שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: Gettyimages Imagebank
    טוקיו: לא באמת יפן
    בכל פעם שדנה פאר מגיעה לטוקיו היא מרגישה כאילו חצתה גבול בלתי נראה לתוך מדינה חצי-מערבית. ככה זה כשבאים מהפריפריה לבירת יפן - ומגלים שמדובר ביפנים אחרים לגמרי. לא פלא שבשאר המדינה לא ממש אוהבים את הטוקיואים

    הו, טוקיו. לפני הנסיעה ליפן, משאת שאיפותיי היתה למצוא עבודה בטוקיו. מדי ערב חרשתי את לוחות הדרושים באינטרנט, תרה אחר בתי ספר לאנגלית בטוקיו שזקוקים למורה מישראל. אולם תקוותי הגדולות התנפצו אל מול חופי המציאות האכזרית, כשגיליתי שלא רק ש-99 אחוזים ממקומות העבודה המוצעים שם דורשים נוכחות פיזית במקום בזמן הראיון, אלא אפילו אינם מעניקים חסות לוויזת עבודה. בקיצור, באסה אטומית.

     

    בלית ברירה ויתרתי על פנטזיית טוקיו והגעתי לנומזו, 130 קילומטר דרומית-מערבית משם. כך קרה שבניגוד לרוב הישראלים ביפן, שקובעים את מקום מגוריהם בבירה היפנית, טוקיו עבורי אינה הבית, אלא המקום המגניב הזה שנוסעים אליו לפעמים לסופי שבוע. כיום, כעבור שבעה חודשים ביפן ואינספור גיחות לטוקיו, אני מרשה לעצמי להגיד שלמרות שתושביה הם יפנים, שפתה היא יפנית והיא מוקפת ב, ובכן, יפן – טוקיו, לפחות מבחינתי, היא לא באמת יפן.

     

    גבול ללא דרכון

    לא תמיד היתה טוקיו בירתה של יפן, ולא תמיד קראו לה טוקיו. בעבר היה שמור התואר המכובד הזה לקיוטו, ואילו טוקיו היתה עיר דייגים קטנה שנקראה בשם אדו. בתקופת השוגונים הפכה אדו למרכז שלטוני ומסחרי רב חשיבות, אולם רק בשנת 1869 עבר הקיסר היפני מייג'י מקיוטו לאדו, שינה את שמה לטוקיו והכריז עליה כעיר הבירה.

     

    פעמיים במהלך המאה העשרים נאלצה טוקיו להתמודד עם קטסטרופות: בשנת 1923, כאשר התחוללה רעידת אדמה גדולה בה נהרגו 140 אלף איש, ובשנת 1945, כשהפצצות מלחמת העולם השנייה פגעו בה קשות וכמעט חירבו אותה כליל. עם תום המלחמה נבנתה העיר מחדש, וכיום מדובר בכרך שוקק חיים בו מתגוררים למעלה מ-12 מיליון תושבים, ושני מיליון איש הגרים מחוץ לעיר נוסעים אליה לעבודה מדי בוקר.

     

    בכל פעם שאני מגיעה לטוקיו ויורדת מהרכבת אני חשה כאילו חציתי גבול בלתי נראה לתוך מדינה חצי-מערבית, ורק בטעות לא החתימו לי את הדרכון בדרך. יכול להיות שזה לא מרגיש ככה עבור מי שהתגורר רק בטוקיו או לחלופין הגיע ליפן לביקור קצר כתייר – אבל בתור מי שמגיעה מהפריפריה קשה לי שלא לשים לב שבשלושה תחומים מרכזיים שונה טוקיו מהותית מנומזו, ובעצם גם משאר יפן: ברמת האנגלית, בכמות הזרים, ויותר מכל – במאפיינים של היפנים עצמם.


    טוקיו מלמעלה. מרגישה כמו כל עיר מערבית (צילום: דנה פאר) 

     

    מדברים אנגלית פה

    בטוקיו יודעים אנגלית – ואל תקשיבו למי שיאמר לכם אחרת. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר בנסיעה במערכת הרכבות, אבל גם ביכולת השיחה של התושבים.

     

    נתחיל ברכבות: לזר שאינו דובר יפנית קל מאוד להתמצא בנבכי מערכת הרכבות של טוקיו. שמות התחנות יופיעו תמיד גם באנגלית על גבי המסכים, הן על הרציף והן ברכבת עצמה, והכריזה היפנית בתוך הרכבות תלווה תמיד גם בכריזה באנגלית. למעשה, כשאתה נוסע ברכבת בטוקיו ההרגשה היא כמעט כאילו אתה נמצא ברכבת בניו יורק או בלונדון, שמשום מה החליטו להוסיף לה גם כיתובים והכרזות ביפנית.

