להספיק, לראות, לעשות, לטעום, לרוץ
בקיץ תציין גילה אלמגור 50 שנה מאז עמדה לראשונה על במת תיאטרון הבימה, והיא עדיין לא נחה לרגע. בשיחה מהורהרת עם מרב יודילוביץ' היא מדברת על הכוח המניע, הקולגות והפחדים: "אין דבר כזה עד הסוף. ככל שאתה שחקן מקצועי, מיומן וטוב יותר, אתה יודע לשמור על עצמך, אחרת אפשר להשתגע"
מתוך ההצגה "רכוש נטוש" בתיאטרון הבימה (צלם: שי רוזנצוויג)
ביולי הקרוב תציין גילה אלמגור חמישה עשורים מאז דרכה לראשונה על במת תיאטרון הבימה. ולמרות שהיא אחת השחקניות המצליחות והעסוקות ביותר בישראל, היא מפתיעה ואומרת: "מאז ועד היום אני לא זוכרת תפקיד אחד שבא לי בקלות. זו מלחמה בלתי פוסקת של ייסורים, והתחושה היא שמעליי עומד כל הזמן מלאך חבלה ששם לי מכשולים".
במהלך השנה החולפת בלבד השתתפה אלמגור בת ה-67 בסדרת הטלוויזיה "בטיפול", בסרטים "ידיים קשורות" של דני וולמן ו"מינכן" של סטיבן שפילברג, ובהצגות "הנסיגה ממוסקבה", "ארטון", "מונולוגים מהואגינה" ו"מי שחלם". בימים אלה היא משחקת בהפקה המחודשת של המחזה "רכוש נטוש" מאת שולמית לפיד. "אם שחקנית בגילי יכולה לקבל כל כך הרבה תפקידים בשנה אחת, ישראל היא גן עדן לשחקנים. מריל סטריפ לא עושה את זה בהוליווד", היא אומרת ומוסיפה: "שרק יתנו לי להמשיך לעבוד".
בראיון עימה מספרת אלמגור שהמפגש הראשוני עם המילים הכתובות על הדף מטריד אותה תדיר ומציף בכל פעם את השאלה איך יהפכו המילים לדמות חיה ונושמת. ואולי דווקא בזכות הייסורים מצליחה אלמגור, בדרכה הייחודית, ליצוק בכל הדמויות שהיא מגלמת מורכבות ורב שכבתיות שהופכות אותן לחלק בלתי נפרד מהזיכרון הקולקטיבי של חובבי התיאטרון.
ב"רכוש נטוש", שביים איציק ויינגרטן, משחקת אלמגור את טוני בית אריה. התפקיד, המזוהה כל כך עם השחקנית זהרירה חריפאי, הפחיד אותה בתחילה. "ראיתי את זהרירה על הבמה. אהבתי אותה כל כך בתפקיד הזה ונדהמתי מהאישה הזו שהיא שיחקה. אני זוכרת שחשבתי שזה תפקיד נדיר לשחקנית, לא הבנתי מאיפה נולד כל האופל הזה. היה לי ברור שצריך להשאיר את הזיכרון לא נגוע", היא אומרת. אחרי העבודה המפרכת על דמותה המורכבת של באדלה, גיבורת המחזה "ארטון", אלמגור ביקשה להתרחק מהתהום אבל לא יכלה לעמוד בפיתוי.
"לא רציתי לשחק עוד חבילת סמרטוטים כמו באדלה. העומס הרגשי שנדרש בשביל לפצח את הדמות הזו היה בלתי נסבל. הטבעתי את עצמי בתהליך, איבדתי שליטה, הלכתי עם הראש בקיר. פחדתי לעבור את זה שוב עם טוני וזו היתה התגובה הראשונית, הלא רציונאלית, שמאוד מנוגדת לתפישת העולם שלי. אני, שתמיד אומרת שאין דמות שדומה לאחרת. זה מוזר שהגבתי כך, זו ראייה שטחית ומאד לא מתאים לי להרים ידיים", היא מודה. בלחץ של בעלה יעקב אגמון, "המשענת ומקור הכוח", היא התרצתה. הידיעה שאת ההצגה עתיד לביים ויינגרטן, איתו שיתפה פעולה פעמים רבות בעבר, הקלה על קבלת ההחלטה. "עשיתי עם איציק כמה מההצגות הטובות ביותר שלי. איתו זה לקחת תרמיל, מימייה ומקל ולצאת למסע שעם כל הקושי יש בו תענוג", היא אומרת בחיוך שמרצין באחת. "ידעתי שהוא לא ייתן לי ליפול, שהוא ישמור עליי ויגן על מערכת העצבים שלי מהאזורים המסוכנים".
