שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    שלושה שירים להלוואין

    לאחר שחגיגות הזוועה נדמו, משה דור מביא שלושה תרגומים לשירי ליל כל הקדושים של משוררים אמריקנים , ומסביר איך בכלל החלה התופעה המשונה הזו

    קרל סנדברג - מוטיב בצהוב

    בַּסְּתָו אֲנִי מְנַמֵּר אֶת

    הַגְּבָעוֹת בְּכַדּוּרֵי צֹהַב.

    אֲנִי מֵאִיר אֶת שְׂדוֹת הַתִּירָס בַּעֲרָבָה

    בְּצִבּוּרֵי זָהָב כָּתֹם וְשָׁחוּם

    וְקוֹרְאִים לִי דְּלוּעִים.

    בַּיּוֹם הָאַחֲרוֹן שֶׁל אוֹקְטוֹבֶּר

    בְּרֶדֶת הַדִּמְדוּמִים

    הַיְּלָדִים אוֹחֲזִים זֶה בְּיַד זֶה

    וְסוֹבְבִים סְבִיבִי בְּמַעְגָל

    מְזַמְּרִים שִׁירֵי רְפָאִים

    וְאַהֲבָה לְיֶרַח הַקָּצִיר;

    אֲנִי "אוֹר תַּעְתּוּעִים"

    וְלִי שִׁנַּיִם נוֹרָאוֹת

    וְהַיְּלָדִים יוֹדְעִים

    שֶׁאֲנִי חוֹמֵד לָצוֹן.

     

    "אור תעתועים" הוא השם שבחרתי ל- jack-o’-lantern שהוא דלוע-ונר-דולק-בו - מסכה מפחידה העשויה מדלעת חלולה שנר תקוע בתוכו, והיא נפוצה ב"ליל כל הקדושים". המושג שאוב מאגדת-עם אירית על ג'ק השיכור שתיעתע בשטן, משך אותו בעוקבה (בעורמה) לטפס על עץ וחקק צלב על הגזע ובכך מנע ממנו לרדת. והשטן הזועם קילל אותו שיהיה נודד לעולמי עד ב"ליל כל הקדושים" ואורו מתעתע ומושך את ההולכים אחריו לאובדן בביצה.

     

    קַרְל סֶנְדְבֶּרְג (1878-1967), מבכירי המשוררים האמריקאים במאה ה-20, נולד בגיילסברג שבמדינת אילינוי למהגרים שוודיים קשי-יום. הוא היטלטל על פני הארץ ועסק במלאכות שונות, וחיים אלה היקנו לו את רגישותו החברתית העמוקה. שירתו שאבה השראה מוולט ויטמן והפליאה לתאר את נופי המערב התיכון בצד נופי העיר המתועשת. פעמיים זכה בפרס פוליצר. 

     

    צ'ארלס סימיק - קיסרות החלומות

    על הַדַּף הָרִאשׁוֹן שֶׁל סֵפֶר חֲלוֹמוֹתַי

    תָּמִיד שׁוֹרֶה עֶרֶב.

    בְּאֶרֶץ כְּבוּשָׁה.

    שָׁעָה לִפְנֵי הָעֹצֶר.

    עִיר-שָׂדֶה קְטַנָּה.

    כָּל הַבָּתִּים אֲפֵלִים.

    חֲלוֹנוֹת-הָרַאֲוָה של הַחֲנֻיּוֹת מְנֻפָּצִים וּמְרֻקָּנִים.

     

    אֲנִי בְּפִנַּת רְחוֹב

    שֶׁמּוּטָב שֶׁלֹּא אֶהְיֶה בָּהּ.

    בָּדָד וּבְלִי מְעֶיל

    יָצָאתִי הַחוּצָה לְחַפֵּשׂ

    כֶּלֶב שָׁחוֹר הַנַּעֲנֶה לִשְׁרִיקָתִי.

    בִּרְשׁוּתִי מַסֵּכָה שֶׁל לֵיל כָּל הַקְּדוֹשִׁים

    שֶׁאֲנִי מִתְיָרֵא לָשִׂים עַל פָּנַי.

     

    צ'ארלס סימיק, מי שהיה "שר השירה של ארצות הברית", נולד ב-1938 בבלגרד, בירת יוגוסלביה, למשפחה ענייה וידע מקרוב את הכיבוש הגרמני, מלחמת האזרחים ושנות הקומוניזם, בטרם היגר לארה"ב בהיותו בן 16. בנחישות רכש את השפה האנגלית, סיים אוניברסיטה ושנים רבות היה פרופ' לספרות וכתיבה יוצרת באוניברסיטת ניו המפשייר. זכה בפרסים רבים על יצירתו הסוריאליסטית, לרבות פרס פוליצר. מתרגם מהשירה הסרבית, המקדונית והצרפתית.

     

    תיאודור רֶתְקִי - העטלף

    בַּיּוֹם הַעֲטַלֵּף הוּא דּוֹדָן לַעַכְבָּר.

    אֲהוּבָה עָלָיו עֲלִיַּת-הַגַּג שֶׁל בַּיִת מְעֻרְעָר,

    אֶצְבְּעוֹתָיו יוֹצְרוֹת סְבִיב רֹאשׁוֹ מִגְבַּעַת,

    דָּפְקוֹ כֹּה אִטִּי שֶׁמּוֹתוֹ מִתְקַבֵּל עַל הַדַּעַת.

    חֲצִי לֵיל יַתְוֶה לוּלָאוֹת חַסְרוֹת-בִּינָה

    בֵּין הַעֵצִים שֶׁמּוּל הַפַּנָּס בַּפִּנָּה.

    אַךְ בְּהִתְחַכְּכוֹ בְּחַלּוֹן-הָרֶשֶׁת שֶׁל מְעוֹנֵנוּ

    נֵאָחֵז מוֹרָא וּפַחַד לְמַרְאֶה עֵינֵינוּ:

    כִּי מַשֶּׁהוּ בְּהֶחְלֵט חָרִיג וּמְעֻקָּם

    אִם עַכְבָּר מְכֻנָּף לוֹבש פְּנֵי אָדָם.

     

    תיאודור רתקי (1908-1963), שכתב שיר זה בהשראת "ליל כל הקדושים", נמנה עם חשובי המשוררים האמריקאים המודרניים. רתקי, בנו של בעל חממה, נולד בסגינאו שבמדינת מישיגן במערב התיכון של ארה"ב, והעיד על עצמו שחממה בשבילו "היא...סמל של כל החיים כולם, רחם, גן-עדן עלי אדמות".


    רתקי. אין כמו החממה

     

    הוא לימד ספרות במיכללות ואוניברסיטאות שונות, והעיקרית והאחרונה שבהן היתה אוניברסיטת וושינגטון בחוף המערבי של ארה"ב. שירתו הַחֲזוֹנִית ממזגת את ישותו הרוחנית עם עָלִים, מים, אור ויצורים ממדרגה פחותה.

     

    המשבר הכלכלי, שבַּחֲבָלָיו מתפתלת ארה"ב, לא מיתן את התשוקה ל"חינגות של זוועה". נהפוך הוא. דווקא אי-הבטחון, החששות, מצוקות ההווה והחרדה מפני העתיד, תורמות לרצון לפחוד ולהפחיד. בהזדמנות קודמת ציינתי כאן שהשֵׁפֶל הכלכלי לא פסח על תעשיית הספרים, אך דווקא מכירת סוּגַת "הרומן הרומנטי" עולה בהתמדה.

     

    דומני שלא ניזוק גם הז'אנר של ספרי האימה, שבימים עברו היו מכונסים תחת ההגדרה "הרומאן הַגּוֹתִי". למשל, לספרים הנדרשים לערפדים ומעלליהם העקובים מדם יש שוּק קבוע, וכאלה הממזגים את מציצת-הדם עם הרומאנסה, כגון סידרת "הדמדומים" של סטפאני מאיֶיר (שגם שומרים בקפדנות על צניעות מינית), נהנים ממיליוני קוראים.

     

    בדרך הטבע שפר גם גורלם של סרטי הזוועה, הן בטלוויזיה והן בקולנוע. כבר רציתי להשתמש במטבע השחוקה של "מי יגול עפר מעיניך, דרקולה", כשנזכרתי שהרוזן מטראנסילבניה אולי שוכן עפר בשעות היום, אך בשעות הָאֲפֵלָה דווקא כוחו מתעצם פי שבעים ושבעה. סוף כל סוף, הוא איננו מת אלא מת-חי.

     

    עליית הפופולאריות של הערפדים איננה תופעה של החודשים האחרונים אלא של השנים האחרונות. לא כאן המקום להיכנס לניתוח סוציו-פסיכולוגי של הסימפטום הזה. אולי נחזור לנושא זה בהזדמנות נוספת. די אם אזכיר כי בימים אלה יצא רומאן-"המשך" של "דרקולה" הקלאסי.

     

    "הַמֵּת הַחַי" (שם הספר) נכתב בידי צמד מחברים, שאחד מהם הוא דֵייקֶר סטוקר, צאצא ישיר של אחיינו של בְּרָאם סְטוֹקֶר, האנגלו-אירי שפירסם את הרומאן בן האלמוות ב-1897. "המת החי" אינו מתיימר להתייצב לימינו, או לשמאלו, של "דרקולה" מבחינת סגולותיו האמנותיות, אך הספר זכה לביקורות בהחלט לא-רעות ושני המחברים לא יזילו, מן הסתם, דמעות תוגה בדרכם אל הבנק.

     

    שורשיו של "הלוואין" נטועים בהווי הקֶלְטִי של האיים הבריטיים. השם המקורי של החג היה "סָאוּ-אִין" או "סָאוּ-אָן", שבאירית עתיקה משמעותו סוף הקיץ, או ליתר דיוק: סוף החצי המואר-יותר וראשית החצי האפל-יותר. החג הקלטי הזה נחוג בעיקר באירלנד ובסקוטלנד. הקלטים האמינו שבין עולמנו ובין השאול מפריד גבול עָבִיר למדי, שבהתחלת הסתיו נעשה קל יותר לחצייה ומשום כך יש רוחות רעות ומזיקים מסוגים שונים ומשונים הששים לעבור אלינו בתקופה הזאת.

     

    משום כך מוטב להתחפש דווקא לרוחות מן הסוג הגרוע כדי להטעותם. כך הם יהיו סבורים שהמתחפשים שייכים

    למחנה שלהם ולא יגעו בהם לרעה. במאות השמינית והתשיעית לסה"נ ניסו האפיפיורים דאז לעקור מן השורש חגים ומנהיגים אליליים, או לפחות לְמַתֵּן אותם, ולא פסחו על ה"הלוואין".

     

    בין השאר העבירו את החג הוצרי "יום כל הקדושים" מ-13 במאי ל-1 בנובמבר כדי להצמידו ל-31 באוקטובר האלילי ולשכנע את חסידיו של המועד הפאגאני לזנוח אותו לטובת היום שלמחרתו, עליו חולשים הצדיקים והקדושים. אתם תשפטו אם הצליחו.

     

    את "הלוואין" אין חוגגים ברחבי תבל, אלא באותן ארצות שבהן יושבים או אליהן הגיעו צאצאי הקלטים הקדומים, ששמרו על אי אילו מסורות מדורות עָבָרוּ. ארה"ב היא, כמובן, ארץ כזאת, ומנקודת-ראות סטטיסטית אולי הנציגה הבכירה של יורשי מֶרְלִין. אז מקווה שהיה לכולכם "הלוואין" שמח.

     

    על שירי משה רבנו בשירה האמריקנית לחצו כאן

    לכל כתבות המדור לחצו כאן

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים