חופש

כתבים מצייצים - לכל הציוצים >

השגריר: מה עניין שמיטה להר סיני

אחרי היכרות עם תל-אביב, סיור בקיבוץ, מסע בצפון וטיול בירושלים, נ.ב. סימון לוקח את בן הדוד הקנדי למקום שהוא הכי אוהב בארץ: סיני. אלא שעל השלווה הרגילה, שכוללת כוס תה, רחצה בים, ג'וינט וחוזר חלילה, מאיים טרק למטיבי לכת. האם יצליח השגריר להימלט?

נ.ב. סימוןפורסם: 31.05.07 , 17:29

חופים לא מעטים כבר ראיתי בחיי: עצי קוקוס, מרק חריף וישראלים מסטולים בתאילנד. בונגלוס מבמבוק, שייק גויאבה וישראלים מסטולים בהודו. בחורות עם ביקיני וורוד ורולרבליידס, גסט האוס ב-80 דולר וישראלים מסטולים בקליפורניה. כסאות נוח, מטקות וישראלים מסטולים בחוף פרישמן.

אבל שילוב כל כך מדהים של ים, מדבר, הרים, בדווים, גבינת פטה, שלווה ולוקוס על האש, אפשר למצוא רק במקום אחד בכדור הקטן והמתחמם שלנו: בסיני. אה, וגם ישראלים מסטולים.

כשביקש ממני מרטין לקחת אותו למקום שאני הכי אוהב בארץ לא היו לי הרבה היסוסים. נכון שטכנית סיני לא שייכת לישראל, אבל תנו להנהגה הנוכחית עוד כמה חודשים בשלטון, וכבר לא נצטרך דרכון כדי להגיע לשם. ותאמינו לי שהמזגן ב"מרכבה סימן 4" עדיף מזה שבפיג'ו של אבו סלאח. אך לא בפוליטיקה עסקינן.

סיני. המקום הכי יפה בארץ (צילומים: אמנון פיקר)

על ההר הגבוה

וכך מצאנו עצמנו, אני ובן דודי, מחכים לאוטובוס לילה בתחנה המרכזית החדשה של ת"א. אני הבאתי פאוצ' קטן ובו כל מה שצריך כדי ליהנות מחופשה בסיני: משקפי צלילה וניירות גלגול. מרטין לעומת זאת נשא על גבו תיק Lowe Alpine בנפח 115 ליטר. בחשש גדול שאלתיו לפשר הדבר. הקנדי הצעיר והבריא שאיתי השיב כי קרא בלונלי פלאנט על טרקים מטורפים ב"הר הגבוה", שהוא בשום פנים ואופן לא מוכן לפספס.

בעוד הוא נואם בהתלהבות על סנטה קתרינה ועל בוסתנים מסתוריים בנאקב אבו ג'יפה (שם אמיתי), החל לאזול הדם מרקותיי. תמונות מחרידות החלו לחלוף לנגד עיני: על גבי הדק מוצ'ילת ענק, ואני נשרך בעקבות גמל, כשלידי מקפצץ מרטין כצבי, ומדרבן את הדאליל לקחת אותנו דרך שביל למטיבי לכת. שפשפת מתפתחת במבושיי, אני נאלץ לנגוס בליבֶּה (פיתה בדווית) עבשה, לפוצץ יבלת, ובטעות אף להעיר תא רדום של אל-קאעידה, שחוטף אותי, מעביר אותי קורס טייס של שנתיים, מחזיר אותי שבתות מקוצרות, ואז מכריח אותי להתרסק על הסיטי טאוור. "היי", מעיר אותי מרטין מהסיוט, "זה האוטובוס שלנו, לא?".

תהום פעורה

יש הטוענים, שהפער הגדול ביותר בכדור הארץ הוא בין "תהום הפיליפינים", הנקודה העמוקה ביותר באוקיינוס, לבין פסגת האוורסט. אחרים גורסים שזהו הפער בין האגו של אהוד ברק ובין סיכויו להיבחר לראשות הממשלה. אני לעומתם, טוען, שהקונטרסט החריף ביותר ביקום הוא בין שלוות חופי סיני לבין אוטובוס לילה לאילת ביום חופשה.

עדרים של בני תשחורת נודדים דרומה, עמוסים בדרבוקות, צווחות, רד בול וסלולריים דור שלישי, וגורמים לי להתגעגע לנסיעות של 42 שעות באוטובוסים הודיים, כשעל ברכיי עז, נמייה בכלוב ושלושה הודים חייכנים. בשש בבוקר, מרוטי עצבים וטרוטי עיניים, הראיתי למרטין את הסלקציה הטבעית: כל מי שלובש שרוואל מסיני ויש לו תיק חבלים מסיני, נשאר כמובן באילת. כל השלושה האחרים חולקים איתנו מונית לטאבה.

