שתף קטע נבחר

אין מקום אחר

ההצגות "אבו אובו ושוק הקצבים", "מילות מפתח", "חוויה מתקנת" ו"מסעות צלב" מוכיחות כי פסטיבל עכו לתיאטרון אחר מצדיק גם בשנתו השלושים את כוחו ו"אחרותו"

אפשר להתווכח על מידת ה"מבושלות" של רבות מההפקות המוצגות השנה בפסטיבל עכו לתיאטרון אחר, אבל קשה להתווכח עם הסקרנות שהן מעוררות לגבי היוצרים והמבצעים - חלקם בתחילת הדרך וחלקם שועלים ותיקים. שפות אמנותיות ייחודיות והצוהר שפותחות חלק מההפקות אל עולמות אחרים, הופכות את הפסטיבל השנה לאחד המרתקים שידעה עכו.

 

גם מבחינה פוליטית-חברתית, היצע הפסטיבל השנה הוא כזה שמנתב את הצופה בעדינות ובנחישות למסע פנימי אל תוך הפצעים של חברה משוסעת, שנקרעת בין מצבים קיצוניים ומעדיפה להדחיק מאשר להתמודד. הבחירה היא דווקא בטונים מינוריים, לא מתלהמים, לעתים בהומור, אבל תוך התבוננות מפוכחת וישירה על מקורות הכאב לכל אורך הדרך.


מתוך "מסעות צלב" (צילום: צחי כהן)

 

דוגמה מצוינת לכך היא ההפקה החוץ תחרותית הגדולה והמהוקצעת "מסעות צלב" של עידו שקד ולורן חוסיין, בביצוע קבוצת מג'אז. הקבוצה, הכוללת שחקנים ישראלים, פלסטינים וצרפתים, מורכבת כמו פאזל הבונה לאיטו תמונה מטרידה של מחזוריות ההרג במזרח התיכון.

 

אימא שמחפשת לאורך ההיסטוריה את ילדיה שיצאו לשחרר את ירושלים אי שם בתקופת הצלבנים; ילדים

בלבנון, או אולי באלג'יר, שגדלים לתוך המלחמה; שני חברי ילדות – ישראלי ופלסטיני – שמוצאים את עצמם משני צדדיו של קנה הרובה; יהודיה וערבי שמחפשים מכנה משותף; סוחרי נשק תאבי בצע; חייל ישראלי הלום והרבה מתים שמדברים אל החיים.

 

בליל השפות בהצגה – ערבית, עברית, צרפתית – ממקם אותה במרחב החיים הים תיכוני. בתחילה לא קל לעכוב אחרי האירועים, אבל מהר מאוד נכנסים לתלם, מתרגלים לקולות, נהנים מהדימויים ששקד מייצר על הבמה ומתענגים על משחקם הנפלא של שריידי ג'בארין, אמידי גדירזדה, דורון עמית, זיאד בכרי וסיילה פרז מרטינז.

 

שיתוף הפעולה הנדיר הזה מציע מרחב תרבותי רחב, שבא לידי ביטוי גם במסורות תיאטרון שונות שהשחקנים מביאים איתם לבמה, וגם בתכנים וזוויות ראייה אחרות שלא כולן קשורות דווקא בסכסוך הישראלי-פלסטיני.

 

בין שוק, משפחה ומדינה

גם הצגת התחרות, "אבו אובו בשוק הקצבים", מתייחסת למרחב הקיומי המורכב של המזרח התיכון; זהו עיבוד חופשי, מטלטל, חתרני ורדיקלי למחזה "אבו הובו", שדרך עיניו של פרנסואה אבו סאלם, מייסד תיאטרון "אל חכאוותי" הנודע, הופך להתבוננות נוקבת בחברה הפלסטינית ובנותני הטון שבה, שמשתלטים על כל חלקה טובה באמצעים כוחניים והרסניים.


מטלטל וחתרני. אבו אובו (צילום: יוהן שגב)

 

החברה הפלסטינית במחזה היא משפחה שאינה מתפקדת. המדינה היא שוק של קצבים והמקום של בעלי הכוח והדעה הוא הכי שפל. במצב כזה, לאזרח הקטן אין אלא להשתגע או לחלום חלומות של גדלות. זו הצגה צבעונית מלאת במטאפורות, שמדברות פנימה אל העם הפלסטיני, אבל מהדהדות גם אל הצופה הישראלי.

 

לצדו של אבו סאלם משחק אדהם נועמאן, שחקן צעיר ומוכשר מרמאללה שבוער על הבמה, ונותן "פייט" לא מבוטל לצדו של אחד המאסטרים הגדולים של התיאטרון הפלסטיני.

 

טוקבקים, מחסומים וגדעון לוי

גם "מילות מפתח", שיצרו המחזאי אלדר גלאור והבמאי מרטין מוגלינר בעקבות כתבותיו של גדעון לוי, משתמשת באמצעים אמנותיים ובשפה אחרת כדי לבטא את תמונת החיים המורכבת של האזור. בתוך אולם "האסורים" מקבלים את פני הקהל כיסאות פזורים. חלקם יישארו ריקים, מחכים כמו במשחק הכיסאות להתמלא על ידי שלוש נשים שסובבות את הקהל ונעות בו במכניות.


מילות מפתח. מגדעון לוי ועד טוקבקים (צילום: יוהן שגב)

 

הן למעשה הקולות של הטוקבקים, של דובר צה"ל, של נשות מחסום WATCH ושל החיילים. הן "הארכיון" או התת מודע שבו נבלעים כל הדברים שאיננו רוצים לדעת או לשמוע. לא פשוט להפוך רצף של כתבות עיתונאיות לאירוע בימתי כל כך שלם, שבו מרגיש הצופה לא פעם כלוא בניגוד לרצונו.


מתוך "חוויה מתקנת" (צילום: יוהן שגב)

 

שיתוף הפעולה בין היוצרים, והעבודה המדויקת בין השחקנים יוצרות עולם מטורף, מרתק ומלחיץ, שהתובנות שלו מעוררות ייאוש. לוטוף נוייסר ואיברהים סקאללה מחליפים דמויות, ומביאים לבמה המרכזית את תמונות החיים שאותן מנסה העיתונאי לתפוס ולהעביר. הם הלב הפועם של ההצגה שמתרחשת מסביב, הם סמן האנושיות. והם עושים את זה נפלא. זוהי למעשה הפקה מתוזמרת, שבנויה כמו סימפוניה מרהיבה של קולות. את רובם, לא תרצו לשמוע.

 

ריאליטי כחוויה מתקנת

"חוויה מתקנת", שיצרו במשותף אביגיל רובין ויואב ברתל, היא הצגה קלילה ובידורית לכאורה, על תכנית ריאליטי

 שמנהל קואצ'ר-על טלוויזיוני בעכו. הרעיון הכללי מאחורי תכנית הטלוויזיה הוא להעביר חוויה מתקנת שישה מתושבי העיר, שלקחו חלק במהומות בשנה שעברה ונעצרו לקראת האירוע השנה מעצר מנע.

 

זו הצגה שמלאה בביקורת מפתיעה בישירותה על עיריית עכו, על הפסטיבל לתיאטרון אחר ועל החברה הישראלית, שמתעקשת להאמין בתרופות אינסטנט למצבים מורכבים. גם אם מדובר בהפקה שלוקה בחוסר בגרות מסוים, ראויה לציון עבודת האנסמבל, שם בולטת במיוחד השחקנית ענת חדיד, שמשחקת את נציגת העירייה בפרויקט הטלוויזיוני המדובר ומנסה בכל כוחה להסתיר את זהותה הדרוזית.

 

עוד מפסטיבל עכו 2009

 

לכל כתבות המדור לחצו כאן 

 

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
עכו. בועט ופוליטי
צילום: יוהן שגב
לאתר ההטבות
מומלצים