שתף קטע נבחר

חברי שנפל בקרב על הגדר

למרות שאפילו השופטים היושבים בירושלים הודו בצדקת תושבי בלעין, ממשיכים כדורי ההרג והאל-הרג של הצבא לשרוק מעל אדמותיהם, לפגוע בהם ולהקיז את דמם

בדיוק לפני שבוע פילחה את האוויר שמעל הגדר בבלעין רקטת גז שירה חייל לעבר המפגינים. היא גמאה את המרחק הקצר, לא יותר מ-40 מטר, במהירות עצומה, פגעה בחזהו של חברי, באסם אבו-רחמה (פיל), וגרמה למותו. דקות ספורות לאחר הירי, כשניגשו מספר מפגינים אל הקצין שמעבר לגדר כדי לומר לו שבפקודתו נורה אדם למוות, אמר להם זה ללא טיפת בושה כי "ישנם חוקים", ואז שלח את חייליו לנסות ולעצרם.

 

באסם אבו רחמה היה אחד האנשים העדינים והנחמדים ביותר שהכרתי מעודי. הוא מעולם לא זרק ולו אבן. ולמרות שככל פלסטיני היה מלא זעם, כעס ועלבון, הייתה בו גם שמחת חיים שהתעלתה על כל אלו. לאחר מותו רוססה על אחד הקירות בבלעין הכתובת שמעידה עליו אולי יותר מכל: "השאהיד היה חברם של כל האנשים". 

 

מראשיתה נתקלה ההתנגדות העממית הפלסטינית לגדר באלימות חסרת רסן של הצבא. אבו רחמה הוא ההרוג ה-18 שהיא גובה. למרות זאת, נראה כי מאז המתקפה הישראלית האחרונה על עזה, הגביר הצבא אפילו יותר את האלימות כלפי מפגינים. שלושה בנים קברה ההתנגדות לגדר בתקופה קצרה זו.

 

נופך אחד של התגברות האלימות הוא הכנסתם של כלי משחית חדשים לארסנל ה"אל-הרג". בנוסף לרקטות הגז, חזר הצבא להשתמש באש צלפים מסוג טוטו, שהוגדרו מחדש כבר בסוף שנת 2001 כאש חיה לכל דבר על ידי הפצ"ר דאז. באותו יום שבו נורה אבו רחמה למוות בבלעין, נעשה בכפר נעלין הסמוך שימוש בכדוריות מתכת הנורות ממטול. הכדוריות נראות כמו כדורי הפלדה מצופי הגומי בהם עושה הצבא שימוש נרחב, רק ללא הגומי. אף אחד מהמפגינים לא נתקל בתחמושת כזו לפני כן.

 

במה שנראה כמעין התניה פבלובית, תגובתו הראשונית של הצבא למותו של אבו רחמה הייתה: "במהלך האירוע המדובר ניסו כמאה מפגינים להרוס את גדר ההפרדה וזרקו אבנים על כוחות הביטחון". כאילו יש בכך כדי להצדיק הרג או לשמש לו נסיבות מקלות. בסרטון המתעד בבהירות את רצף ההתרחשויות, נראה בבירור כי לגדר לא נגרם כל נזק, וכי לא יידו אבנים במקום, חוץ מבדמיונם הפרוע של התועמלנים היושבים במשרדי המחשכים של דובר צה"ל.

  

בנוסף לטיעון האבנים והנזק, תגובתו הראשונית של הצבא קבעה גם כי "כל ירי של אמצעים לפיזור הפגנות נעשה על פי הוראות הביטחון", וכי "מטולי הרימונים משמשים רק לירי בכינון עקיף, כך שהנשק אינו מכוון ישירות למפגינים".

 

במוצאי שבת כבר הסכימו בצה"ל להודות שהירי "היה ככל הנראה בניגוד להוראות", כלומר ישירות לעבר המפגינים. למעשה כל הדיון בהוראות השימוש ברקטות הגז הללו הוא עננה המכסה על שתי עובדות חשובות:

ראשית, שזהו לא מקרה בודד כי אם רק הטראגי ביותר. הצבא עושה דרך קבע שימוש ברקטות הגז הללו כקליעים לכל דבר, ולא כאמצעי לפיזור גז. רק לפני כחודש נפצע אנושות המפגין האמריקני טריסטן אנדרסון, מרקטה כזו שרוצצה את גולגולתו בנעלין. עוד רבים אחרים נפגעו בצורה חמורה בארבעת החודשים מאז הוכנסו הרקטות לשימוש.

 

שנית, בתנאי השטח בהם מתקיימות ההפגנות, בלתי אפשרי לירות את רקטות הגז בצורה שלא מסכנת חיי אדם, מאחר שטווח התעופה שלהן גדול כל כך. למעשה, כדי להשתמש ברקטות באופן חוקי, הצבא צריך לפזר הפגנות שהוא בקושי מסוגל לראות.

 

בבלעין, כפרו של חברי המת, אפילו שופטי בג"ץ, בית המשפט המספק את התשתית המשפטית של הכיבוש, נאלצו להורות לצבא לפרק את הגדר. הם פסקו כך כבר לפני כשנה וחצי. ובשטח? אף לא סנטימטר של תזוזה. אפילו תוכנית רצינית עוד לא הוגשה לבית המשפט. למרות שאפילו השופטים היושבים בירושלים הודו בצדקת תושבי בלעין, ממשיכים כדורי ההרג והאל-הרג של הצבא לשרוק מעל אדמותיהם, לפגוע בהם ולהקיז את דמם.

 

אכן, כדברי הקצין בשער הגדר בבלעין, ישנם חוקים בשטחים. חוקים אלו הם חוקי הכיבוש המגנים עליו ומנציחים אותו. אלו החוקים שעל כולנו לנסות להפר ללא טיפת בושה, יום יום, שעה שעה, כדי לנסות וליצור מציאות אחרת המבוססת על חירות ושוויון.

 

יונתן פולק, אנרכיסטים נגד הגדר

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים