נועה היתה מופרעת, והיא הפכה אותי לכזה (מיכל - 6)

• פרק ראשון: מיכל כתבה את מספר הטלפון שלה על היד שלי  
  

• פרק שני: הפעם הראשונה שלנו היתה תחת כיפת השמיים  
  

• פרק שלישי: הרגשתי מלוכלך, והיה תקוע לי מין תפוח בגרון  
  

• פרק רביעי: נירית ואני נלחמנו יחד בחיות הטרף שמעלינו
  

• פרק חמישי: התמזמזנו על חוף הים, כמו תיכוניסטים
  

מיכל אספה אותי בערב משדה התעופה. היא סיפרה לי על משהו שיעל למדה בבית ספר, ואחרי כמה דקות נפלה באוטו דומיה. אני הבטתי מהחלון החוצה וניסיתי, מתוך הרגל של שנים, לנחש מה הסיפור של אנשים שראיתי. היה הצעיר שכנראה בילה בשתיה כל הלילה ופתאום תפס שהוא מאחר לעבודה. היה ההוא שלקח חברה מהעבודה טרמפ הביתה וראו כמה שהוא מנסה להיות ידידותי אליה. היה הזוג הצעיר שיצאו כמה חודשים וכל הזמן היה להם על מה לדבר. היו שלושה חבר'ה שהתווכחו בלהט, והיו הזוגות הנשואים. אלו שכבר הרבה שנים ביחד. אלו ששותקים כי הם כבר יודעים הכל ואין להם הרבה דברים חדשים לחלק חוץ מחדשות היום, וגם זה בקצרה. היו את אלו שקיבלו את זה בגבורה ונראו רגועים עם זה, אבל היו גם כאלו שלאט לאט יכולת לראות את הפנים שלהם הופכות להיות זועפות. אלו שפיתחו שינאה תהומית לבן או בת הזוג שלהם והם מאשימים אותם בכל הצרות של העולם, בזה שהם בכלל לא יודעים/מבינים, ובזה שהם בעיקר זרים.

מיכל ואני היינו בדרך לשם. ונועה לא עזרה.

נועה היתה החיים שלי מחוץ למסגרת. היא היתה הפריצה שלי מהמסגרת. היא היתה הדבר החדש שלא הכרתי ושהוציא אותי מהשיגרה של גן-בית ספר-עבודה וחוזר חלילה. היא היתה מופרעת, והיא הפכה אותי לכזה. גיליתי את הצד הסוער שלי והרגשתי כמו בן 20. ואחרי ארבעה חודשים נפרדתי ממיכל.

עורכי הדין הצליחו לסכסך בינינו

מיכל דווקא לא לקחה את זה ממש קשה. היא לא ידעה על נועה, וגם היא הרגישה שהתפתחנו לכיוונים שלא היו לנו כשהיינו צעירים. אבל עורכי הדין הצליחו לסכסך בינינו מספיק כדי שאת הילדות הייתי אוסף מהגן ומבית הספר, העיקר שלא אצטרך להיפגש עם מיכל.

כעבור שנה מיכל התחתנה עם בחור מנהריה, סגרה את המשרד ועברה לצפון. כל המלחמות שלי להשאיר אותה ואת הבנות קרוב אלי לא עזרו, והמפגשים שלי עם הילדות הפכו להיות רחוקים יותר ויותר, עד שהיינו נפגשים רק פעם או פעמיים בחודש.

נועה ואני התחתנו אחרי שנתיים, וכשהסתבר לה שהיא לא יכולה ללדת, היא נכנסה למשבר שנמשך שלוש שנים. זה לא הפריע לנו לאהוב בטירוף, לפחות בהתחלה. יצאנו המון, בילינו יחד ושרפנו את העיר. אבל לאט לאט נכנסו לשיגרה, ובשיגרה לא היה לנו הרבה יתרונות על זוגות אחרים. גרנו בדירת גג ברמת אביב, ועם הזמן התחלנו לבלות יותר ויותר זמן בבית. דיברנו קצת פחות, כי כבר ידענו מה השני חושב. עדיין הקפדנו לצאת הרבה, אבל כבר בלי האש שהיתה שם בהתחלה. הילדות היו מבקרות אותנו בסופי שבוע מידי שבועיים או שלושה, ובהתחלה היה ברור לי שנועה לא לגמרי שמחה מזה, חשבתי שהיא קינאה, או שהן הזכירו לה את מיכל. אבל כשכמעט נפרדתי ממנה בגלל הילדות, היא פתאום "התיישרה" והדברים הסתדרו.

אפילו לא מצאתי עניין במתמחות הצעירות

המרחק כנראה עשה טוב למיכל ולי וחזרנו לדבר מידי פעם, די מנומסים ועם הזמן ידידותיים. אחרי שלוש שנות נישואים היא התגרשה וחזרה למרכז. הילדות כבר גדלו, נועה ואני כבר לא היינו מה שאנחנו, ואני הייתי שקוע בעיקר בעבודה. אפילו לא מצאתי עניין במתמחות הצעירות שגדלו לנו במשרד. הייתי מת חי.

ערב אחד חזרתי מהעבודה, נועה עבדה על המחשב ואני נשכבתי על הספה לקרוא ספר. אחרי חצי שעה שמתי לב שאני קורא את אותו הדף. הרגשתי זר. לא בבית. לא מכיר את נועה. לא מכיר את הבית. לא מכיר את עצמי. הרגשתי שהחיים בורחים לי, ואני רדום. הסתכלתי על נועה. אם יש שקט שלפני הסערה, אנחנו היינו בשקט שאחרי הסערה. זה שהיא כבר לא היתה הצעירה המדהימה שהיתה כשזה התחיל, זה לא היה מפריע לי. אבל לא היה לי על מה לדבר איתה.

