הפוליטיקאים של הלשון
"בכל רגע שבו העניין מעסיק אותי – בכל פעם שאני פותח ספר חדש, או מתחיל לקרוא כתב יד, למשל – חסר לי משהו שאינני יודע עדיין שהוא חסר לי, אך כאשר אפגוש בו אדע: חסר לי החדש והחי". לרגל שבוע הספר עורכים כותבים מה חסר להם בספרות העברית, והשבוע - אלי הירש
השאלה "מה חסר בספרות העברית" מעוררת בי תגובה מורכבת. במחשבה ראשונה, אינני בטוח שאני רוצה להשיב עליה. ליתר דיוק: אינני בטוח שעורך יכול או צריך להשיב עליה. סופרים יכולים, זה מה שהם יודעים ואמורים לעשות, וכל סופר מעניק לנו תשובה מסויימת ולפעמים גם מספקת מאוד – את ספריו. עורך אינו יכול להיות עסוק במשאלות או בפרוגרמות, ואם הוא עסוק בהן יתר על המידה הוא עלול למעול בתפקידו. משאלות ופרוגרמות עלולות להפריע, שכן הן נוטות להסתיר את מה שיש בשם מה שאין אך רצוי שיהיה, ועורך נבחן בראש וראשונה בקשב שלו למה שיש: ביכולתו לזהות בתוך מה שמתהווה סביבו את מה שחדש באמת, חי באמת, ולדאוג שהחדש והחי הזה יראה אור בספר.
ונדמה לי שבדברים אלה כבר ניסחתי תשובה ראשונה לשאלה מה חסר לי בספרות העברית. בכל רגע שבו העניין מעסיק אותי – בכל פעם שאני פותח ספר חדש, או מתחיל לקרוא כתב יד, למשל – חסר לי משהו שאינני יודע עדיין שהוא חסר לי, אך כאשר אפגוש בו אדע: חסר לי החדש והחי.
קשב ופתיחות לבלתי צפוי הם איפוא כללי המשחק. ולמען האמת זה בדיוק מה שמצא חן בעיני, חרף כל ההסתייגויות שניסחתי למעלה, בשאלה שבכותרת. שכן מובלעת בה אי-הסתפקות במה שיש וחתירה לחידוש ולשינוי, כלומר פתיחות. אבל יש בה גם סכנה, שכן היא מזמינה לעתים קרובות את ההפך הזה: שמרנות וסגירות.
כדי להבהיר את כוונתי אני מעוניין לגלוש לרגע ממוקד הדיון הצידה, ליתר דיוק: מפרוזה לשירה, ומבטיח לגלוש בהמשך בכיוון ההפוך, ואפילו לנסות לרמוז מה חסר או נחוץ לי בפרוזה הישראלית בת זמננו. כדאי להזכיר שגם שירה היא ספרות (וכך גם מסות או נונפיקשן טוב – שחסרים לי מאוד, דרך אגב, בנוף הספרות העברית).
געגועים לאתמול
שירה
"הו!" יוצא לדרך
מרב יודילוביץ'
כתב העת הספרותי החדש נוצר מתוך דחיפות להשיב לשירה את מקומה המרכזי בתרבות העברית, ולהחזיר את השפה העשירה, הלא אנורקטית, אל לבה של היצירה הישראלית
אין ברצון הזה, שהישן והמת ישוב לתחייה, שום רע. גם אני אשמח אם יקום לנו משורר שיצליח לכתוב מתוך העברית של היום, מתוך ההווה הישראלי הסבוך ומתוך יחס עמוק אליו, שירת חרוז משמעותית. הרומן בחרוזים של מאיה ערד הוא דוגמה מצויינת ומוצלחת לכיוון הזה – ולא במקרה זה רומן בחרוזים ולא בדיוק ספר שירה. ובכל זאת התקווה של מנור הרבה פחות פשוטה ותמימה ממה שנדמה. וכדי להבין למה, צריך לדבר על פוליטיקה.
בדברי המבוא שלו לגיליון הראשון של "הו!" מדבר מנור הרבה על מוזיקה – על המוזיקה של השירה, כמובן – ומדבריו משתמע שהמוזיקה של אלתרמן נעימה לאוזניו יותר מהמוזיקה של זך. עניין של טעם, אולי. אך כשם שאין שירה בלי מוזיקה, כך אין שירה בלי פוליטיקה. גם אם תלכו הכי רחוק – לאיליאדה, לשירת הנביאים או לתהילים, אפילו ל"אל הציפור" – תגלו שהזיווג הזה, של פוליטיקה ומוזיקה, נמצא שם תמיד, בלב העניין. וכוונתי לפוליטיקה במובן הכי רחב שלה, שהוא גם הכי עתיק, כלומר לאו דווקא לפולטיקה הבולטת לעין, כגון זו של הכיבוש או של המדינה ומנגנוניה (בלי לערער על חשיבותן המכרעת, לשירה ובכלל), אלא לפוליטיקה כפי שדוד אבידן חשב עליה כאשר קבע שהמשוררים הם הפוליטיקאים של הלשון.
ולכן, מי שחשקה נפשו דווקא באלתרמן, כלומר בשירת חרוז במתכונת השירה הרוסית של לפני כשבעים או שמונים או מאה שנה, יתקשה להכחיש שלגעגוע שלו יש הקשר פוליטי. למשל: שזהו געגוע אשכנזי להפליא, ואולי אפילו אירופאי. ובפוליטיקת הזהויות הסבוכה שהחברה הישראלית והספרות העברית נתונות בה, זהו געגוע מסויים מאוד, לא מובן מאליו, שהרבה צללים מכסים עליו.
ולא רק העניין האשכנזי כרוך כאן. אסור לשכוח ששירת החרוז שמנור מתגעגע אליה היא במידה רבה מורשתו של עידן האידיאולוגיות הגדולות. לא כל השירה ההיא היתה אידיאולוגית, אבל גם השירה הבלתי-אידיאולוגית שנכתבה באותם ימים (שירי "כוכבים בחוץ", למשל, בניגוד לשירי "עיר היונה") נולדה מתוך דין ודברים אינטימי מאוד עם סגנון המחשבה האידיאולוגי, ועם נקודת המבט המכלילה שלה.
אז למי מנור מתגעגע כשהוא מעלה על ראש שמחתו את שירת החרוז הגדולה של שנות הציונות המתפרצת והשואה והתקומה, לאלתרמן המפא"יניק או לשלונסקי המפ"מניק או לאצ"ג הרוויזיוניסט או לפן הקומוניסט? והאם לא טמון איזה לקח בעובדה שמכל בני הדור ההוא, מי שהגיב בצורה הכי עמוקה וחריפה למה שהתרחש בשנות הארבעים האיומות, תחילה באירופה ואחר כך במזרח התיכון, מי שדיבר אלינו משם בדרך הכי ישירה ונטולת אשליות, היה דווקא אבות ישורון, שזנח את שירת החרוז לטובת עברית קרועה שמחפשת את דרכה בין ערבית ויידיש?
זה לא אומר שעלינו להישבע אמונים לעד לשירה נוסח ישורון או שבתאי או רביקוביץ' או דיצני או לאור. אבל אם רוצים לחרוג ממנה למקום אחר, כדאי אולי להפנים את הלקחים העמוקים שלה, את מה ששורף אותה מבפנים, את החידות הלא פתורות שלה, ולא להתפתות למחשבה שאפשר לקפוץ בחזרה לגן העדן לאחר שהחרב המתהפכת קרעה אותו לגזרים.
ובאשר ללאה גולדברג. המחשבה שאפשר לחזור אל שירת החרוז שלה במין מסע-בזמן פנטסטי היא תמימה בדיוק כמחשבה שאפשר לחזור לאלתרמן. הפוליטיקה של המגדר אינה פחות מסובכת והופכת-עולמות מהפוליטיקה "הלאומית". והתקווה לחזור לסטטוס-קוו העגום של פעם, כמו זה שמובלע בשירת החרוז של גולדברג, מבוססת במידה רבה על אי-הבנה ללחצים העצומים שמתוכם נולדו שירת היאוש המר של רביקוביץ' או שירת הטירוף של וולך ולסקלי, על ההתרסה הגדולה, הבלתי מתפשרת, שיש בהן. אולי לא צריך להיתקע שם – אבל הדרך הפשוטה והישירה אחורה חסומה.
קראתי לפני כשבועיים את צרויה שלו מתקוממת, כאן, ב-ynet, על "שאלות על כתיבה וספרות נשית". "הייתי מאוד שמחה אם יחדלו לעסוק בזה", היא מבקשת, "ויבחנו כל ספר לגופו". נכון: הטקסט יהיה אותו טקסט גם אם מחשב יכתוב אותו, אבל אפילו אז – כפי שאנחנו לומדים מסרטי מד"ב – שאלת זהותו הממשית או המדומיינת של הכותב לא תיעלם אלא תחריף. יש דמיון בין הגישה של שלו, שמדבריה משתמע כאילו המהפכה הפמיניסטית הסתיימה מזמן, לבין עמדתו של מנור. שניהם מדברים בשם המקדש הנצחי של "הספרות" או "המוזיקה" ורומזים שזהותם של המשרתים בקודש אינה חשובה. אבל האופק של הספרות הוא תמיד בני אדם, ותמיד מרחפות מעל אותן שאלות: מה הסיפור שלך? ובשם מי ולמי את/ה מספר/ת או שר/ה? געגועים לחרוז ומשקל, או לוודאויות הנוחות של העבר, מבטאים לעתים קרובות רצון לברוח מהשאלות הללו, לא להתמודד איתן.
בשם הפלורליזם
ועכשיו בחזרה לפרוזה, ולפני שניגש לשאלה מה חסר בה, נתרכז לרגע במה שיש. דרכה של הפרוזה העברית בעשרות השנים האחרונות לא היתה שונה לגמרי מזו של השירה. היא הלכה ונעשתה הרבה יותר פלורליסטית. תמיד היה בה גיוון, אבל מאז שנות השבעים או השמונים הדבר הכי בולט בה הוא פלורליזם הולך וגדל של קולות ונקודות מבט וסגנונות. הדומיננטיות של הגבר האשכנזי הקשור בדרך זו או אחרת לממסד הלכה ונפגמה – אם כי היא עדיין לא נעלמה לגמרי. את השורות מילאו מהגרים מכל הסוגים ובני הדור השני מכל הסוגים. הקול הנשי מצד אחד, והקול המזרחי מצד שני, הרבה יותר צלולים ומגוונים היום. די אולי אם נזכיר ששלושה מהקולות הכי בולטים בפרוזה העברית של עשרים האחרונות הם של נשים מזרחיות: רונית מטלון, אורלי קסטל-בלום ודורית רביניאן. וכשנקודת מבטם של הכותבים משתנה, הספרות משתנה.
סיפור השבוע
ספינת הבנות
מיכל זמיר
"באמת לא יעלה על הדעת וזה גם לא סביר ולא הגיוני שחיילת בסדיר שהחליטה בעזות מצח לשמור איזה היריון מאיזה אב לא ידוע תמשיך להסתובב עם בטן ענקית כאילו כלום בבסיס צבאי". 3 קטעים מתוך "ספינת הבנות" מאת מיכל זמיר, המגולל את סיפורה של פקידה בפו"ם בשנות השמונים
לפלורליזם הזה, של נקודות מבט, נוסף פלורליזם מקביל, של סגנונות. את העברית "הספרותית" ששלטה עד לפני כעשרים שנה החליפה קשת רחבה מאוד של ניבים אלטרנטיביים. למשל: עברית שמושפעת מאוד משפת העיתונות – המכונה לעתים, לא תמיד בצדק, "שפה רזה" – או להפך: כזאת שמושפעת משפת השירה, ובוחנת את האפשרות להשתמש בשפה שבורה, עמוסה, עילגת-לכאורה או פיגורטיבית מאוד. ואלו הן רק שני קצוות, אולי לא תמיד מעניינים, של מגוון אפשרויות רחב ופורה מאוד.
אלא שלפלורליזם הגואה הזה יש מחיר. מתלווה אליו תחושה של כאוס ושל העדר מרכז מובן-מאליו, המזמינה תגובת נגד שמרנית. וזוהי שמרנות כואבת במיוחד משום שהיא חשה מאויימת. זאת אחת הסיבות לכך שהקטלוגים של ההוצאות הגדולות, מדפי הספרים בחנויות ורשימות רבי המכר מלאים בעיקר בספרים בינוניים שמעלתם העיקרית היא חנופה לקונצנזוס הספרותי המדולדל, וכמיהה לאיזו "ישראליות" אבודה או "ספרותיות" משומשת, צפויה מראש.
אך יש גם תגובות נגד מעניינות יותר, כמו של דורי מנור, למשל. ונדמה לי שאם מקלפים מהן את צידן הגחמני או השמרני, פועם בליבן של תגובות-הנגד הללו צורך חיוני וחשוב, משהו שבאמת חסר לנו: פועמת בהן הכמיהה לצורה ספרותית יציבה ועמוקה יותר, שלא מסתפקת רק בשבירת צורות ובחיפוש אחרי ביטוי אותנטי, אלא משתוקקת להתגבר על הפיצולים שמעיקים על הספרות העברית בעשור האחרון: בין "שפה רזה" ו"שפה דשנה", בין ספרות "פופולרית" וספרות "איכותית", בין ההסתגרות בגטו הישראלי לבין הכמיהה למרחבים גדולים יותר של דמיון ומשמעות. אנחנו רוצים, בקיצור, ספרות שלא תתעלם מהקרעים שבתוכם אנו חיים, אבל תנסה לגבש מתוכם ומבעד להם נקודת מבט רחבה ככל האפשר, ולא תחשוש להתמודד עם המופתים הגדולים של ספרות העבר.
