העתיד: משחקים שיוצרים גולשים
קשה עד בלתי אפשרי למצוא כותרים מסחריים בשוק שאינם שבלוניים ואנימיים, ומעוררים אסוציאציות של מבני היי-טק סניטריים, וישיבות ההנהלה עם מנהלי שיווק המוכרים קרח לאסקימואים
בעשור האחרון הציבה תעשיית משחקי המחשב רף גבוה כל כך, עד שכיום אי אפשר עוד לדבר על כותר שעלות הפקתו נמוכה מזו של פרויקט הוליוודי ממוצע. האם בתנאים כאלה יש עוד מקום לדבר על משחק מחשב שהפיקו שני חבר'ה מטורפים במרתפם הביתי, או שמא מדובר בעוד חלום רומנטי שאנחנו יכולים לקפל יפה ולתייק בקלסר הפוסט-מודרני, תחת הערך "לנאיבים בלבד"?
נמאס מ-EA
ובכן, הרשו לי לפתוח בווידוי קטנטן - אישית, קצתי בלוגו של EA. כמעט כל משחק מוצלח
נפתח כיום בשתי האותיות האלה. סיגלתי לעצמי מיומנויות מצמוץ המאפשרות לי לפספס איכשהו את מסך הלוגו כאשר אני מריץ את Sims2", "BattleField" או "The Godfather".
World of Warcraft Burning Crusade צילומי מסך של VGAMES
אתם יודעים מה? גם "World of WarCraft" אינו מושלם (ואני יודע שאני נוגע פה בנושא רגיש מאוד, וחניתות הגיימרים כבר מופנות לכיוון שלי). אבל באמת, כמה אפשר לעסוק במלאכות סיזיפיות כמו חיסול חרדונים באיזו חורשה?
רוצים משחקים פשוטים
ברגעים מתישים שכאלה, אני מבצע מה שמכונה בפי התעשייה "Un Graceful Exit", המוכר לנו בשם העממי יותר כ- ctrl+alt+delete, ומחפש לי איזה משחקון פלאש פשטני מארץ הפשטנים, לא יותר משני מקשים וארבע צורות גאומטריות, לנקות בעזרתו את הראש ולהרגיע את רשתית העין.
אז אני נחשף בהנאה מרובה לאחד מאותם אלפי משחקים אנונימיים שתוכננו על ידי אנשים אנונימיים - סטודנטים, תיכוניסטים, אלכוהוליסטים...מי יודע, והאם זה משנה? אלה אותם משחקים המרכיבים את זהותו ואת תווי אופיו של ז'אנר משחקים חדש בתעשיית המשחקים, "מהפכה חברתית" אם תרצו - משחקים פרי המצאתו של ה-End User.
משחקים שבלוניים
קשה עד בלתי אפשרי למצוא כותרים מסחריים בשוק, שלא משתקפת בהם פרקטיקה
פוליטיקלי-קורקטית, אשר מיד מעוררות בך אסוציאציות של מבני היי-טק סניטריים, וישיבות ההנהלה עם מנהלי שיווק המוכרים קרח לאסקימואים, וקופירייטרים שחושבים שהם המציאו את האסקימואים.
העובדה המרה והפרדוקס הקלאסי הם, שככל שחברה מתמסדת ופונה לקהל רחב יותר, כוחה היצירתי והרעיוני תש, עד אשר אין באפשרותה להוציא מפס הייצור הסטרילי והאנמי שלה אלא עוד שבלונה הזהה ב-95% למשחקים הקודמים.
גם אם נגבה את הניירת בעוד ניירת, ונחיש עוד לגיון מתכנתים רוסים ונרכוש מכונת קפה היודעת גם להקציף וגם לטחון בפעולה אחת, לעולם לא נוכל לחקות את הייחודיות היצירתית שבמשחק מחשב מחוספס של נער מחוצ'קן בן 14 המאזין ל-Iron Maiden, בייבי.
הכוח של משתמשי הקצה
אחד כזה מסוגל לייצר משחק בין ה"לסדר את החדר" וה"למה עוד לא הכנת שיעורים", או מתוך המרמור של שומר סף במועדון לילה או של סטודנט למשפטים, שעושה את ארוחות החג שלו בסניף "מקדונלדס" עם עוד שני מחוסרי-בית. משתמש הקצה יוצר משחקים כי בעבורו זה עוד מדיום חוויתי להעברת מסרים, להרצת בדיחות. הם פה לשם הרעיון, לשם האמירה. משחק מחשב אינו מצריך מימון גדול או התקשרות עם גופי שידור - אתה יכול להתחיל ולסיים לבד.