מה הם האזורים המסוכנים?
אלמגור: "בתפקידים מסוימים כמו נעמי לוי ב'קדיש לנעמי' יש סכנה שאלך לאיבוד. יש לה מעט רגעים שבהם היא לא משוגעת, זה מסע שהולך ומתדרדר מבחינה נפשית ואני יודעת שזה מסוכן לי. ברור לי שבלי חנן שניר לא הייתי עוברת את התפקיד הזה בחיים. האזורים המסוכנים הם נבכי הנפש והטירוף שמפחידים אותי. כשהטירוף הוא חלק מהביוגרפיה שלך, צריך להיזהר. עם איציק היה לי ביטחון, ידעתי שאהיה מוגנת".
מי היא טוני בית אריה, אישה ממורמרת ומרושעת או קורבן של נסיבות חייה?
"היא מרושעת אבל קודם כל קורבן. היא בחורה צעירה שבאה ממקום אחר, נטע זר, לא שייכת. אין לי ספק שהיא ספגה עלבונות בניסיון להשתייך והם שהפכו אותה לאישה מפחידה, מניפולטיבית ואנוכית. היא ננטשה על ידי בעל שהשאיר אותה עם שתי ילדות קטנות ועם זיכרונות שרודפים. הרגע הזה הוא הממנטו מורי - תחילת המוות. תחושת הנטישה הזו מזינה את הקיום שלה ושל בנותיה. חוסר הצדק הכי גדול הוא להיוולד לעולם בלי אבא. איזה מן חולירות אלה? אבא שלי לא היה כזה, חס וחלילה, אבא שלי נרצח, אבל אלה דברים שסוחבים".
זה מחזה פמיניסטי?
"ללא ספק. טוני שותלת בראש של הבנות שלה שבבים על העולם בחוץ שמסוכן לאישה, על זה שנשים לא יכולות לבחור ולהחליט כי הן נטולות ערך ובשביל להצליח מה שאולי יכול לסייע זו השכלה. היא סובלת מרגשי נחיתות נוראיים ואין לי ספק שהיא סוחבת על גבה גם את אירופה שלא מדברים עליה".
את מתכוונת לאירופה הבוערת או לאירופה האינטלקטואלית?
"אני חושבת שלאירופה הבוערת. יש לזה כל מיני סממנים. לטוני יש תליון שבתוכו תמונות של שני ילדים. גם לי יש תליון שמונח לי פה, על מפתח הלב. אין בו תמונות של ילדים אלא תמונה אחת של אבא שלי כשהיה ילד ותמונה נוספת של אמא שלי. אין לי תמונות אחרות שלהם, זה מה שיש. אומרים ששחקנים הם מבצעים והיוצר הוא המחזאי, אבל אנחנו אלה שנותנים לדמויות חיים ונשמה. לכן חלק מהתפקיד שלנו הוא להמציא לדמויות ביוגרפיה. בניתי לטוני את החיים האחרים שלה שיוצרים שלמות. יש לה עבר, היא רוצה יופי ואני מתחברת לזה כל כך. במקום שבו אני גדלתי, בבית שבו חייתי ומהמקום שאני באה, תמיד רציתי יפה ודמיינתי שבבית של אבא שלי, גרמני שמת לפני שנולדתי, זה היה אחרת. הפירורים שליקטתי על העבר שלו תאמו בסופו של דבר את הדמיון שלי. בגרושים הראשונים שהרווחתי קניתי ספלים שנראו לי דומים לספלים שראיתי אצל שכנים שלנו שבאו מגרמניה. חשבתי שכך בטח נראו הספלים אצל אבא שלי בבית".
זה קצת כמו לחבר פיסות של פאזל
"הכל זה פאזל כי אין קצה חוט אפילו. שנים חשבתי שהמצאתי את הפאזל. במשך שנים חשבית שאבא שלי היה נאצי כי לא דיברו עליו. רק אחר כך גיליתי שהוא היה גרמני ממוצא יהודי, סוציאליסט שנהרג בארץ. זה מדהים. את כל המטענים האלה אנחנו סוחבים בתרמיל הזה שאיתו אנחנו עובדים. מי שאין לו ניסיון חיים רב חייב להיות סקרן, לראות, לאגור, לגנוב ולשים בתוך התרמיל וברגע מסוים להפוך את כל זה לחומרים שאיתם אתה עובד".
