נירית ואני נלחמנו יחד בחיות הטרף שמעלינו (מיכל - 4)

• פרק ראשון: מיכל כתבה את מספר הטלפון שלה על היד שלי
  

• פרק שני: הפעם הראשונה שלנו היתה תחת כיפת השמיים
  

• פרק שלישי: הרגשתי מלוכלך, והיה תקוע לי מין תפוח בגרון 
  

קניתי מכונית, וכבר יכולתי להגיע הביתה יותר מהר. "הביתה" הפך להיות הבית של מיכל. עדיין ישנתי בסלון על הספה, אבל מצאנו את הדרכים שלנו להיות לבד כשרצינו. התחלנו לספור את החודשים לשחרור שלי, אחר כך את השבועות ואת הימים, ואז מיכל ואני נסענו לבקו"ם להשתחרר. ירדנו לסיני לשבוע, ובדרך חזרה שיחזרנו את העלייה הקודמת שלי מסיני ומה קרה מאז. מיכל שאלה אם חשבתי מה אני הולך לעשות. לא חשבתי. ידעתי שאני הולך ללמוד, אבל לא החלטתי מתי ומה ואיפה. רציתי חופש, אז חיפשנו כרטיסי טיסה.

מיכל התנהגה כמו ילדה בחנות ממתקים

חודשיים אחרי השיחרור נחתנו בשדה התעופה של לוס אנג'לס, אחרי חמש שנים שלא הייתי בבית. מיכל היתה בהלם מוחלט. מחוץ לשדה יש מבנה שנראה כמו צלחת מעופפת שנחתה מהחלל, ומיכל חשבה שזה הדבר הכי מטריף בעולם. רק כשיצאנו לכיוון העיר היא הבינה שהיא עוד לא ראתה כלום. מיכל התנהגה כמו ילדה בחנות ממתקים, רוצה לראות הכל ולנסות הכל, ואני הייתי מאושר וניסיתי להראות ולקחת אותה לכל מקום שרק אפשר. כשהיא חייכה, אני חייכתי, והחיים היו מאושרים. ההורים שלי אהבו אותה. החברים שלי חשבו שהיא אקזוטית ושונה, והכל נראה כמו חופש אחד גדול.

אחרי שלושה שבועות יצאנו לטייל בארצות הברית. נסענו לאורך החוף המערבי עד לגבול הקנדי ומשם ירדנו חזרה דרומה. זו היתה הפעם הראשונה שבילינו לבד, מנותקים מכולם, לתקופה כל כך ארוכה. בדרך בחזרה ללוס אנג'לס מיכל שאלה אם אני חושב לפעמים לחזור לגור בארצות הברית. היא הפתיעה אותי עם השאלה, כי האמת היתה שזה לא עבר לי בראש. אבל מיכל, שהנסיעה הזו היתה לה חופש מוחלט, התאהבה בארצות הברית.

פתאום נהיה לי שקט. כמעט משעמם, וזה התאים לי

גם אני נהניתי מהחופש. הייתי במקום בו הרגשתי שאני לא צריך להתאמץ כדי לשרוד. זה די מצחיק כשחושבים על זה, אחרי הכל לוס אנג'לס היא לא בדיוק ממקומות המרגוע הידועים העולם, אבל שם הייתי בסביבה הטבעית שלי. כל הסערות של השנים האחרונות, השינויים במדינה, במנטליות, בשפה ובחברים, כל הדברים האלו גורמים לך לעבוד, 24 שעות ביממה. ושם פתאום נהיה לי שקט. כמעט משעמם, וזה התאים לי.

ההורים שלי קפצו על המציאה והתחילו לשכנע אותי שנישאר עוד כמה חודשים. בסוף נכנעתי והחלטתי לנצל את הזמן לבדוק לגבי לימודים. בחורה בשם קלייר, עם שיער צבוע אדום ועיניים ירוקות, ישבה משועממת ודי שמחה שבא מישהו לדבר איתה. היא סיפרה לי מה אני צריך ואיזה מסלולים אני יכול לקחת באוניברסיטה ושאלה איפה למדתי ומה עשיתי. כשסיפרתי לה שהייתי בישראל חמש שנים, היא פערה עיניים כאילו אין עוד ישראלי בלוס אנג'לס. אז ישבנו וסיפרתי לה קצת על ישראל, ואחר כך הלכנו לקפיטריה והמשכתי לספר לה. ותוך כדי היא הצליחה להעלות לי את לחץ הדם עם גוף שנראה כאילו היא יצאה ממגזין של פלייבוי וחיוך שנראה כאילו תמיד יש משהו ממזרי מאחוריו. כששמתי לב שנהיה מאוחר ואני צריך ללכת, קלייר הציעה שאבוא ביום חמישי בערב לפגישה בה יהיו כמה מהמרצים ויספרו על הלימודים.