ונדמה לי שאנחנו צועדים בשנים האחרונות בכיוון הנכון, או בכמה כיוונים נכונים. אני חושב, לא במקרה כמובן, על ספרים שראו אור בשנתיים האחרונות ב"חרגול". כאשר אני וידידי בהוצאה מזהים משהו שחסר לנו בספרות העברית, אנחנו פועלים להוציאו לאור.
פרס ספיר
פורסמה רשימת המועמדים
מרב יודילוביץ'
חמשת המועמדים לפרס השנה הם אלון חילו, אשכול נבו, ישראל סגל, מאיה ערד ואלונה פרנקל. הזוכה יוכרז ב-22 ביוני ויזכה ב-150,000 שקל
בכיוון דומה צועד רון ברקאי בשני הרומנים שלו, "כמו סרט מצרי" ו"האישה שאהבה סיפורים". גם הוא הולך רחוק – לספרד של הרנסנס, כלומר של תרבות וספרות גדולה אך גם של גירוש היהודים והמוסלמים (או לשכונת חסן בק ההרוסה של ילדותו, מוקד לא פחות כואב של חורבן ופליטות) – כדי לברר איך אפשר להציל את התקווה בעולם קרוע ומיואש. הגיבור הכמו-פיקרסקי שלו, שנודד במרחבי ספרד מאישה לאישה, מהזייה להזייה ומטחנת רוח לטחנת רוח, מוצא את עצמו לבסוף כלוא בבית משוגעים ישראלי.
כיוון אחר אפשר למצוא בספרה של תמר גלבץ "את בתקופה טובה". כמעט כל הדעות הקדומות שלנו על "שפה רזה", ועל הניגוד בינה לבין עברית "ספרותית" או "עשירה", מתנפצות בעקבות הספר הזה: גלבץ מצליחה להפיק בו מעברית מעודכנת מאוד, כמו-מדוברת ולעתים אף כמו-עיתונאית, עושר לשוני ורגשי עצום ורגישות מפליאה לניואנסים. מאבקה הנמשך של הספרות העברית למצוא שפה שתהיה בעת ובעונה אחת צלולה ומהדהדת, מעוצבת וגמישה, זוכה כאן להישג יוצא דופן. לא במקרה זה ספר מצחיק מאוד, אף על פי שהוא עוסק בראש וראשונה באימת החיים והמוות: עברית כזאת נולדה להיות מצחיקה, חדה וחותכת. עברית נפלאה, שונה מאוד מזו של גלבץ אך דומה בהשגיה, אפשר למצוא גם ב"מתחת לקו העונג" של חגי דגן, "מקרה של אזעקת אמת" של צבי טריגר ו"פרסה וכינור" הטרי של ערן בר-גיל.
ואני מסיים ב"ספינת הבנות" של מיכל זמיר: מעולם לא התרחש בספרות העברית מפגש כל כך טעון ומרחיק לכת בין סדר היום "הנשי" וסדר היום "הגברי" – בין הריון ואמהות ופתיחות עמוקה לעולם וחולשה נשית וכוח נשי, לבין לבו האלים והכוחני של הממסד הגברי הישראלי: הקצונה הבכירה של צה"ל. זמיר לא היתה מצליחה לתאר בעוצמה רבה כל כך את המפגש הזה בלי שיתרחש במקביל לו מפגש לא פחות מורכב, ספרותי, בין ספרות "גבוהה" ו"נמוכה" (פורנו, רומן רומנטי), ובלי שתצליח לעצב את נקודת המבט המיוחדת של הגיבורה שלה, שיודעת לכאורה לספר רק על עצמה ועל המשא הרב והכבד שעמסה על כתפיה, אבל היא מקיפה עולם ומלואו.
- אלי הירש הוא עורך בהוצאת "חרגול".
טורים קודמים:
שמעון אדף: אין לנו הומור?
רם אורן: למה אין יותר ספרות היסטורית?
לפנייה לכתב/ת 
לאה גולדברג. הדרך הפשוטה אחורה חסומה
צילום: לע"מ
"מות הנזיר" מאת אלון חילו. מפגש דרמטי
עטיפת הספר
"את בתקופה טובה" מאת תמר גלבץ. חדה וחותכת
עטיפת הספר
"ויהי בוקר" מאת סייד קשוע. הפלורליזם מעמיק
צילום: עטיפת הספר
מומלצים