החימוש הקדוש

מעבר הגבול היה חם, מבולגן, זעוף ומטריד כרגיל, אך עד מהרה מצאנו עצמנו מדרימים במונית אל החופים. הראיתי למרטין את הבנייה המאסיבית של אחוזות תיירים מפלצתיות וכעורות, אשר באיטיות אך בעקשנות מכלות את חופיו של חצי האי. "בעוד 10 שנים", הסברתי לו בעצב, "סיני תראה כמו חוף של נסיכות מפרץ טיפוסית, עם מלונות פאר, שבדים שלוקים וקפירינייה ב-35 לירות". מרטין לא הבין למה בדיוק זה רע. הסברתי לו שבעוד שלושה ימים הוא יבין.

בחירת חוף בסיני לשהות שלווה ונינוחה אינה עניין של מה בכך. שנים של ניסיונות, תעיות, טעויות ותהיות, לימדוני שלא להתפשר על חמישה אלמנטים, אותם אני מכנה "החימוּש הקדוש": ללא חיבור לחשמל, חושה צמודה למים, ריף אלמוגים נאה, טבח עירני, והכי חשוב, אם כי נדיר ביותר - חוף נטול מוש בן ארי. אחד החופים באזור ביר סוויר סיפק את הסחורה, בנוסף לחול ים מוזהב שאינו חזון כה נפרץ בסיני. סאלאמתק.

בחירת חוף בסיני. צריך דוקטורט

רגע של אושר

אחרי התמקמות, כוס תה, רחצה בים וג'וינט צהריים, התיישבתי על כיסא ובהיתי בים, נכון ומוכן להמשיך בפעילות מבורכת זו בשלושת הימים הקרובים. אלא שהגרורה הקנדית הגיעה. "אז מה עושים עכשיו?", שאל מרטין את השאלה הנצחית של כל מבקר בתול בסיני. "כלום", השבתי. "שב, הרגע, הבט בים, תעשן משהו". מרטין עשה פרצוף של גועל ואמר, "אני עכשיו אכנס לים, ואחר כך אקרא קצת ספר". הודיתי לו על כך שהוא מעדכן אותי בלו"ז שלו.

קוראיי הנאמנים ודאי זוכרים את תיאוריי מקירגאנגה ההודית: בריכה חמה מוקפת הרים מכוסי שלג, שהטבילה בה היא רגע של אושר טהור. סיני מספקת לך עוד רגע שכזה: שקיעה, יציאה ממקלחת קרה, רוח מדברית מבושמת, הרים סגולים, ים כחול, שמים ורודים, ג'וינט של שקיעה, כוס תה. מושלם.

יש צורך להוסיף?

פצצה מתקתקת

בלילה, בעודי לועס עוף שדוף ומחייך אל איזו עלמת חן, מתיישב לידי מרטין, כולו אומר עזוז ונמרצוּת, ומספר לי שהוא תפר הכל: "מחר הג'יפ אוסף אותנו ב-6 בבוקר, נוסעים לסנטה קתרינה, עולים לתצפית הכי מדהימה בסיני - באב אל דוּניה, מתרחצים בבריכה הקפואה גאלאת אל אזרק, וישנים תחת כיפת השמיים בוואדי זוותין". עכשיו תקראו את כל המשפט הזה באנגלית במבטא צרפתי, ותבינו למה מרוב תדהמה יצאה לי טחינה מהאף. הקונספציה שוב כשלה.

מסתבר שפצצת הזמן הקרויה "טרק בהרים" עדיין מתקתקת. וכמו שכל גור שב"כניקים יודע, ברגעים כאלו כל האמצעים כשרים. הראיתי למרטין את כל הנערות הנאות שישבו איתנו בחושה, את הים המואר באורו השמנתי של הירח, את ההרים השחורים, ועשיתי את כל מה שכל אחד מכם היה עושה במצב כזה: עירבבתי לו חשיש בסחלב.

כעבור שעתיים מצאתי את מרטין שוכב על החוף, לידו נר כבוי מזמן, מבטו מופנה כלפי מעלה. "תגיד, נ.ב, ראית כמה כוכבים יש בשמיים? הם כל כך זוהרים! אתה מבין שבאחד הכוכבים הללו מישהו כמוני שוכב על החוף, מביט עלינו ורואה רק זוהר?". הוא חייך. וגם אני. הסכנה חלפה.

בשבוע הבא: אחרי ש"מסודרים" התארחו אצל ראובן דגן מ"בטיפול", מגיע הקרוס-אובר האינטרנטי העברי הראשון - ה"שגריר" הולך "לחפש תשובה" עם אורי יסעור.