כשסיפרתי למיכל את תקציר היום, בלי להזכיר את קלייר, היא אמרה שאני חייב ללכת לשמוע. אז בחמישי בערב נסעתי לאוניברסיטה, וקלייר היתה שם, דואגת להגיד לי כמה היא שמחה שבאתי. היא גם היתה המנחה של הערב, ומהבמה הקטנה היא נעצה בי עיניים בכל אפשרות ואני חייכתי. היו שם בערך 50 מועמדים, והרגשתי טוב שמתייחסים אלי.

בסוף הערב קלייר ניגשה ושאלה אותי אם אני שמח שבאתי. שמחתי. היא הציעה להראות לי את הקמפוס. היה ברור שיש מתח כלשהו בינינו, אבל שנינו שיחקנו כאילו כלום. הלכנו לאורך השבילים שהיו מוארים בפנסים כתומים ושיוו למקום אווירה רגועה. היה לי נעים בצורה מוזרה. דיברתי בשפה שאיתה גדלתי, לא עשיתי טעויות דקדוק, לא הייתי שונה, הכרתי את הסביבה והתנהגתי כמו שאני מכיר מלידה.

"הנה המעונות, בוא אני אראה לך מבפנים", אמרה קלייר

קלייר הצביעה על הבניין שמולו עצרנו ואמרה "הנה המעונות, בוא אני אראה לך מבפנים". היא הראתה לי. התברר שהיא היתה סטודנטית שעבדה במקום וגרה במעונות. זה התחיל בכזו פראות, שפחדתי שהבגדים שלי ייקרעו. כשעוד היינו צמודים לקיר בכניסה לחדר, והידיים שלי מגששות מתחת לחצאית שלה, ידעתי זה לא יסתיים עד שזה יסתיים. היא כמעט טרפה אותי, ואני מצידי כמעט נשנקתי מתשוקה. היא דיברה תוך כדי, והייתי צריך לשים לה יד על הפה כדי שלא ישמעו מבחוץ.

כשחזרתי אמרתי למיכל שאני רוצה לחזור ארצה ושאני רוצה להתחתן איתה.

מיכל לא שמחה על החדשה הראשונה, אבל זינקה עלי כששמעה את החלק השני. אמא שלי פחות שמחה. אבא אמר מזל טוב, ואני נכנסתי להתקלח.

כעבור חודשיים חזרנו מהחתונה לדירה ששכרנו שבוע קודם. הייתי מאושר. לא היה לי שום זיכרון על מה שקרה בלוס אנג'לס. הניסיון ההוא מהצבא עם דגנית נעלם, ומיכל אפפה את כולי. לירח הדבש נסענו לסקוטלנד, וכשחזרנו נרשמתי ללימודים. חמש שנים אחרי זה הייתי עורך דין, נשוי באושר, אבא ליעל בת ארבע וליאת בת שנה. מיכל פתחה משרד נסיעות קטן, ואני קיבלתי עבודות שחורות במשרד עורכי הדין שעשה טובה ושכר אותי. מיכל שגשגה, ואני הייתי קבור בבניית העתיד שלי.

