היה, מה יכול היה להיות ומה יהיה? היא מספקת סיפורים קטנים, אינה מעיזה להעיז, חסרה את האומץ ליצור עולמות רחבי יריעה. היא נושאת את עיניה אל ויכוחים קטנוניים באשר לאחוזי השומן של השפה במקום להשתמש בה לשם הדבר שלשמו נוצרה – "ויאמר אלוהים יהי אור, ויהי אור" – לשם יצירתו של דבר מה מתוך התוהו, דבר מה שיאיר לנו, שיעיר אותנו.

     

    התעוררות זו היא לא עניין של מה בכך. בלעדי הפליאה, השפה המשוכללת נותרת עקרה, השפה הלאקונית הופכת ריקה והעלילות המתוחכמות ביותר מסתיימות בלא-כלום. לפני שיצר האל את העולם היתה הבראשית. בשביל אחדים הבראשית היא מקום, עבור אחרים היא זמן, אבל היא תמיד מהווה נקודת מוצא שממנה ניתן לברוא עולם מלא. עולם שרגליו חייבות להיות נטועות בארץ אך ראשו נוגע בשמיים.

     

    מעטים הם אלה, בדור הנוכחי, שמצליחים לצמרר ולמסמר את הקוראים לכורסאותיהם ולספר להם משהו שיש בו מן הפליאה. מעטים, אבל חשובים. זה יכול להיות דן צלקה ברוחב היריעה של "אלף לבבות", אלון חילו בהעזה של "מות הנזיר", אלונה קמחי באומץ של "לילי לה טיגרס" או אמיר גוטפרוינד בתנופה של "שואה שלנו", אורלי קסטל-בלום בסוריאליזם המהמם של

    "דולי סיטי" ואתגר קרת בסיפוריו הבוראים מיניאטורות של עולם, שהצליחו גם הם לגעת במופלא (שלושת הכותבים האחרונים, תוך גילוי נאות, הוציאו לאור את ספריהם בהוצאה שבה אני מועסקת).

     

    יש כמובן גם נוספים, שמפאת קוצר המקום אפשר לתת בהם סימן פשוט אחד. אם קראתם את ספרם מתחילתו ועד סופו, סגרתם אותו, הנחתם מידכם ופלטתם "וואו!", סימן שיש להם את זה. יש להם את היכולת לגעת בחוש הפלא, בדבר שחסר לי יותר מכל, זה שאותו אני מחפשת בתפקידי כעורכת, זה שהיעדרו תיסכל אותי כשהייתי מבקרת, זה שאני מנסה למצוא אותו שוב ושוב כקוראת. "וואו!"

     

    נועה מנהיים היא עורכת ספרות מקור בהוצאת כנרת, זמורה-ביתן, דביר.

     

    טורים קודמים:

     

    שמעון אדף: אין לנו הומור?

    רם אורן: מה עם ספרות היסטורית?

    אלי הירש: הפוליטיקאים של הלשון.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: שאול גולן
    אתגר קרת. מיניאטורות של עולם
    צילום: שאול גולן
    עטיפת הספר
    "לילי לה טיגרס" של אלונה קמחי. אמיץ
    עטיפת הספר
    צילום: גבי מנשה
    אורלי קסטל-בלום. סוריאליזם מהמם
    צילום: גבי מנשה
    דן צלקה. רחב יריעה
    צילום: גבי מנשה
    לאתר ההטבות
    מומלצים