רציתי לקום וללכת משם, אבל הייתי עייף, וגם לא היה לי הסבר טוב לתת לה. התחלתי לכעוס עליה. כעסתי על ההבטחה שחשבתי שהיא הביאה איתה ולא קוימה. חשבתי על הזמן שנעלם לי בין האצבעות ואין לי דרך לעצור אותו. כעסתי על זה שאני מרגיש מחויב אליה, ולא ידעתי על מה. חשבתי על זה שהיא נראית די מרוצה מהסידור של לגור ביחד ולהרגיש לחוד ולא הבנתי איך זה לא מפריע לה. ואז, לא יודע מאיפה זה בא, שאלתי את הגב שלה "יש לך מישהו?"

נועה לא קפצה ואמרה מיד לא. היא פשוט הפסיקה להקליד, הרימה את המבט לתקרה והסתובבה אלי. "מאיפה זה בא?" שאלה.

"כן או לא?" שאלתי.

"לא".

שתיקה.

"למה אתה שואל?"

"כי אין לי משהו אחר לדבר עליו", אמרתי וחזרתי לספר.

"ולך?" שאלה נועה.

נורא רציתי להגיד כן. סתם, שיהיה משהו. שיהיה ריב, שיהיו צרחות, שמשהו יזוז, שיהיו מכות ויזמינו משטרה ואחר כך נכנס למיטה והזיון-פיוס המפורסם אולי יפיח חיים מזוייפים בדממת מוות ששלטה לנו בחיים. אבל בכניעה אופיינית אמרתי שלא. ואז היא הוסיפה בשקט, "אבל היה".

היה לה רומן. ארבעה חודשים. בהתחלה שכבתי קפוא ושאלתי כמה שאלות בסיסיות כמו מי, מתי איפה ואם היא אוהבת אותו. ואחרי שהיא סיימה חזרתי לספר, מנסה להתרכז.

שבוע אחרי זה עזבתי. לא בגלל שכעסתי, להפתעתי דווקא לא היה לי אכפת בכלל. קצת הפריע לי שלא ידעתי, אבל לא יותר מזה. ודווקא בגלל זה, בגלל שלא הפריע לי - עזבתי.

יעל, הבכורה שלי, התחתנה לפני חודשיים. כשנועה ואני נפרדנו, יעל שמחה. היא לא ממש אהבה אותה גם קודם והאשימה אותה בריחוק בינינו. אני לעומת זאת לא טרחתי להסביר לה שהריחוק היה בגלל המעבר שלהן עם מיכל לנהריה. היא הרחיקה אותי ממנה בתור עונש על זה שלא עברתי לצפון בעקבותיהן, ולא הצלחתי לתקן את זה לחלוטין. אבל אנחנו ביחסים טובים. ליאת נשארה הבת שמתפנקת עלי גם בשנה השניה שלה באוניברסיטה. היא לא עושה צעד חשוב בלי לדבר איתי וישנה אצלי רוב השבוע. עם מיכל אני מדבר מידי פעם, ולפעמים אנחנו יוצאים לקפה.

כשהאמבולנס לקח אותי מהמשרד, אחרי שאלון דאג לצרוח בטלפון שזה התקף לב ושיגיעו מיד, שכבתי רגוע לחלוטין על האלונקה, מתעלם מהחוטים והמכשירים שצפצפו מסביבי ולא נותן לגלית (זה היה שמה של החובשת שרכנה מעלי), להוציא אותי מהשלווה. רק הסירנה עשתה לי רע.

וככה, כשניסיתי לעשות לעצמי סיכום ביניים, רציתי להבין מה חסר לי. תמיד חשבתי שרציתי להשאיר משהו מאחוריי. שיידעו שהייתי פה. אפילו השם על השלט של המשרד יעשה את זה. אבל זה לא היה זה. כשהבנתי, זה היה מאוחר מדי. תמיד חשבתי ש"אחריי המבול", וככה חייתי.

אבל לא המבול עניין אותי עכשיו. הייתי מסתפק בטיפה. כי כל מה שחשבתי היה שאם אני לא יוצא מזה אז לא יהיה מי שיבכה אחריי. אולי ליאת. יעל עניינית מדי, ואם היא תבכה זה יהיה כי יהיה לה עצוב על ליאת. מיכל תהיה מחושבת ותגיד שחבל. נועה תעשה הצגות כדי שיהיה ברור לכולם שהיא סובלת. אלון ידאג לארגן את הכל

מסביב, יודיע לכמה חברים שעוד נשארו ואולי אפילו יעשה איזה ערב לזכרי, אבל דמעות לא יהיו שם. העובדים במשרד אולי יבכו - משמחה. הרבה חברים הוחלפו בזיונים, והם אולי יגידו איזו מילה על כמה שחבל, אבל דמעות אני לא אשאיר אחריי. הן הוחלפו בזיונים וסערות.

אני שוכב על הגב, גלית רוכנת מעלי, לא נותנת לי לזוז ומחייכת. אני מנסה לתפוס את הנשימה, מנסה לשכנע את הלב שלי שיחזיק מעמד ויחזור לקצב נורמלי. מאחורי הגב שלה אני רואה מהחלון כתמי אור ושומע ברקע סירנה של רכב חרום.

גלית שואלת אם אני בוכה.

סוף