המחזה, שכתבה לפיד, ממוקם בסלון ביתן החרב של טוני ושתי בנותיה. בעולם הקלסטרופובי והמבודד שהיא יוצרת זועק רצונן של הבנות להיחלץ מהעוני והבדידות שכפתה עליהן אימן בעקשנותה. מול הדחפורים שמאיימים להרוס את הבית, מתחפרת טוני בזיכרונות העבר ובדמיונות וירטואליים על שובו של הבעל הנוטש ומשעבדת את בנותיה אל אומללותה. "זו אישה שמחכה לתיקון. היא אישה ננטשת, אישה של שוליים שנשכחה כמו חבילה והיא רוצה למחוק את הרגע ההוא. הדבר היחיד שמחזיק אותה זה שהוא יחזור, וכשמתברר לה שאין סיכוי, היא מרגישה כמו חיפושית זבל. זו תחושה איומה", היא מסבירה.
אלמגור, ללא ספק אחת הנשים היפות בארץ, הופכת על הבמה לאישה שמנה, מכוערת ונכה. "בשביל התפקידים בסרט 'פורטונה' ובהצגה 'קדיש לנעמי' העליתי 10 קילו בשלושה שבועות. הפעם אמרתי שאני לא רוצה להשמין, אז עשינו את זה בעזרת תוספות לבוש. הכיעור הזה, התלתלים המכוערים והשומן, זה נורא. הזהרתי את אגמון שברגע שנגמרות החזרות אני יוצאת לכבוש את הבוטיקים", היא מצטחקת. "כשאני משחקת אישה כזו מוזנחת הנטייה היא לשמור על עצמי יותר בשעות שמחוץ לחזרות ולהצגה. אני מספיק מנוסה בכדי לחצוץ בין החיים לעבודה. זו חובה לעשות את החיץ הזה, אחרת צריך רופא. יש כאלה ששוכחים אבל אנחנו לא מלכים ולא זונות בבית. אנחנו מצחצחים שיניים והולכים לשירותים כמו כל אחד אחר ואסור לשכוח את זה. גם בחזרות אנחנו לא מלכים, אנחנו מנסים לעשות כל מה שצריך בכדי להתקרב לאנשים שאנחנו משחקים, זה הכל. היטמעות בתוך התפקיד היא דבר מסוכן. סיפרו על ויויאן לי שכששיחקה ב'חשמלית ושמה תשוקה' היא התמוטטה נפשית אבל אף אחד לא אמר שהיא היתה אישה פגועת נפש. אם היא היתה הולכת לרופא שלי, הוא לא היה נותן לה לשחק את בלאנש. אני לא שיחקתי את בלאנש אף פעם כי ידעתי – אסור. יש לאנשים מסוימים תפקידים שאסור. לי אסור, אני יודעת. חייבים לשמור על הפרדה אחרת אותלו ירצח את דזדמונה בערב הראשון. אין דבר כזה עד הסוף. ככל שאתה שחקן מקצועי, מיומן וטוב יותר, אתה יודע לשמור על עצמך, אחרת אפשר להשתגע".
זה מחזה שמדבר על משפחה, על בית והיאחזות עיקשת בגרעין גם כשהוא גיהנום.
"בית עושים אנשים ולטוני יש דימוי פיקטיבי של בית. החיים שלה הם חלום וירטואלי".
זה בעצם מחזה על מערכת יחסים מעוותת בין אם לבנותיה. מערכת של תלות, התעמרות, שליטה ואבדן שליטה. אמא יודעת תמיד מה היא עושה?
"ודאי שלא. אמא שלי אמרה לי כל הזמן שרק בגללי היא חיה ונושמת. פעם שאלתי אותה למה היא לא גמרה עם עצמה לפני שנולדתי. היא אמרה שכשהיא ידעה שהיא בהריון, היה לה ברור שלהרוג את עצמה זה להפוך לרוצחת. אמא לא יודעת הכל, אבל היא מכירה בחשיבות העליונה של הילד שלה ולפעמים הורים טועים. הכל בעירבון מוגבל. כשאמרתי שאני רוצה להיות שחקנית היא אמרה: את נכדה של רב גדול, זונה לא תהיה אצלי בבית. זה מטפטף. גם טוני אומרת לבת שלה: תזכרי, אנחנו לא סתם, סבא שלך היה רב גדול וגם סבא של סבא שלך היה רב גדול. הורים עושים טעויות, מטפטפים רעל, ויחד עם זה רוצים שיהיה לילד שלהם הכי טוב בעולם. תפקיד ההורה הוא להגן ולשמור על הילד שלו מכל משמר. זה תפקיד שלא נגמר אף פעם".
טוני נכה פיזית ונפשית וכישלון מוחלט בחייה. היא מפתחת אובססיה לקריאת ספרות רומנטית וחיה דרך הפנטזיה.
"כל הזמן ניסיתי למצוא אנלוגיה לנקודה הזו. חשבתי על תעשיית הקולנוע של בוליווד על כל סרטי האהבה האלה, עם הבחורות והצבעים שהיא מספקת. האופיום הזה להמונים הוא מחילת בריחה זהה בדיוק למה שטוני מוצאת אצל גי דה מופסאן. זו היאחזות בשורשי אביב שהם בעצם כלום".
לאורך שנים את חוזרת פעם אחר פעם אל הפצע המשפחתי דרך התפקידים שאת עושה. למה החיטוט הזה?
"כאב ופצע זו באר שכל הזמן מבעבעת וזה לא נרגע. זה החומר שמפעיל אותי. יש לי בית יפה למרות שלא חשבתי שיהיה לי לעולם. רציתי, אבל לא האמנתי שיהיה, חשבתי שאני נגועה, שרובצת עליי קללה. נכשלתי בנישואיי הראשונים והיה לי ברור שזה הגורל, שאני נידונה. עכשיו יש לי בית אבל אין לי מנוחה. הדבר היחיד שקצת מרגיע הוא שבניתי משפחה, שיש לי את אגמון שעוטף אותי ושומר עליי. בלעדיו הייתי מרוחה באיזה מקום. הוא איש מדהים, מרתק, נותן כוח ומצחיק, איש עם שכל שלחלוק איתו את החיים זו מתנה. בחודש מאי נחגוג 43 שנות נישואין, זה הרבה. זה אתגר, מפעל חיים ומה שנותן לי את הכוח. אני יודעת שיש לי סיבות לחיות, ובעבודה אני יכולה לקחת את הפחדים, הכאבים והזכרונות ולהפוך אותם לחומר. מגיל די מוקדם אמרתי שאני לא שמה זין על אף אחד ואני הולכת בדיוק בדרך שלי. רציתי להיות זיקית, רציתי להיות שחקנית שמשתנה, אני רוצה לעלות על הבמה ושיגידו: לא יכול להיות שזה אותו בנאדם. לקח לי הרבה שנים להגיע לזה, ליכולת להגיד Fuck It, זה נפלא. עד 'הקיץ של אביה' לא הייתי מסוגלת לגעת בעור של עצמי, הכל היה על יד. הייתי צריכה לגעת בתחתית, להתפרק כמעט לגמרי ואז לעלות. היום אני מוציאה את החומרים שלי, שהפחידו אותי בעבר, ולשה אותם".
את אלמגור לא מעניין ללכת על בטוח. זו אולי הסיבה שכל הנשים שהיא בוחרת לגלם מורכבות, קשות, כאלה שאתה אף פעם לא יודע אם לרחם עליהן או לשנוא אותן. "העולמות האלה מגרים אותי כשחקנית וכאדם. אני מאמינה שכיוונתי למקצוע הזה כי יש בו משהו מרפא. אני כאילו נוגעת בצרות של אחרים, אבל לא באמת. כששיחקתי את מגי בהצגה 'לאחר הנפילה' של ארתור מילר, הייתי צעירה מאוד. גם שם היה אלמנט של פחד מהשיגעון. מגי, מרלין מונרו, היא בת לאם חולת נפש שכל החיים היתה מאכלת הטירוף מעל לראשה. עשיתי תחקיר על גבול הדוקטורט בנושא מרלין מונרו. ראיינתי ונפגשתי עם אנשים שעבדו איתה, כמו לי שטרסברג, שהיה המורה שלי. אני זוכרת שחשבתי שזה מקצוע נהדר שמאפשר לי לגעת ולשחרר את הפחדים דרך דמות שהיא לא אני. גם בסרט של מיכל בת אדם 'על חבל דק', שבו שיחקתי את אמא שלה, נגעתי במקומות האלה. הביוגרפיות של האמהות שלנו מאוד דומות, והפחדים, גם אם בשנים האחרונות נרגעו, היו מאוד מאיימים בתקופה ההיא. בסרט היתה סצינה שבה בעלי מביא אותי לאשפוז. סגרו עליי את הדלת והייתי כלואה במחלקה. כל השנים שאמא שלי היתה במוסדות כאלה, אף פעם לא ראיתי אותה במחלקה סגורה, תמיד זה היה בחדרי ביקור רגילים. זו היתה הפעם הראשונה שהייתי בבית משוגעים מאז, וכשהצילומים נגמרו הבנתי בפעם הראשונה בחיים שלי שאני יכולה להיכנס ולצאת מהכלא הזה כרצוני. זו היתה הבנה מופלאה שסידרה לי את הראש. הבנתי שזה לא נורא. היתה לי תקופה של פחדים איומים והיא מאחוריי. היום כל הדברים האלה הם חומר בערה".
