שתף קטע נבחר

על יהודים, כלבים ומה שביניהם

הכלב הוא אולי ידידו הטוב ביותר של האדם, אבל מדוע הוא מסמל את הרוע במסורת היהודית? צביקה נבו, המצוייד בכלבת זאב כדת וכדין, בוחן את מקומו של הכלב בהיסטוריה שלנו ורואה את האור בקצה המלונה

מעשה באישה שהכניסה כלב קטן לביתה ורצתה לברר דבר הלכה בנוגע לכלב. מששמעו הרבנים כי בכלב עסקינן, הפנו אותה לרבנים אחרים. משלא נענו לה, הגיעה עד לרב הראשי האשכנזי ושאלה אותו לדבר ההלכה. ניסה הרב להתחמק מהשאלה. משלא הרפתה האישה, שאל אותה הרב לפתע: מה צבעו של הכלב? ענתה האישה: הכלב? שחור. אהה, ענה הרב, אם כך, את צריכה לפנות לרב הראשי הספרדי!

 

הכלב הוא אולי ידידו הטוב ביותר של האדם, אבל בהחלט לא של היהודי. על פי המסורת היהודית, הכלב הינה חיה שפלה, בזויה, טמאה ומלוכלכת. היא מסמלת רוע, רשעות ותאוות בצע. הכלב הוא גלגול של אדם רשע ויודעי דבר יודעים להבטיח: מלאכים לא ייכנסו לבית המצוי בו כלב. אבל הדבר הגרוע מכל הוא לקלל יהודי, אותו במישרין או את אביו בעקיפין, בקללה האיומה: בן כלב! אכן, חיי כלב יש לכלב ביהדות.

 

לעומתו, חיות אחרות בנות מזל קיבלו יחס מועדף במקרא: כאייל תערוג על אפיקי מים, צאן מרעיתי, מנשרים קלו ומאריות גברו, לך אל הנמלה עצל, ואפילו מהחתול למדה התורה מהי צניעות. אבל אצל הכלב: "הכלב אנכי כי אתה בא אלי במקלות?" (שמ"א יז מג). בתוך שלל ביטויי הגנאי לכלב בתורה, יש אור בקצה המלונה. רק בסיפור יציאת מצרים מגלה התורה חיבה כלשהי לכלבים, כאשר כלבי המצרים לא נבחו על העבדים העבריים הנסים על נפשם ובכך לא הסגירו את מעשיהם: "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו" (שמות יא ז). חז"ל דורשים שהתורה חייבה להשליך להם בשר, כדי לגמול להם על טוב ליבם, שנאמר: "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו" (שמות כב, ל).

 

איפה קבור הכלב?

הכלבים אולי עזרו לישראל ביציאת מצרים, אך אי אפשר להתעלם מההיסטוריה הקרובה יותר, כאשר פורעים בפוגרומים הסתייעו בכלבים כדי לשסע את היהודים ולגרום להם חבלות גוף חמורות. ואין לשכוח את חיילי הגסטאפו שנעזרו בכלבי זאב אימתניים, שלא חסכו פחד וייסורים קשים מהקורבנות היהודיים.

 

ואולי כאן קבור הכלב, בזכרונות הרעים. כי על פי ההלכה היהודית אין איסור מפורש לאמץ כלב מלבד החשש של הפחדת אנשים: "כל מגדל כלב רע בתוך ביתו מונע חסד מתוך ביתו" (מסכת שבת סג). דהיינו, אם יהודי אימץ כלב ומשום כך חשש עני מלפקוד את ביתו, הרי שהפסיד היהודי מצווה חשובה. על כן, יכול היהודי לגדל כלב טוב. כלב קטן שלא יזיק, שייראה נחמד, עדיף בלי שיניים ורצוי ביותר כלב אילם, שלא יודע לנבוח...

 

אבל לפני שנחרוץ את שיניו של הכלב יש לדעת: מוצאו של הכלב מן הזאב והוא חיית הטרף הקדומה ביותר שבויתה על-ידי האדם. הוא מסוגל לזהות את רצון בעליו על פי תנועות, רמזים, מבטים וקולות. הכלב מצטיין בנאמנות מוחלטת לבעליו ואפילו אם יקבל ממנו יחס מחפיר, גם אז לא ישנה הכלב את אופיו הצייתן. כלב מאולף יכול לגלות חומרי נפץ ולהציל בני אדם לכודים. ואולי משום כך, התרבות המודרנית מאמצת את הכלבים בחום ובהערצה.

 

הכלב והיהודי

בעיני היהודי כלב זה כלב ודינו לחיות חיי כלב. שומרי המצוות המתאמצים לאמץ כלב למרות שמו הרע, עושים זאת כדי שיועיל להם ותו לא. אם הוא יצטיין במלאכת השמירה ויוכל להניס שודדים ורוצחים, יש טעם לחייו. ואכן, יצא לאחרונה פסק הלכה מעניין המחייב יהודים לאמץ כלבי שמירה באזורים מועדים לפורענות.


נאמן בכל מצב

 

למרבה הצער, יש מקרים קשים של הזנחת כלבי חצר ואין פסקי הלכה מתאימים בנוגע לתנאי המחייה של כלבי שמירה. רבים מהם יימצאו כבולים בצווארם לשלשלאות. הם יוזנחו מחוץ לבית הבעלים, חשופים לרוחות, לגשם ולשמש הקופחת, נתונים בתוך צואה וזוהמה. בעליו של הכלב יניח, בטוב ליבו, קערת מים מעופשת וקצת מזון מעובד ויבש. בימות הקור ישליך לו איזה עצם מסיר הטשולנט ובימות החום הלוהטים ירד לחצר כדי לראות מה שלום עלפונו בשמש הקופחת. כי בכל זאת, זה רק כלב והוא יישאר נאמן בכל מקרה ובכל מצב.

 

אז מה עושים?

התורה שופעת באיסורים חמורים בכל הנוגע לכבודם של בהמות העבודה. אולם הזמנים משתנים. תרבות גידול בהמות עבודה וצאן, כמעט ונעלמה כליל מהנוף היהודי ויחד איתה מצוות רבות בנושא שמירת החיות והגנתן. זו העת לחדש פסיקות חדשות להגנת הכלבים. האפשרויות הן רבות:

 

מתן מזון לכלב קודם שייגש אדם לסעודתו. מתן מחסה נאות בימות הקור והחום. בניית מתחם מגודר בחצר הבית, בו ישוטט הכלב בחופשיות ללא הפרעה לציבור. קשירת הכלב בחצר תותר רק מתוך חוסר ברירה ולאחר שניתן היתר מיוחד מאת הרב הפוסק. חובה להוציא את הכלב לטיול קצר בשחרית ובערבית. לא יחזיק אדם סוג כלבים מגזע מסוכן היכול לפגוע בחפים מפשע. יש להתיר עיקור כלבות כדי למנוע חשש להמתה של גורי כלבים.

 

על האדם המאמין לדעת, שנזהרו חז"ל מאוד בנושא גרימת צער לבעלי החיים. יהודי הכופר בצורך לרחם על בעלי החיים, ראוי שיבדוק בציציותיו. אם יקפיד במתן יחס הולם ויתנהג בחמלה כלפי היצורים הנחותים ממנו, יגבר בו יחס מוסרי גם עבור בני אדם.

 

ובנימה אישית: גם לי בחצר כלבת זאב. היא איתי מהיום שנולדה. מאז ועד היום חלפו שנים רבות והיא עדיין מלווה אותי בדרכיי. את ילדיי הקטנים היא מאמצת בחום. מביטה בהם בצחוקם וקשובה להם בבכיים. אני צועד איתה אל עבר השדות, מביט אל נוף קדומים. אני מתיישב על האדמה, בוחן את תפילתי.

 

היא מתיישבת לידי, מביטה לכל עבר ומחדדת את חושיה. רחשים רבים היא שומעת, ריחות מרוחקים היא חשה. לעיתים היא פורצת ממקומה ושועטת אל עבר העמק. אני שומע יללת תנים ונביחת כלבה. היא חוזרת אליי מתנשפת לאחר שהרחיקה את קרוביה הפראיים. היא מביטה בי עמוקות בעיניה החומות והזאביות, תוהה איך לא הבחנתי בחיות הבר. אני יושב אל מול הבריאה, מביט בעיניה הזאביות החומות, חש בטוב מבטה ומברך בהתרגשות: "מה רבו מעשיך ה', כולם בחכמה עשית!".

 

כיפה ירוקה:

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צביקה נבו
צילום: ירון ברנר
זורקים איזו עצם מסיר הטשולנט
צילום: ירון ברנר
נאמנות מוחלטת
צילום: מיכל ינאי
מומלצים