     

    אני מודה שלא בדקתי את כל מערכות הרכבות ברחבי יפן, ואני מניחה שבחלק מהערים הגדולות האחרות המצב דומה לטוקיו, אבל אין ספק שכמות האנגלית המכובדת
    במערכת הרכבות הטוקיואית עומדת בניגוד בולט לרכבות בפריפריה, כולל אלו של האזור שלי. ברכבות הללו הכריזה באנגלית היא בגדר חלום רטוב בלבד, וקורה לא מעט שאפילו השילוט עצמו, גם זה שעל גבי המסכים האלקטרוניים, הוא רק ביפנית. הפתרון הישראלי כל כך של 'לעצור ולשאול' אינו עובד: ברוב המקרים, אם תנסה לפנות לעובר אורח או לעובד רכבת ולשאול באנגלית לאן הרכבת מגיעה, רוב הסיכויים שתזכה לתשובה ארוכה ומפורטת, שעיקרה: "אני לא מדבר אנגלית".

     

    וזה מביא אותי לנקודה הבאה, רמת האנגלית של הטוקיואים. לעולם לא אשכח את הפעם הראשונה שלי בטוקיו, אחרי שבוע שלם בנומזו במהלכו לא הצלחתי לתקשר באנגלית עם אף מוכר בחנות, אף עובד ציבור ואף אחד ברחוב. למודת הניסיון המר הזה עמדתי ליד מעבר חציה, החזקתי מפה וניסיתי להבין בכוחות עצמי איפה אני ואיפה בניין סוני. כיוון שניווטים זה לא הצד החזק שלי, נאלצתי לפנות בהיסוס לאדם הראשון שראיתי, בחורה צעירה ומטופחת (אין בחורות מוזנחות בטוקיו), ולגמגם ביפנית: "אימפריאל הוטל ווה, דוקו דס קה?"

     

    אותה בחורה הבינה אומנם את השאלה שלי, אבל בחושיה החדים גם הבינה שאין טעם לענות לי ביפנית. היא עברה מייד לאנגלית שוטפת, ואפילו ניהלה איתי שיחה די ארוכה. חשבתי שפשוט שיחק לי המזל ונתקלתי בזן נדיר של יפנית שיודעת אנגלית, אבל אחרי שנתקלתי בזן הנדיר הזה עוד שש פעמים במהלך שלוש שעות (כן, ניווטים זה אכן לא הצד החזק שלי...), התחלתי לעלות על חוקיות מסויימת: בטוקיו, התושבים שולטים באנגלית.

     

    כמובן שבין היתר גם היה לי מזל: חשוב להבהיר שלא כל יפני שפונים אליו בטוקיו מסוגל לענות על שאלות באנגלית. ככלל, רמת האנגלית של היפנים, בעיקר בכל מה שנוגע ליכולת שיחה, נמוכה בצורה מפתיעה. העניין הוא שבהשוואה לשאר היפנים, שרמת האנגלית שלהם שואפת לזו של ערס ישראלי בן 12, הטוקיואים מרגישים כמו עורכים של ה"הראלד טריביון". זה כמובן לא משנה את העובדה שכמו שאר היפנים הם יצטנעו כשתפנה אליהם בשאלה ויטענו שאינם דוברים אנגלית, אבל ההבדל הוא שאחרי זה הם יצליחו, באורח פלא, לספק לך תשובה.


    כן, בסוף הגעתי. בזכות האנגלית (צילום: דנה פאר) 

     

    זר או חייזר?

    "אין לך מה לדאוג, ביפן יש גאייג'ין כמו זבל" אמר לי פעם מכר ישראלי שביקר ביפן, כשטרם הנסיעה הבעתי בפניו חשש שלא יהיה לי עם מי לשוחח כאן באנגלית (גאייג'ין היא מילה בה משתמשים היפנים כדי לתאר את כל מי שאינו יפני). בדיעבד גיליתי שאותו מכר צדק במידה מסויימת, אבל גם כנראה לא יצא במהלך ביקורו ביפן את גבולותיה של טוקיו (או של מלכודות תיירים אחרות).

     

    היפנים נוהגים לחלק את את אוכלוסיית כדור הארץ ל"יפנים" ו"שאר העולם", מה שאפשר בין היתר ללמוד מכך שהתרגום המילולי של המונח גאייג'ין הוא "אדם מבחוץ" או "חייזר". רבים מהזרים מאמצים בשמחה את המונח הזה ומכנים כך את עצמם, אבל מה שהם בדרך כלל לא יודעים זה שהמילה גאייג'ין נושאת איתה קונוטציות שליליות, מה שמוביל הרבה יפנים להעדיף את המונח העדין יותר "גאייקוקוג'ין" – "אדם מארץ זרה". יחד עם זאת, אל תמהרו להיעלב אם אדם יפני מכנה אתכם "גאייג'ין" – יפנים רבים משתמשים במילה הזאת בלי שום כוונה להעליב, פשוט מכיוון שהיא קצרה וקלה יותר.

     

    כשאני פוסעת ברחובותיה של נומזו, שהיא עיר לא קטנה בכלל, אני כמעט ולא נתקלת בזרים. אפשר אומנם לראות אותם פה ושם, רוכבים להם על אופניים ברחוב או קונים משהו בסופרמרקט, אבל זה באמת מחזה די נדיר. לפעמים אנחנו אפילו מחייכים זה לזה, כי אנחנו הזרים היחידים ברחוב באותו הרגע, וזה מרגיש כמו משהו ששווה לציין איכשהו. אבל גאייג'ין כמו זבל? אולי כמו הזבל שאפשר למצוא ברחובות יפן המצוחצחים...

     

    בטוקיו, לעומת זאת, חולשים הזרים על כל חלקיה, או ככה זה מרגיש לפחות. הזרים מהווים אומנם כאחוז אחד בלבד מכלל אוכלוסיית מיפן, אבל בטוקיו נתקלים באחוז הבודד הזה בכל מקום: ברחובות, ברכבות, בבתי הקפה. בביקורים הראשונים שלי בבירה היפנית לא הפסקתי להתפעל מכך שאפשר ללכת ברחוב ולשמוע פתאום שיחה באנגלית. חלק נכבד מהזרים האלה הם תיירים, אבל לא מעט מהם אזרחים או תושבי קבע.


    חפשו את הזרים (צילום: אי פי) 

     

    זה יפנים זה?

    ההבדל השלישי והמשמעותי ביותר בעיני מתבטא בתושבי טוקיו היפנים עצמם, הטוקיואים (באנגלית: Tokyoites). את המונח "טוקיואים" אפשר להקביל למונחים "ניו יורקרים", "פריזאים" או "תל אביבים", וכמו בשאר המקומות, גם בטוקיו הוא טומן בחובו משמעויות עמוקות יותר מאשר מיקום גיאוגרפי בלבד.

     

    במה מתבטא ההבדל? ובכן, טוקיו לא רק עמוסה במערביים ונראית כמו עיר מערבית, אלא שלפעמים נדמה שאפילו היפנים שלה התמערבו. ההתמערבות הזאת מתבטאת בהתנהגות מעט פחות ביישנית מזו שמאפיינת את רוב היפנים (בעיקר בקרב הצעירים), ובקצת פחות נימוס ואורך רוח. שני תלמידים עימם יצא לי לשוחח על הנושא, סאקי בת ה-19 וטומוהיסה בן ה-40, טענו שהם אינם מחבבים במיוחד את תושבי טוקיו. כשביקשתי לדעת מדוע, פירטו מגוון סיבות: הם פחות ידידותיים, פחות מתחשבים, כל הזמן עסוקים, ממהרים, וטרודים בעניינים האישיים שלהם. ואכן, טענה יפנית רווחת בנוגע לטוקיואים היא שכסף הוא הגורם המניע החשוב ביותר בחיים שלהם.

     

    הבדל נוסף, שנתפס כחיובי יותר בעיניים מערביות, מתבטא ברוח מסויימת של חופש ואינדבידואליזם שקל יותר למצוא בטוקיו מאשר במקומות אחרים ביפן. מי שמסתובב ברחובות טוקיו יכול לחזות באחוזים גבוהים יותר של צעירים עזי מבט בבגדים צעקניים ובתחפושות מוזרות, ואפילו בכאלו שנושאים קעקועים על גופם – דבר הנחשב למוקצה מחמת המיאוס ביפן. כמו כן, המתירנות המינית בטוקיו רבה יותר, ובניגוד למצב בפריפריה נפוץ להיתקל במחזה של בחור ובחורה מתמזמזים ברחוב. בטוקיו גם קל יותר למצוא מועדוני גייז, בעוד שבאזורים המרוחקים חל על נושא ההומוסקסואליות טאבו, ועל יציאה מהארון כמעט בכלל אין מה לדבר.


    יפנים שמרשים לעצמם להתפרע. טוקיואים (צילום: דנה פאר)

     

    מדוע שונה טוקיו ממקומות אחרים ביפן? סיבה אחת היא ריבוי אנשי המערב המבקרים אותה ומתגוררים בה, אולם סיבה נוספת וחשובה לא פחות היא גודלה העצום, המאפשר לטוקיואים המעוניינים בכך להיעלם ולהיטמע בהמון. כתוצאה מכך בעיית הרכילות, הנפוצה כל כך בערים היפניות ותורמת לשמרנות של התושבים שלהן, היא רלוונטית פחות עבור תושבי טוקיו, ומאפשרת להם להתנהג בצורות שהן קצת פחות מקובלות מבחינה חברתית ביפן.

     

    כאמור, משאת שאיפותיי לפני הנסיעה ליפן היתה למצוא עבודה בטוקיו. זה לא קרה, ובהחלט יש על מה להצטער: הפסדתי הזדמנות לגור בעיר מגניבה, תוססת ושוקקת חיים, שקל יחסית להסתדר בה בלי ידיעת יפנית ויש בה ריכוז גבוה של ישראלים, והגעתי לעיר שיש בה שני מועדונים וחצי, רמת האנגלית של התושבים שלה בקאנטים ואין אדם נוסף ברדיוס של עשרות קילומטרים שיודע מי זאת נינט. אבל אי אפשר להגיד שאני מתחרטת: חוויה דומה מספיק לטוקיו אוכל למצוא גם בניו יורק, אבל בנומזו, על כל חסרונותיה, לכל הפחות יוצא לי לחוות את יפן האמיתית.

     

    • לכל הכתבות של "יפן זה כאן"

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים