אין לנו צה"ל אחר אבל ראוי שיהיה
אמרנו "אין עם נסוג מחפירות חייו" ולא העלנו בסיוטינו הגרועים ביותר תמונת מצב שבה העם נותר בשדרות ובנתיב העשרה בעוד צה"ל מפנה את חייליו מארז ומזיקים
בזו אחר זו נוחתות הידיעות המבישות על צה"ל המפנה בסיסים קדמיים מטירונים, מחיילי מינהלה, ולעיתים אף נוטש לחלוטין בסיסים ומפקיר את השטח להשתלטות עוינת.
הידיעות האחרונות עסקו בפינוי חיילי מנהלה ממתקן התיאום והקישור בארז, וההחלטה לפנות את הטירונים מבסיס זיקים. קדמו לצעדים אלה פינוי בסיסי צה"ל מצפון השומרון בשא-נור ובדותן, צעדים שלא התחייבו מ"חוק ההתנתקות", נטישת בסיסי צה"ל בבקעת הירדן, באזור אדוריים, תקוע, והפינוי הכולל של כל בסיסי הטירונות ביהודה ושומרון: בסיס טירוני הצנחנים בסנור, בסיס טירוני גולני בבזק ובסיס טירוני המשטרה הצבאית בקדום.
לכל אחד מהצעדים המבישים הללו היו רקע, סיבה וגם ערימת תירוצים. לעיתים היו אלו "סיבות מדיניות" - פינוי שטח לטובת הערבים. לעיתים היו אלו סיבות מנהלתיות - העברת בסיסי טירונות לאתרים מתאימים יותר. הגרועים מכל היו התירוצים "הביטחוניים": הבסיסים נמצאים בסביבה עוינת, הובלת החיילים מהם ואליהם כרוכה בעול לוגיסטי ובטחוני, הצורך להקצות חיילים לשמירה על בסיס במקום למשימות ביטחוניות אחרות. ולאחרונה, התירוצים הנוראים מכל: טירונים וחיילי מנהלה אינם מיועדים להלחם, ולכן יש להרחיק אותם מכל מקום שיש בו סכנה.
בין כה ובין כה, "ברוב דברים לא יחדל פשע" אמר בעל ספר משלי, ותמצת בחמש מילים את חכמת החיים הקדומה, היודעת כי גם ערמות מלים, יערות של קולמוסים ואוקיאנוסים של דיו לא יצליחו לטשטש את המציאות: צעד אחר צעד מסתלק צה"ל, בורח, נוטש בסיסים ומפקיר אותם לידי ערבים. צה"ל מותיר אחריו מאחור את האזרחים שבאזור, לעיתים סמוכים יותר לקוי העימות, ממוגנים פחות, נשים וילדים במקום שהיה מסוכן מדי לחיילים. צה"ל מרחיק את חייליו לאיזה "עורף" ערטילאי. היוצרות התהפכו.
עד כמה התרחקנו מהימים בהם בנו היאחזויות נח"ל על קו הגבול ואיישו אותם בחיילי צה"ל, גם בבנות "לא לוחמות", כדי לקבוע את הגבול ולצרף מעשה להלכה. הרי אין צורך באף חייל צה"ל אחד בתל אביב, במחנה המטכ"ל, ברמת גן, בשלישות הראשית או בתל השומר, במפקדת קצין הרפואה הראשי, המוכרת היטב לכותב שורות אלו. נוכחות צה"ל במקומות הללו נובעת מטעמי נוחות ונדל"ן ולא מטעמי בטחון המדינה.
אך צה"ל נדרש לייצר בטחון. זהו טעם קיומו. ובטחון אינו נשען רק על כתפי החיילים המחרפים נפשם בסמטאות שכם ומבואות עזה. בטחון הוא גם התחושה שנוכחות החיילים משרה על ילדי נתיב העשרה, תושבי מבוא דותן ואשקלון.
מפקדי צה"ל הבכירים ושר הבטחון הממונה עליהם, שאינם מבינים מה הם עושים למורל הלאומי – הם למוטב טכנוקרטים בטחוניים. שר הבטחון אהוד ברק, שהיה אחראי לבריחה מלבנון בשנת 2000 ועל נטישת בסיסי איו"ש בתחילת האינתיפאדה הראשונה, עת היה ראש הממשלה, מופקד היום על צה"ל המפנה חיילים מארז ומתכוון לעשות זאת בזיקים. אהוד ברק יצטרך להוביל את צה"ל בדרך אחרת אם ירצה למחות את כינוי הגנאי "אהוד ברח".
הבושה מכסה את פנינו. ידענו, גם אמרנו, כי מי שבורח מהטרור בעזה הטרור רודף אחריו. אבל גם אנו לא ידענו כי צה"ל לא ייעצר במנוסתו וימשיך ויברח גם מארז וגם מזיקים. אמרנו "אין עם נסוג מחפירות חייו" ולא העלנו בסיוטינו הגרועים ביותר תמונת מצב שבה העם נותר בשדרות, ובניר עוז, באשקלון – וצה"ל מפנה את חייליו מארז ומזיקים למקום בטוח.
ח"כ פרופ' אריה אלדד, האיחוד הלאומי-מפד"ל