גם עלייך אומרים שאת אישה קשה, דעתנית, עקשנית, שלא מפחדת לומר מה שהיא חושבת.
"זה נכון. אני קשה קודם כל עם עצמי וזה לא חיים קלים. חתמתי איתי על חוזה ואני מחויבת אליו. זו הסיבה שאני לא מוותרת לעצמי לא בעבודה ולא בחיים. בשביל לעשות משהו בינוני לא שווה לקום בבוקר. בגילי אני לא מחפשת חברה בעבודה, אני באה לעבוד. כבר לפני שנים אמרתי שאני רוצה להיות השחקנית הכי טובה שאני יכולה ואני מוכנה לוותר על הרבה דברים בשביל זה. המקצוע הזה פתח לי עולם והעניק לי כבוד. אחרי 50 שנה אני יודעת שדרך העבודה צללתי למחוזות אחרים. אני לא שוכחת שאני חסרת השכלה, אני לא סיימתי כיתה י', מגיל 15 וחצי אני בתל אביב. הגעתי הנה בלי להכיר נפש חיה כי רציתי להיות שחקנית. עזבתי את "הדסים" כי מישהו אמר שיש בית ספר שמקבל שחקנים. פירנסתי את עצמי ועבדתי קשה. כששיחקתי קלאסיקה יוונית לקחתי מורה פרטי ליוון העתיקה ולימדתי את עצמי שפות. אני לא יודעת חשבון, מעולם לא למדתי, אבל דברים שמעניינים אותי אני לומדת. אני סקרנית ויש לי תיאבון של חיית טרף. עד היום אני הולכת לראות כל הצגה שאני יכולה ברפרטוארי ובבתי הספר, כל מופע מחול ואופרה. זה משגע אותי ששחקנים לא רואים תיאטרון".
איך זה מרגיש לשחק עם פרטנרים כל כך צעירים כמו ב"הנסיגה ממוסקבה" וב"רכוש נטוש"?
"כשאני עומדת ליד כישרונות צעירים, אני עפר לרגליהם. זה מפרה אותי. יש כאלה שרואים בפרטנרים אויב, אני שחקנית שזקוקה לפרטנר. הדבר היחיד שאני לא יכולה לסבול זה חיפוף וזלזול או תחושה שהאדם שמולי יודע הכל. במקרים כאלה אני הופכת למפלצת. זה תענוג לעבוד עם הבנות האלה. רותם זיסמן, היפהפייה הזו שהיא כמו קקטוס מצוי או חתול פרא, יש לה פלדה בפנים וזה דבר אדיר. או הילה פלדמן שהיא פשוט נפלאה והייתי רוצה לראות אותה משחקת ב'ביבר הזכוכית' או ב'אווז הפרא'. יש תפקידים שנולדו בשבילה, כאילו שהמחזאי ראה אותה בעיני רוחו. אלה ילדות מדהימות ושתיהן כישרוניות כל כך. תענוג לשחק איתן. אי אפשר לבלף במחזה לשלושה שחקנים, זה קונצרט לשלושה כלים שאין בו סולנים. כשנגמרת ההצגה אני מחזיקה להן את הידיים ואני פשוט אסירת תודה".
50 שנה זה הרבה זמן. מה בעינייך הדבר המהותי ביותר שהשתנה מאז שהתחלת את הדרך בהבימה?