מיכל ידעה שקשה לי. היא פינקה אותי כמה שיכלה, אבל היא לא היתה מסוגלת להציל אותי מהמשימות המטורפות שהיו מנחיתים עלי בעבודה, כאילו עד שאתחשל ויהיה לי ניסיון. כשהייתי חוזר בסוף היום מהעבודה הייתי מספר לה קצת על מה עשיתי ומי נגד מי, והיא היתה מספרת לי על היום שלה, אבל בין להחליף לליאת חיתולים ולשחק עם יעל, השיחות האלה הלכו והצטמצמו, ועם הזמן נעלמו לחלוטין. הייתי חוזר מהעבודה, ואחרי שהילדות היו נרדמות, אם עוד לא ישנו, קצת טלוויזיה ולישון, לקום ולמשרד והביתה. מיכל ניסתה לקחת אותנו לסופי שבוע מחוץ לעיר, עם הילדות, בלי הילדות, העיקר שנצא, אבל רוב הפעמים נדפקו בגלל העבודה. היא ניסתה להגן עלי מהרגשת האפסיות שהבוסים שלי ניסו להכניס בי, אבל בכניסה למשרד ההגנה שלה נעלמה וחזרתי להיות כמו תלמיד בבית ספר יסודי, שהמורה רק נוזף בו.

נירית נראתה כמו אחת שגלשה על גלים

במשרד היו שלושה שותפים ושישה עורכי דין. נירית (שחלקה איתי מקום בשרשרת המזון) ואני "התבקשנו" לעזור בתיק של חברה גדולה ששלושה עובדים תבעו אותה על פיטורים לא מוצדקים, והיינו צריכים למצוא סיבות הגיוניות לפיטורים, תירוצים לצורה שבה הם פוטרו, תקדימים וכל מיני פרטים אחרים שיגרמו לבוסים שלנו להראות חכמים וידענים. נירית היתה בת קרוב ל-30 כשהחליטה ללמוד משפטים והיתה מין חיה מוזרה בענף בו הגיל הממוצע של המתמחים הוא 20 ומשהו. היה לה ילד בן חמש, ובכל ישיבה הייתי מבחין שהיא מוציאה את הארנק שלה ומציצה בתמונה שלו. היא נראתה כמו אחת שגלשה על גלים, עם עור צרוב-שמש והשיער הצהוב הארוך שלה. היה לה גוף מוצק וקפיצי והרבה פעמים שאלתי את עצמי מה היא עושה שם בעצם. היא אולי לא היתה זוכה בתואר מלכת היופי, אבל העליצות הטבעית שלה היתה מנצחת בכל תחרות.

הישיבה הראשונה עם הנציגים של הלקוחות תוכננה ליום ראשון, ולנו היו שלושה ימים להכין את החומר. מבחינתם יכולנו להעביר את הבגדים מהבית למשרד, או שבכלל עדיף – לא להחליף בגדים, כי חבל על הזמן. בעלה של נירית לא היה סובלני כמו מיכל, וכבר בלילה הראשון אמר לה שמצידו היא יכולה להישאר לישון במשרד. היא סיפרה לי על זה כמעט מיד אחרי שהוא טילפן והשוונו את החיים העלובים שלנו, מה נהיה מהחלומות שלנו ומה יהיה איתנו בעתיד. שנינו לא היינו מי יודע מה שמחים מהמסקנות.

לעבודה בלילות יש אווירה משלה. העולם הרגיל הולך הביתה, החושך שמאיר את החלונות מוריד עליך אווירה של אינטימיות מסוימת. אולי זה הזיכרון הקולקטיבי מהמדורות הליליות על שפת הים, אולי החוש הפרימיטיבי שנשאר לנו מהאדם הקדמון שאומר – לילה, צריך להיות קרובים, כדי שחיות הטרף לא יתקרבו אלינו, ואולי זו סתם רומנטיקה לא מוסברת. נירית ואני בהחלט נלחמנו יחד בחיות הטרף שמעלינו, ואלמלא הבדיחות שלה, לא ממש ברור לי כמה זמן הייתי שומר על שפיות.

בלילה השני או השלישי, כשהשליח של הפיצה יצא, עמדתי מאחורי נירית ועיסיתי לה את הכתפיים, בלי שום כוונה ובלי שום מזימה. סתם, חברי. היא הרימה את הראש והסתכלה עלי ועצרתי, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. היא נעצה בי מבט, אני התכופפתי אליה, ורבע שעה אחרי זה מצאנו את עצמנו אוספים ניירות שהעפנו מהשולחן כדי שיהיה מקום. באחת בלילה, בדרך הביתה, נשבעתי לעצמי שיותר זה לא יקרה.

כשנכנסתי הביתה מיכל ישנה, ועל השולחן היה פתק שאנחנו יוצאים לסוף שבוע לטבריה עם הבנות.

המשך מחר