בנימין בן אליעזר: שר תשתיות בפול גז

שר התשתיות היוצא, בנימין (פואד) בן אליעזר, ידוע כאיש של מעשים ולא של דיבורים. דמותו המוכרת מ"ארץ נהדרת" - האיש שאינו מצליח לומר מפיו משפט ברור, אפילו לא הרגיזה אותו. אבל קשה לערער על כך שבדברים החשובים לו, בן אליעזר יודע להיות בולדוזר של עשייה.

איך הוא שר: תנו ציון לממשלת אולמרט

משרד התשתיות, תיק שנוצר באופן מלאכותי בשנות ה-90 כג'וב בעל עוצמה לאריאל שרון, וכמו מפלגת קדימה שרד גם בעידן שאחרי שרון, הוא האחראי על הפקת המים ועל משק האנרגיה - ייצור החשמל וצריכת הנפט והגז. אלה הם תחומים אפרוריים, אולי, אבל חיוניים ביותר, עתירי אינטרסים, מאבקי כוח והרבה הרבה כסף, תחום שמשווע לשר חזק ואגרסיבי ש"יזיז דברים". בן אליעזר, לטוב ולרע, היה בהחלט שר כזה.

עשה לנו מים

ישראל נמצאת, כידוע, באחד ממשברי המים החמורים בתולדותיה. קל להאשים את השר במצב הקשה, אבל בדיקה של העובדות מראה כי ייתכן שאם שר פעלתני פחות היה ממלא את התפקיד, מצבנו היה עוד יותר גרוע.

במהלך כהונתו דחף בן אליעזר את הממשלה לאשר תקציבי ענק להקמת מתקני התפלה, שאמורים לספק את מרבית צריכת המים של ישראל עד 2013, ודחף להקמתו של מפעל ההתפלה הגדול בעולם, הפועל כיום באשקלון. בנוסף, הביא להקמת מכונים חדשים לטיהור שפכים והגדיל את התקציב להשבת מי הקולחין בכמיליארד שקלים. התוצאה: ישראל ממחזרת כיום יותר מ-90% ממי הקולחין שלה - יותר ממרבית מדינות העולם - מטהרת את מרבית מי השפכים ומתפילה מיליארדי קו"ב מים בשנה. אלמלא אלה - היינו נאלצים כבר לייבש את כל הגינות במדינה.

מהפיכת הגז הטבעי

בן-אליעזר נכנס לתפקידו כשנה לאחר שחברת החשמל החלה, לראשונה, לייצר חשמל מגז טבעי בתחנת הכוח אשכול באשדוד. עד 2004 יוצר כל החשמל בישראל מפחם וממזוט - חומרים יקרים ועויינים לסביבה. עד אז החזיקו עובדי חברת החשמל חזק את היד על שאלטר הגז, ומנעו את המעבר לגז, בניגוד לכל היגיון סביבתי וכלכלי.

למרות מחאות פרועות של חברת החשמל, הצליח בן אליעזר להעביר לגז הטבעי גם את תחנות הכוח רידינג וחגית, ועודד יזמים לחפש גז טבעי, ואת המפעלים - להקים תחנות כוח משלהם. כיום כ-26% מהחשמל בישראל מיוצר מגז, ובשנת 2010 ייוצר מגז 40% מהחשמל. הקמת התחנות הפרטיות מתעכבת בגלל המשבר הכלכלי, אבל חיפושי הגז הצליחו מעל ומעבר למצופה - וישראל בדרך להפוך לאחת המדינות המובילות בעולם בהפקת חשמל מגז טבעי.

במשך שנים נאבקו שתי חברות על הזכות להיות ספק הגז השני - שותפות EMG הבינלאומית, המייבאת גז ממצרים, ובריטיש גז, שהתכוונה לשאוב גז טבעי מחופי עזה. הלוביסטים הפכו את התחרות למאבק פוליטי - בין ראש הממשלה דאז, שרון, שתמך ברכישה ממצרים, ובין שר התשתיות דאז, יוסף פריצקי, שצידד בבריטיש גז. המאבק התגלגל ל"פרשת פריצקי", שהובילה להתפטרותו של פריצקי ולסופה של מפלגתו, שינוי. שרון כפה את עמדתו, ובן-אליעזר, שנכנס לממשלה כאשר העבודה החליפה את שינוי, נרתם ליישם את תוכניתו וחתם על ההסכם ההיסטורי לייבוא גז טבעי ממצרים. 

התחום הסולארי: בינתיים בעיקר דיבורים

בן אליעזר, שקשה להגדיר אותו כשר "ירוק", הצליח פחות במהפכה אנרגטית אחרת שהארגונים הירוקים מצפים לה - מעבר להפקת חשמל מאנרגיית השמש. בן אליעזר דיבר על המהפכה הסולארית בכל נאום שנשא, אבל בפועל, מדובר בינתיים בתוכנית על הנייר בלבד. לפי התוכנית שאושרה בממשלה, תוקם תחנת כוח סולארית בהיקף של 250 מגה-ואט לפחות בכל שנה בעשור הקרוב; ייפתח מכרז להקמת תחנות כוח סולאריות בחבל אילות ויצאו מכרזים לארבע תחנות כוח סולאריות באזור אשלים עד לשנת 2012. בנוסף, הושלמה ההסדרה שמאפשרת הצבת לוחות סולאריים ביתיים לייצור חשמל לצריכה עצמית.

אלא שהצצה בהבטחות שנתן בן אליעזר עצמו מיד עם כניסתו לתפקיד, ולתוכניות שפרסם המשרד שהוא עומד בראשו שוב ושוב, מראה כי מדובר באותן תוכניות עצמן - שנדחו משנה לשנה וקיבלו את ברכת השר, מבלי להתבצע. הסיבה לכך נעוצה באופי החשיבה המקובל בצמרת המשק, שמתאים, כנראה, לאופי החשיבה של בן אליעזר עצמו: בעוד שגז טבעי נחשב למקור אנרגיה מבורך, כיוון שהוא חוסך כסף לחברת החשמל ומספק פרנסה לתעשיינים ולחברות הדלק - האנרגיה הסולרית, שאמורה להניב רווחים רק בעוד עשרות שנים, נחשבת עדיין לשיגעון של ה"ירוקים", ולכן השר האנרגטי לא באמת קידם אותה.

במונחים של יעדים קונקרטיים, הרי שמשרד התשתיות התחייב בשעתו שעד שנת 2007 - לפחות 2% מממשק האנרגיה בישראל יופקו ממקורות מתחדשים; בפועל הופקו רק 0.09%.

הפרטה: בז"ן כן, חברת החשמל לא

בן אליעזר הגיע למשרד בשיאה של תנופת הרפורמות במשק שיזם שר האוצר לשעבר, בנימין נתניהו. תוכניתו של נתניהו כללה פיצול והפרטה של בתי הזיקוק, רפורמה מבנית בחברת מקורות ופיצול והפרטה חלקית של חברת החשמל. כמי שמקושר חזק לוועדי העובדים הגדולים, קיבל בן אליעזר קבלת פנים צוננת באוצר, וניהל שורת עימותים מתוקשרים וחילופי עלבונות קשים עם נתניהו. בעניין הפרטת החשמל, עמדתו של בן אליעזר היא ברורה: הוא הצהיר שוב ושוב כי ההפרטה מסוכנת למשק.

עמדתו של השר בנושא בז"ן, לעומת זאת הייתה מורכבת יותר: הוא הצהיר שפיצול בתי הזיקוק היה טעות, ועם זאת, תמך בהפרטה, ואחרי הפיצול קידם אותה במרץ. עובדי בז"ן טענו שבן אליעזר "מכר אותם", והסירו ממנו את תמיכתם במאבקים הפנימיים במפלגת העבודה. בסופו של דבר, הוא הצליח להסתכסך גם עם עובדי חברת החשמל, בגלל שהחליט להוביל את החברה להתייעלות - אבל זאת, בלא קשר לתוכנית הפיצול וההפרטה של נתניהו.

התוצאה הוכיחה את כוחם של הבולדוזרים של בן אליעזר: פיצול והפרטת בתי הזיקוק יצאו לפועל, ואילו חברת החשמל היא עדיין מונופול ממשלתי ענק ומסואב. ימי ההפרטה נגמרו, ובן אליעזר הצליח לקבוע, אם כך, מה יופרט ומה לא.

פקידי האוצר ומרבית בכירי המשק חלקו לבן אליעזר שבחים על ההצלחה בבז"ן ומתחו ביקורת ארסית על טיפולו בחברת החשמל. מנגד, יש גם מי שחושב שבן אליעזר הוביל טעות אסטרטגית בכך שמכר את בז"ן, והציל את המדינה מפורענות כשמנע את הרפורמה בחברת החשמל. ימים יגידו מי צדק, אבל בן אליעזר הצליח, בדרכו הפשוטה והסחבקית, להטביע חותם על ההיסטוריה של המשק הישראלי.