משבר אמון: לאן הולכים ערביי ישראל?

טבח בישיבה מנשקו של תושב מזרח ירושלים; כמעט לינץ' בפקחי חניה עירוניים; אבנים בכבישים ראשיים באזור הכרמל; קריאות עידוד לשהידים בהפגנה המונית באום אל-פאחם; ואזהרה טרייה של ראש השב"כ, בדבר עלייה במעורבותם של ערביי ישראל בטרור. מן העבר השני - מתקפות מילוליות חסרות תקדים מצד פוליטיקאים מימין, ואפליה מתמשכת בתעסוקה, תשתיות וחינוך. לאן הולכים היחסים בין ערבים ליהודים בישראל, והם הגענו לקו פרשת מים חדש?

הרוב המכריע של הציבור הערבי, לפי ד"ר שיפטן, בוחר לתת את אמונו רק במנהיגים המצהירים באופן מפורש על רצונם לחסל את המפעל הלאומי היהודי בארץ ישראל. "לא במקרה יש לערבים אזרחי ישראל הנהגה רדיקלית ומסיתה - מי שלא כזה כמעט שאינו יכול להיבחר. בדרך כלל, אלה שייבחרו יהיו בעלי עמדות קיצוניות, יביעו הסתה מופלגת נגד מדינת ישראל ובעיקר, יזדהו עם כל אויביה באשר הם. דוגמה מצוינת היא הבעת ההזדהות עם ג'ורג' חבש, אבל לא רק הוא - כל טרוריסט רוצח יהודים זוכה להזדהות מצד ההנהגה הערבית".

ד"ר שיפטן מזכיר כי רצף האירועים האחרון מצטרף לרבים שקדמו לו - החל מאירועי אוקטובר 2000, דרך "מסמכי החזון" למיניהם שהציגו ארגונים ומנהיגים ערבים, עבור לסממני תמיכה בחיזבאללה בימי מלחמת לבנון השנייה וכלה בתמיכה בחמאס בימים אלה. "אם נכון שהמפגינים בכיכר ציון, אשר האשימו את רבין בנאציזם, תרמו לאווירה שעודדה בשעתו את הרוצח - הרי שגם בהסתה השקרית של המנהיגות הערבית צריך לראות כתורמת לפעולות אלימות אפשריות, שאולי זריקת אבנים היא רק ראשיתן".

לנצח על תנאי

מן הצד השני של המתרס ניצב ד"ר חאלד אבו עסבה, ד"ר לסוציולוגיה של החינוך, שעוסק אף הוא זה שנים בחקר האוכלוסייה הערבית בישראל. בדומה לשיפטן, גם הוא מזהה את אירועי אוקטובר 2000 כנקודת השבר, אך את האצבע המאשימה מפנה דווקא לעבר המימסד הישראלי. מסקנות ועדת אור, הוא מזכיר, לא יושמו עד עצם היום הזה, ואחרי הרג של 13 אזרחים ערבים, אף שוטר לא הועמד לדין. 

לשיטתו של אבו-עסבה, ההסתה מגיעה דווקא מכיוון אחר - ממפלגות הימין: "יש בימים אלה עליהום, כאילו שההנהגה הערבית מסיתה. אבל כשחבר-כנסת צועק 'אנחנו נטפל בכם ונזרוק אתכם' - מישהו מטפל בו? האין זו הסתה? יש ח"כ ערבי שמתבטא כך? כנראה, כדי להיות ערבי מקובל, עליי להיות חבר במפלגה ציונית. רק אז אחשב ל'בסדר'".