"למדנו לשחק בני אדם הכי קרוב לבני אדם. בתקופה של רובינא ומסקין הכל היה גדול מהחיים, שיחקו מוגזם, דיברו בעברית של שבת ובהגייה מוזרה. לאורך השנים למדנו להיות בני אדם והושפענו מהשיטה של שטרסברג וקזאן שביקשה להביא לבמה אנשים. התיאטרון הישראלי מציע שפע בלתי רגיל של שחקנים מצד אחד, ומצד שני אין מספיק במאים טובים. יש את אילן רונן, חנן שניר, עמרי ניצן, איציק ויינגרטן ומיקי גורביץ. אלו במאינו וזה מעט מאוד. יש כעת את הפרח הזו שנקראת יעלי רונן שכבר בהצגה הראשונה שהיא ביימה, "נשות פיקאסו", אמרתי לה שאני רוצה לעבוד איתה. זה נותן תקווה. גם ההתעקשות של גרי בילו על כך ששחקנים ילמדו לרקוד ולשיר היא משהו שחייבים לזקוף לזכותו. זה לא היה קיים בעבר וכעת הוא נתן לדור שלם של שחקנים את הכלים האלה. שחקן מחויב לעשות הכל ומנקודה זו הוא יתועל למקום שבו הוא יהיה הכי טוב. במקביל הוא צריך להתעקש לעשות גם דברים שחושבים שהוא לא יכול. מבחינת מחזאות איבדנו את שני המאורות הגדולים חנוך לוין וניסים אלוני ועדיין לא צמח מחזאי בסדר גודל שכזה".
יש הרבה מאד מחזות ז'ורנליסטים על הבמה בישראל. מה את חושבת על זה?
"יש מקום גם לתיאטרון כזה. אחרי הכל הבמה חייבת להיות גם ראי של תקופה, אבל הסכנה במחזאות כזו היא שטחיות שהופכת את הכל לכותרת. אני חושבת שהדינמיקה של האירועים בארץ כל כך מהירה ואינטנסיבית, כשהאירוע של אתמול הופך מהר מאוד לתפוח אדמה קר, כך שיש סכנה בהתמקדות באקטואליה. אני אוהבת שנותנים לי בני אדם לפצח, אבל בתקופות מסוימות חשוב להביא את הרחוב כי תיאטרון יכול לשמש במה מצוינת למחאה ולהארת בעיות. בגינה הזו יש מקום לכל הפרחים, אבל אסור לוותר על פרחים נדירים שהן הקלאסיקות. הפקות כמו 'המלט' של עמרי ניצן עם איתי טיראן זו הפקת חגיגה שמתמודדת עם הכי קשה והכי נשגב. ההפקה היחידה שמתקרבת לזו של עמרי היא זו שביים ג'ון גילגוד בכיכובו של ריצ'רד ברטון. אני לא אשכח את החוויה הזו בחיים. אותו דבר קרה לי כשראיתי את "הכיסאות" של יונסקו שביים מוני מושונוב ואת "מחכים לגודו" שביים אילן רונן. כשאני חושבת שכל זה נעשה בארץ כל כך קטנה זה בלתי נתפש".
את מודאגת מעתיד תיאטרון הבימה?
"התיאטרון עומד לפני שיפוץ ואנחנו ניאלץ לפנות את הבניין ולהופיע במשך תקופה ארוכה באולמות אחרים. אני מקווה שזה לא יפגע באמון המנויים. אני חושבת שלפי שעה התיאטרון מתנהל מצוין. יש מנהל אמנותי הכי טוב שיכול להיות, אני סומכת עליו ומעריכה אותו מאוד. מבחינה אדמיניסטרטיבית בני צרפתי ואודליה פרידמן, שעומדים בראש התיאטרון, גדלו בהבימה. לימור לבנת וצח גרניט ניסו לשים להם רגליים כי הם רצו לשים בתפקיד אדם אחר. תודה לאל שזה לא הצליח והתיאטרון שורד. צריך לתת להם לעשות את העבודה. אנחנו עומדים בפני תקופה קשה שחייבים לעבור. הקהל צריך לשמור אמונים לתיאטרון, להתגייס ולעודד אותו".
הזמן שעובר מטריד אותך?
"אינטנסיביות החיים פה גורמת לי לרצות להספיק יותר, לעשות, להתמודד עם דברים חדשים שעוד לא עשיתי. את יודעת, לפעמים כשאני פותחת עיתון בבוקר אני חושבת איזה מזל שהרוב כבר מאחוריי ולא לפניי. הזמניות של הכל דוחפת אותי להספיק, לדחוס, לא לוותר, לראות, לקחת, לעשות, לטעום. לרוץ".