חברות רבות זיהו כבר לפני זמן רב את הפוטנציאל הכלכלי הטמון ברצון של השחקנים לקחת חלק אקטיבי בתהליך היצירה. כך התפתחו מנגנוני עריכה לשלבים (Editors) ולמודיפיקציות על מנועי משחק קיימים (Moddings), ואלה האריכו את זמן החיים של המוצר ויצרו Buzz תקשורתי סביבם לאורך זמן.
כלים קהילתיים
אך מה שמעניין בעיקר הם הניסיונות להתייחס למשחקים כאל כלי לביטוי אישי – כלים המאפשרים לכל אחד לבנות משחק בלי להיות מומחה. כך למשל ה-Game Maker וה-Game Factory, שזיקקו אך ורק את האלמנטים היצירתיים (והכיפיים) בתהליך הפיתוח של משחק מחשב. תוכנות אלה מאפשרות יצירת משחקים ללא שימוש בשורת קוד אחת וללא המועקה הכרוכה בשהייה במחיצתו של מעצב גרפי.
אחד מאמצעי המדיה הפופולריים ביותר בתרבות הדיגיטלית נפתח עתה בפני קהל צרכנים ענק,
שעד לפני כמה שנים לא ניצבה בפניו אלא הברירה לנקוט עמדה פסיבית בעשייה. עכשיו, יוסי הפטיש מלכיש ויפית מן העיר התחתית "מדברים מה שבפה שלהם מדבר", במשחק אג'נדה, משחק יומולדת או בדיחה פרטית לחבר'ה.
Movies
דוגמה נוספת היא המשחק The Movies, המאפשר לשחקן ליצור סרטי משינימה באורך מלא ולפרסם אותם על השרתים של החברה. סרט מחאה ראשון שנוצר בתוכנה ועוסק בדמוקרטיה הצרפתית, זכה לחשיפה בין-לאומית.
ואי אפשר בלי להזכיר את פלאש (Flash), תוכנה הנחשבת כיום כפופולרית לא פחות מן האמרה "מהפכה חברתית", ולמעשה היא אכן אחראית למהפכה חברתית של ממש, מהפכה שהורגשה באופן הבולט ביותר ב-11 בספטמבר. כמעט במהירות שבה קרסו התאומים נפוצו אז משחקונים רבים מספור העוסקים בקנוניות, בשערוריות, בשמועות ובפרשנויות.
משחקים חסרי פוליטקלי קורקט
כך נולד משחק מסוג חדש, כמו המשחק שבו אתה מדלל את אוכלוסיית הפנסיונרים החיים מקצבת הביטוח הלאומי בבית האבות השכונתי, כדי לדייר שם כמה ערירים עשירים שיורישו את כל רכושם לאחיות, או משחק שבו אתה מאכיל דוגמנית אנורקטית הצועדת על המסלול, או מתחזה לילדה בבית ספר ומקלל את הבנות האחרות, סרטון פלאש המתעד יום בחייו של מובטל ומשחק שבו אתה מכניס לאפיפיור מילים חסרות משמעות לפה.
את התכנים האלה לא נראה במותג הבא של "בליזארד" (Blizzard) גם בעוד עשר שנים. ספק רב אם אפילו חברת "רוק-סטאר" (RockStar) המתהדרת במוצר החצוף של כל הזמנים, "GTA – San Andreas",
כנראה המשחק היחיד שקיבל גושפנקה מוועדת הערסים, תעז להוציא משחק העוסק בפיראטיות ברשת או משחק שבו עולות על הפרק שאלות הנוגעות לגזענות.
אתם יודעים מה, למה ללכת בגדול? הנה תוספת קטנטנה – מדוע לא הכניסה "רוק-סטאר" דמויות של ילדים לסאן אנדריאס? איך ייתכן שבכל העיר הגדולה סאן אנדריאס אי אפשר למצוא אפילו ילד אחד לנחמה?
כולם בבית הספר? אבל אין גם בתי ספר. מה קרה, נשים זקנות נמרחות יפה תחת הגלגלים וילדים לא? באג טכני? זה לא נראה כך.
ולסיכום, אין בכוונתי לטעון כי מחר יוחלף World of WarCraft במשחקון פלאש, ואין ספק שהמשחקים הגדולים ימשיכו לככב במצעדים, אלא שלצדם מתפתחת תרבות משחקים עממית, פרינג'ית אם תרצו. זה חלק מן הקסם של המדיה הנגישה לכולם.
ולנו יש פלאפל
אבל מה יהיה עלינו, כאן בישראל? ובכן, כפי שנאמר בשיר הידוע - "ולנו יש פלאפל", והכוונה כמובן למשחק הידוע "מלך הפלאפל", פרי יצירתם של שלושה סטודנטים.
ויש עוד כמה דוגמאות מעניינות כמו המשחק "אינתיפאדה" הזכור לטוב של מייק מלבד, "סלבריטי שיש-קבאב" של אריק סטיר, המזמין אותנו להוציא מעט אגרסיות על ידוענים מקומיים, "חכם ציון" של עודד ישראלי – מעין סוג המדגים מה היה קורה אילו "מי רוצה להיות מיליונר" היה מונחה על ידי הרב שלמה בניזרי, וכן הקוף מטורף של שפיץ, השאוב ממציאות הכדורגל בארץ.
שלוש אצבעות מאשימות
אולם, מלבד זאת לא תמצאו הרבה. וכאן הזמן להפנות שלוש אצבעות מאשימות - אם כי אין לדבר פה על אשמה, אלא על קריאה לדגל.
כלפי אתרי ביקורת המשחקים ופורטלי האינטרנט. בידכם האפשרות להקצות מקום נפרד לקטגורית משחקי חובבים כחלק מן הפעילות באתר. גם אם הקטגוריה תהווה תעודת עניות למצב בארץ בחמש שנים הקרובות, עדין יש לכם תפקיד מכריע ביצירת תרבות משחקים בארץ לטווח הארוך.
כלפי קהל הגיימרים: חברים יקרים, יש להפסיק לרדת לחייו של איזה ילד בן 13 מערד שעשה משחק פלאש והגרפיקה שלו לא יפה כמו זו של "אנריל טורנמנט" (Unreal Tournament) – "אה, ואללה?!"
עלינו לעשות "סוויץ'" במוח ולהבין שבכל הנוגע למשחקים של משתמש הקצה, הרעיון עומד במרכז. גם תערוכה עולמית למשחקים עצמאיים כ-IGF נוטה לשפוט משחקים על פי הרעיון ולא על פי הטכנולוגיה. ממשחק ישראלי אין לצפות לרמת גרפיקה מהוקצעת, ואפילו באג או שניים לא יבריחו אתנו. אנחנו מחפשים תכנים מקוריים, משהו שאינו בגדר הממוצע, שלא עבר את הפילטרים של עשרות כוסות קפה בחדר הישיבות.
כלפי יוצרי משחקים בארץ: תופתעו, אבל יש קהילה לא קטנה של מפתחים ישראלים שקרצו בשלב זה או אחר בקריירה שלהם לעבר משחקי המחשב, אלא שאותם יוצרים כלואים באשליה כלשהי שהמשחק הראשון שהם יעשו ב-Visual Basic ינסוק תוך דקה ושליש לרשימת "המורדים ביותר" של TuCows.Com, ובתוך שנה לכל היותר יצוץ על מסך הפתיחה שלהם הלוגו של EA.
וכך נוצרים להם הרבה שעטנזים - משחקים לא מהוקצעים מחד גיסא, ובעלי תוכן המתיימר לקרוץ לקהילה הבין- לאומית מאידך גיסא. יוצרים יקרים, יש די Suduku ו-FPS בעולם. מטוס מנייר אינו יכול להצטרף ללהק המטוסים של הוד מלכותה במטס הראשון.
העמידו במרכז את החיים שלנו כאן - אין שום סיבה שתרבות המוזיקה והקולנוע הישראלית זוכה למקום של כבוד ואילו תרבות המשחקים לא רק מדשדשת במרחק רב מאחוריהן, אלא למעשה כמעט אינה קיימת. אל תשכחו שמעבר לטרילוגיה של "סטאר וורס", מעניין אותנו גם למה השכנה שלנו רותה מהבית ממול מגיפה את התריסים כל יום בשבע וחצי בדיוק.
רנן גלוזמן הוא יוצר משחקי פיפוש, מפתח משחקים בחברה למשחקי טלוויזיה אינטראקטיבית וסלולר, תסריטאי בביפ, ערוץ הצחוק, ומרכז התוכנית ללימודי משחקולוגיה בבית ברל - התוכנית הראשונה בישראל לעיצוב ופיתוח משחקי מחשב
GTA. לא באמת חתרני
מומלצים
