איראן זה כאן
זה התחיל עם "פרספוליס", המשיך עם אזאר נאפיסי והגיע גם לסופרים ישראלים כמו רון לשם. שירי לב-ארי מסבירה כיצד הפכה איראן לנושא החם ביותר בעולם הספרות
רוב הספרים המדוברים נכתבו בידי סופרים שגלו ממולדתם בשלב זה או אחר בחייהם, היגרו למערב וכותבים משם. ברוב המקרים הם גם אסורים לקריאה באיראן. הספרים האלה מספקים הצצה לעולם מוכר ולא מוכר, קרוב ורחוק, מאיים, אקטואלי ורלוונטי תמיד.
מתוך "פרספוליס" (צילום באדיבות הוצאת "אחוזת בית")
זה התחיל לפני כמה שנים עם הרומן הגרפי המופלא "פרספוליס" של מרג'ן סטראפי, סופרת ומאיירת שגדלה בטהראן שלפני המהפכה וכיום חיה בפאריז (הספר, בשלושה חלקים, עובד לסרט קולנוע באותו שם וזכה להצלחה בעולם).
“פרספוליס", שמתאר את ילדותה של סטראפי בטהראן ואת חיי משפחתה לפני ואחרי המהפכה ב-79', הפך את החברה האיראנית למובנת ואנושית יותר בעיניים ישראליות. אחריו בא "לקרוא את לוליטה בטהראן" של אזאר נאפיסי, מרצה לספרות אנגלית שאולצה ב-95' להתפטר ממשרתה באוניברסיטה, בשל סירובה לעטות רעלה.
הספר מתאר את המפגשים השבועיים שלה עם תלמידותיה, שבהם דנו בסתר ביצירות ספרותיות מערביות שנאסרו לקריאה באיראן, מנבוקוב ועד ג'יין אוסטין. דרך המפגשים נחשפו חייהן של הנשים הללו, וההשלכות החברתיות, התרבותיות והאישיות שבחיים תחת שלטון האיסלאם.
באים בעצם ממערב
מאז "לקרוא את לוליטה בטהראן" ראו אור לא מעט ספרים שעוסקים בחברה האיראנית, או בחייהם של מהגריםכך, למשל, "טובא ומשמעות הלילה" מאת שהרנוש פרסיפור - אפוס רחב יריעה המתאר שמונה עשורים של היסטוריה איראנית; "גשם בים הכספי" מאת הסופרת היהודייה ממוצא איראני ג'ינה ב' נהאי, על ילדה בת 12 שגדלה בעשור שלפני המהפכה האסלאמית; "זעפרן" מאת יסמין קראותר, בת לאם איראנית ולאב בריטי, שמספרת על חייהן של אם ובת, דור ראשון ושני למהגרים איראנים באנגליה, שנאלצות לחזור אל עברן בכפר הקטן באיראן; ואפילו שני ספרים של לורה פיצג'רלד האמריקאית: “רעלה של ורדים" ו"פרחים בלב", שמגוללים עלילה רומנטית, אבל מתארים בה גם קשר בין אם חד הורית עם גבר ממוצא איראני.
ולכל זה אפשר להוסיף גם את הספרות הישראלית, משום שגם בה חיים גולים מאיראן שזוכרים את מולדתם באהבה. למשל "ספטמבר בשיראז” מאת דליה סופר, שנולדה באיראן ונמלטה משם עם משפחתה לישראל ואחר כך לארצות הברית. בהיותה בת 10 באיראן נעלם אביה מביתם ונכלא, ככל הנראה משום שהיה מקורב לשאה הפרסי. סופר עיבדה את סיפורה המשפחתי לרומן.
דוגמה נוספת היא "אהבתה של סלטנאת", רומן ביוגרפי מאת שרה אהרוני, המתאר את חייה של סלטנאת, צעירה יהודייה שנולדה למשפחה ענייה בעיירה גולפיגאן, נשלחה לעבוד כמשרתת באחוזה, התאהבה בבנו של בעל האחוזה ועמדה להתחתן אתו, אלא שאמה טירפדה את הנישואים וכפתה עליה להינשא לבן המעמד הנמוך, יהודי שעמד לעלות לישראל. סלטנאת היגרה לישראל והקימה כאן משפחה, אולם לא שכחה את עברה.
ולכל אלה אפשר לצרף גם את ספרו החדש של רון לשם, “מגילת זכויות הירח”, שמתרחש כולו בטהראן של מטה. לשם בחר בחירה אמיצה – לכתוב בגוף ראשון את סיפורו של נער איראני בן 16, שעוזב את כפר הולדתו ועובר לעיר הגדולה, וחווה את דאון-טאון טהראן.
זה לא רק נוסטלגיה
"חבל לי שבישראל לא מכירים את הספרות הפרסית, זו ספרות נהדרת", אומר אורי סבזרו, מו"ל הוצאת עופרים שהוציאה לאור את הרומנים של פרסיפור ונהאי. "אנחנו מפסידים הרבה מכך שאנחנו לא מכירים באמת את הספרות הפרסית. זה לא עניין של נוסטלגיה, אלא זה עוד פלח, עוד עולם, שדווקא החברה הישראלית הפלורליסטית יכולה לאמץ בחום".
סבזרו נולד בטהראן ועלה לישראל ב-1971. הוא למד לתואר שני באוניברסיטת חיפה על ספרות איראנית מודרנית. "במאה ה-20 החלה באיראן כתיבה בז'אנר מערבי, ריאליסטי”, הוא מספר. “חלק מזה היה בהשפעת תרגומים של ספרות יפה, בעיקר מצרפתית".
"הסופר הדגול הראשון שכתב סיפור מערבי הוא צאדג הדאיאט, שהושפע מאוד מפרנץ קפקא, והסיפור המפורסם שלו נקרא 'הינשוף העיוור'. בעקבותיו הדרך נפתחה ומאז יש הרבה פעילות ספרותית בפרסית, שלא מושפעת כבר מספרות זרה”.
איראן. מושכת ודוחה בו בזמן (צילום: רויטרס)
אז מי הם כרגע השמות הבולטים בספרות האיראנית המודרנית? דולת אבאדי, שכתב רומן עב כרס מפורסם בשם "קלידאר", הסופר והמחזאי גוהר מוראד. וגם המשוררת פורוג פרוחזאד, שאת שיריה תירגם לעברית אלדד פרדו.
רוב הספרות היפה הפרסית היא ספרות פוליטית, רובה אנטי ממסדית ובעלת רגישות חברתית. אחד הדברים המעניינים שמאפיינים את הסופרים האיראנים המודרנים הוא דווקא הניסיון להתנער מההשפעות הערביות והאיסלאמיות, ולחזור אל התרבות הפרסית המקורית. הם מושפעים מהמשורר הקלאסי פרדוסי מהמאה ה-12, שכתב את “שאהנאמה”, וגם מן הלשון הפרסית המקורית.
הספר הראשון שפירסם אורי סבזרו בעברית הוא "גשם בים הכספי", שנכתב על ידי ג'ינה ב' נהאי, סופרת יהודייה ילידת איראן שהיגרה ב-77' לארצות הברית, ומלמדת היום כתיבה ספרותית באוניברסיטת דרום קליפורניה. היא מרבה לכתוב על חייהם של יהודי איראן.
הסופרת השנייה שהוציא לאור היא שהרנוש פרסיפור, אחת הסופרות העכשוויות הידועות באיראן. “היא נולדה למשפחה מוסלמית, אבל רואה בעצמה אזרחית העולם”, מספר אורי סבזרו. “היא למדה באוניברסיטת טהראן ועבדה בטלוויזיה האיראנית, למדה בפאריס ספרות סינית. היא יצאה נגד משטר השאה בזמנו, כשהוציאו שני סופרים איראנים להורג בשנת 76', היא יצאה במחאה ולכן סולקה מהטלוויזיה וישבה בכלא חודשיים".
"כשפרצה המהפכה היא היתה באירופה וחזרה לאיראן, ושם כתבה ספרות נשית. היא נעצרה על ידי השלטונות כי הזכירה באחד מספריה ילדה שקיבלה מחזור חודשי. זה לא מצא חן בעיני המוסלמים. היא הלכה והסתבכה וכתבה נגד המשטר, וישבה קרוב לחמש שנים בכלא, כי לא היתה מוכנה לקרוא ספרות איסלאמית ולא היתה מוכנה להתפלל בכלא”.
טובא ומשמעות הלילה. שמונה עשורים של היסטוריה
פרסיפור כתבה תשעה ספרים, אחד מהם, "גברים ללא נשים", זכה להצלחה בעולם ועובד לקולנוע בארצות הברית (לאחרונה התמודד הסרט מול "לבנון" בפסטיבל ונציה האחרון). “היא אשה מאוד ליברלית ומאוד קרובה ליהודים”, מספר סבזרו. “הליברליות שלה מתבטאת בפמיניזם, ובהכרה בדתות ובתרבויות אחרות”.
ספריה של פרסיפור אסורים לפרסום באיראן. "טובא ומשמעות הלילה" הפך כבר לקלאסיקה איראנית, והוא מצא את דרכו לשוק השחור, כך שיש לו לא מעט קוראי מחתרת.
בקרוב ייצא לאור בעופרים קובץ סיפורי הגירה איראניים, "ים אחר, חופים אחרים". “רוב אבות הלאומיות האיראנית גרו תקופות מסוימות מחוץ לאיראן, הם לקחו מסגרות מערביות ומילאו אותן בתוכן איראני, כי לא מצאו מספיק חופש פעולה באיראן", מוסיף סבזרו.
אתה אומר כי יש שם ספרות טובה, אבל בעצם השלטון לא מפסיק להתנכל לה?
"יש שם הכתבה ספרותית ואי אפשר לפרסם מה שלא נכתב בגישה מוסלמית. החומר שמתפרסם שם זה חומר לאומני שוביניסטי, המשרת את החיילים בשדות הקרב, או חומר על פלסטין. אבל אפילו בכתיבה מגויסת ומוכתבת תמיד אפשר למצוא חומר טוב, חומר מרגש, שהוא ברמה ספרותית גבוהה. רק סביר להניח שהתוכן הזה לא ידבר אל המערב”.
אחמדינג'אד והתאווה הספרותית
ומה מצבה של הספרות והמו”לות באיראן עצמה? לפני כשנה פירסם העיתונאי האיראני סעיד קמאלי דגהאן מאמר ב"אובזרוור" הבריטי, ובו טען כי מאז נבחר אחמדינג'אד לנשיא איראן ב-2005, תאוותו של העם האיראני לספרות יפה נעלמה.דגהאן נזכר בימים שבהם משוררים פרסים כמו רומי, חפיז או עומר כיאם היו חלק מחיי היומיום של האזרחים הפרסים. "במדינה שהיתה מזוהה פעם עם הספרות שלה, ספרים בקושי יכולים להתפרסם היום", הוא כותב. לדבריו, החיים הספרותיים באיראן דלים, משום שהסופרים והמו"לים עומדים מול אתגרים קשים בדרך לקהל הקוראים.
אחרי המהפכה האיסלאמית ב-1979 כפתה הממשלה שורה של חוקים על תעשיית הספרים באיראן. משרד התרבות עובר על כל הספרים לפני הוצאתם לאור, ומוודא שאין בהם תכנים שלא מתיישבים עם החוק האיסלאמי. בתקופת נשיאותו של חתאמי ב-97' הראתה הספרות סימני התאוששות קלים. האווירה התרבותית היתה פתוחה יותר, ומספר גדול של ספרים ראו אור באותה תקופה. עם עלייתו של אחמדינג'אד לשלטון, חזרה מדיניות הצנזורה.
בין הספרים שנאסרו לפרסום באיראן אפשר למצוא ספרות מערבית קלאסית, רומנים עכשוויים ורבי מכר מכל העולם. למשל תרגום לפרסית של דוסטויבסקי, ויליאם פוקנר, וירג'יניה וולף, ואפילו "הנערה עם עגיל הפנינה" של טרייסי שבליה. וגם ספרו האחרון של גבריאל גרסיה מארקס, "זכרונות מהזונות העצובות שלי", אף על פי שקיבל אישור פירסום כמה חודשים קודם לכן.
כמו כן, נאסרו לפרסום גם כמה ספרים של סופרים איראנים עכשוויים, החיים במערב. למשל "The Cock", רומן של איברהים גולסטאן המתגורר בבריטניה, וכן ספריו של צאדג הדאיאט.
עם זאת, הצנזורה מחזקת באופן טבעי את השוק השחור ואת האינטרנט; ספרים ממשיכים לעבור מיד ליד, ובנוסף, סופרים ידועים מתחילים לפרסם את יצירותיהם באינטרנט בגירסה דיגיטלית. כך שמתחת לפני השטח, קוראים וכותבים שם הרבה ספרות יפה.
לכל כתבות המדור לחצו כאן
לפנייה לכתב/ת 
