"צירים. שש דקות. אפידורל. ע-כ-ש-י-ו"
אחרי חודש וקצת של תזמונים וצרצורים, הגיע רגע האמת. מיטל אלון-אוליניק מגיעה לחדר הלידה ומגלה שהדרך לאפידורל ארוכה מאוד, שבנות מחלקת היולדות הן תת תרבות בפני עצמה, ושאלה שנמצאים באקווריומים הם היצורים המתוקים ביותר עלי אדמות (גם אם הם מכוערים במיוחד)
- לקחת את ספירת הדם האחרונה?
- הייתי צריך לקחת?
- כן! אמרתי לך - אם נוסעים לבית חולים תיקח את הספירה, אחרת יעכבו אותי עם האפידורל
- אז למה לא הזכרת לי? שאני אחזור הביתה?
- איזה הביתה, עוד רגע אני יולדת!! סע, סע, מהר... ורק שתדע, אם בסוף לא נותנים לי אפידורל בגללך - אתה חוזר הביתה להביא את הכתובה. אני יודעת איפה היא נמצאת, בשידה בסלון
- לא, היא אצל אמא שלך
אחרי חודש וקצת של תזמונים וצרצורים, נראה שהגיע רגע האמת. זה הצ'ולנט של הדודה שהחליט להראות למתנחלת את הדרך החוצה, אולי חגיגות פורים ואכילת יתר של אוזני המן עם שוקולד. נראה שהפעם לא מדובר באזעקת שווא, וההתכווצויות בבטן מבשרות את תחילתה של לידה מופלאה.
השעה כבר רבע לשתיים בלילה. השידורים החוזרים בטלוויזיה נכנסים ללופ השלישי לערב זה, ואני מחליטה שאין יותר טעם לחכות וכדאי שנזוז כבר למיון. אומנם אין תדירות נורמלית בין ציר לציר, אבל נראה לי שאם נמשיך להתעכב באמת נלד בקומה השביעית על המחצלת של ויינשטיין. סבתא כבר הוקפצה מבעוד מועד, ואני ממשיכה לתרגל נשימות-צירים בקול של קריינית שיחות אירוטיות באודישנים, "או אההה, או אההה, או אההה, או אההה".
המירוץ אחר האפידורל
- שאני איכנס לחניון?
- השתגעת?? אני עוד רגע יולדת!!! מהר למיון
- אבל פעם קודמת ירדנו לחניון
- פעם קודמת פספסת את הכניסה למיון ובגלל זה הלכנו מהחניון למיון עם צירים כל דקה וחצי! אתה באמת רוצה לחפש את הכתובה בשידה, נכון?
- היא לא בשידה, היא אצל אמא שלך
מדדה על קביים, בין ציר לציר במרווח שש דקות, אני נוחתת על דלפק המיון ומדווחת טלגרמית "צירים. שש דקות. אפידורל". האחות טרוטת העיניים לא מתרגשת מהאיומים. הן כבר ראו היום לפחות עשרים כמוני. אבל לא אחת עם קביים. ברך שנשברה במערכה הראשונה עוד תביא לאפידורל במערכה השלישית.
אחרי מסע ארוך בנפתולי הטופסולוגיה אני מגיעה לחדר הלידה המיוחל, וממשיכה לקרוא בעקביות למלאך עם האפידורל. אני מוכנה להציע לו נישואים, להיות שפחתו לעד, רק שיבוא כבר. "לא הבאת ספירת דם אחרונה? אז נצטרך לחכות לספירה ורק אחר כך נחבר אותך", פוסקת המיילדת האכזרית שתפקידה להפריד ביני לבין אהבת חיי, ואבאשל כבר מארגן עו"ד מומחה בחלוקת-ממון.
"אחרי שהעירוי ייגמר נחבר אותך", היא מביאה תירוץ נוסף, ואבאשל נושם לרווחה, כמה שאפשר לנשום לרווחה כשאשתך תלויה על צווארך במבט מזרה אימה, מתבוננת לך בלבן של העיניים וצועקת – "אתה דואג לאפידורל, ע-כ-ש-י-ו!".
אחרי שאני מבינה שאף אחד לא מתרגש מהאיומים שלי, אני שולפת את נשק יום הדין – הברך כואבת לי!
המלאך עם האפידורל מתייצב ומכין אותי למסע אל השינה המתוקה בחסות סמים המותרים על פי חוק. אבל לגברת שבפנים יש אג'נדה משלה, ובעוד המרדים מנסה למצוא את הנקודה הנכונה לאפידורל, היא כבר מאותתת לכיוון היציאה. עד שהאפידורל התחיל להשפיע, 25 דקות מהרכב לחדר הלידה, אני כבר אחרי, ובין זרועותיי היצור הכי קסום עלי אדמות. התינוקת שלי.
הורמונים במחלקה
"המחלקה" הוא מקום די משעשע כשחושבים על זה. עשרות בנות מאושפזות בחלוקי בית-חולים, למרות שהן לא חולות. אם מישהו ימציא מד-הורמונים ויגיע למקום, המד יתפוצץ מעומס יתר. הורמונים לפני לידה, הורמונים אחרי לידה, מחסור חמור בשעות שינה – ומלחמת העולם השלישית תפרוץ מכאן.
שלא להזכיר את העומס בחדרי הלידה ובמחלקות. אחת היולדות סיפרה שהיא ילדה אמש במסדרון – ואמרו לה שבגלל זה אין אפידורל. המרדים עדיין מחלים מפצעיו.
בהתחלה הכניסו אותי לחדר עם בנות לפני-לידה. רמת ההורמונים שם היתה כל כך גבוהה, שנדמה שעוד רגע האמפטי-דאמפטי ובת זוגה יפתחו בקרבות היאבקות על הרצפה בגלל שאחת העזה לדבר בסלולרי שלא בשעות הביקור והשנייה צרחה בקול רם מדי כשהיו לה צירים.
מסדר הפיג'מות והחלוקים
אוכלוסיית מחלקת יולדות שווה מחקר אנתרופולוגי מקיף. מסתובבות נשים שלפני חצי יממה כרסן היתה בין שיניהן, ועכשיו היא מידלדלת בין ידיהן. האופנתיות יותר קולטות במהרה שחלוק הרפאים עם הדפס של שם בית החולים זה לא בדיוק קום-איל-פו – וככה בשביל ההרגשה הן הביאו בגדים מהבית. בגדים? נסו פיג'מת הפנתר הוורוד, לצד נעלי בית מפרווה ורודה, חלוקי סאטן ומלמלות. על מה לעזאזל הן חשבו כשארזו את התיק למחלקה? שהתינוק שלי יראה כמה אמא יפה? רוצה להרגיש סקסית דקה אחרי לידה?
הכי גרועים הם המבקרים שמגיעים בגדודים - בני משפחה מדרגה שנייה ושלישית וגם השכנים, כי הם מאוד נחמדים ולא נעים להגיד להם לא. מגיע הגדוד וצבאותיו ומשתלט על כל הכסאות במחלקה, ואחר כך הם מחליטים שרועש מדי בלובי, אז הם נכנסים לאחד החדרים ומתיישבים על היולדת.
ואז מתחיל מסדר זיהוי. לצד כל יולדת מוצב אקווריום מפלסטיק ובו מונחת חבילה של שלושה וחצי ק"ג בממוצע, משהו כמו רבע עוף בלי שפעת, קצת שערות ופנים אדומות ומקומטות. כל אחד בתורו דוחף את אפו לתוך האקווריום, מסתכל על היצור ואומר – "יו, איזה מדהים. יש לו את האף של אבא, נכון? והשפתיים? בדיוק כמו של סבתא רחל".
תפסיקו להתווכח! הוא דומה לקוף! לא לאבא, ולא לדודה מבאר יעקב. והשערות שצומחות לו מהאוזניים? אומרים שזה נושר אחר כך. תתחילו לקוות. אגב, זה מאוד מעליב לנסות להבין למי היצור הזה דומה.
לטורים הקודמים בסדרה:
