שותים את המילים בצמא

אדווין ארלינגטון רובינסון - מִינִיוֶר צִ'יוִי

מִינִיוֶר צִ'יוִי, לְעֶלְבּוֹן נִרְדָּף שְׁמוֹ,

כָּחַשׁ בְּתָקְפוֹ אֶת עוֹנוֹת-הַשָּׁנָה;

הוּא בָּכָה עַל צֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ

וְנִמּוּקֶיו עִמּוֹ בְּאָמְנָה.

בְּרַק סַיִף שָׁלוּף וְשַׁעֲטַת סוּסִים;

חֲזוֹן הַלּוֹחֵם הָאַבִּיר מִשֶּׁכְּבָר

אֶת רַגְלָיו הִרְקִיד בְּלִי מֵשִׂים.

הוּא חָלַם וְגַם נָפַשׁ מֵעָמָל;

עַל תֵּבֵּי, קַמֶּלוֹט וְכָזֶה וְכָזֹאת,

עַל פְּרִיאַמּוֹס שֶׁבִּטְרוֹיָה מָשַׁל.

שֶׁאָפְפָה שְׁמוֹת דְּגוּלִים בְּנִחוֹחַ;

הוּא קוֹנֵן על אָבְדַּן הָרוֹמַנְטִיקָה

וְאָמָּנוּת שֶׁצָּנְחָה צָנֹחַ.

אַף כִּי לֹא רָאָה איש מֵהֶם מֵעוֹדוֹ;

הוּא הָיָה חוֹטֵא מִנִּי גַּג עֲדֵי סַף

אִלּוּ רַק הָיָה כְּמוֹתוֹ.

וַחֲלִיפַת חָקִי עוֹרְרָה בּוֹֹ גֹּעַל;

חָסְרוּ לוֹ תִּפְאֶרֶת יְמֵי-הַבֵּינַיִם

וְשִׁרְיוֹן-בַּרְזֶל בְּפֹעַל.

אַךְ אֲבוֹי לוֹ בִּלְעֲדֵי הַזָּהָב;

מִינִיוֶר הָגָה וְהָגָה וְהָגָה וְהָגָה

וְהָגָה בּוֹ אָז וְעַכְשָׁו.

אֶת רֹאשׁוֹ גֵּרֵד וְהָגָה שׁוּב עַד כְּלוֹת;

מִינִיוֶר הִשְׁתַּעֵל וְטָעַן, זוֹ גְּזֵרַת הַגּוֹרָל,

וְשָׁתָה וְהוֹסִיף לִשְׁתּוֹת.

מאנגלית משה דור

מגפת האלכוהול

סוף סוף הבינו השלטונות בארצנו שצריכת אלכוהול מופרזת היא נֶגַע אימתני המחייב נקיטת אמצעי בלימה חמורים ועקביים. השיכרות משתוללת בישראל וצריכת האלכוהול עולה ללא הרף. היא איננה פוגעת רק בשתיינים ותיקים, שרובם הגיעו אלינו מארצות שבהן האלכוהוליזם הוא מארה חברתית מדורי דורות; היא גם פושטת בקרב בני הנוער הישראליים וקורבנותיה מתרבים והולכים.

אלכוהול, מארה חברתית (צילום: קובי קואנקס)

אלכוהוליזם הוא תופעה מוכרת ונפוצה בארה"ב; בשנות ה-20 של המאה הקודמת נעשה נסיון ממלכתי - ה"פְּרוֹהִיבִּישְׁן" -לאסור על מכירת משקאות חריפים וכל זרועות החוק גוייסו למלחמה הזו. הכישלון היה חרוץ. הברחת המשקאות מעבר לגבולות ארה"ב ומכירתם לאוכלוסיה מתחת לדלפק (ופעמים הרבה מעליו) הולידה פשיעה אלימה במימדי ענק, וכמובן גם העשירה את העוסקים בה.

אבי משפחת קֶנֶדִי עשה את המיליונים שלו בהברחת משקאות (והדבר לא הפריע לנשיא פרנקלין ד.רוזוולט למנותו לשגריר בלונדון). הוכח שאין כל סיכוי להכחיד את הפנומן האלכוהולי. האיסור בוטל בראשית שנות ה-30 ו"יין ישמח לבב אנוש" מאז ועד הלום.

בכל אופן, המון מחקרים נעשו בארה"ב על-ידי סוציולוגים ופסיכולוגים על מקומו של האלכוהול בין האמנים-היוצרים, ועל הדלדול הרה-האסון בכשרון היצירה שגורמת השתייה המתמשכת - שלא לדבר על הפגיעה הקשה בבריאות גופם של האמנים.

צר המקום מלהיכנס לעובי הקורה. די אם אזכיר שבין המשוררים האמריקאים האלכוהוליקנים יש ששילמו בחייהם

 עקב התמכרותם לטיפה המרה, והם נמנים על החשובים שבפייטני ארה"ב. ניתן למצוא ברשימה הזו בין היתר את אדגר אלן פו, ג'ון בֶּרִימֶן, תיאודור רֶתְקִי, אליזבט בישופ, צ'ארלס בוקובסקי, עדנה סט. וינסנט מיליי, רוברט לוֹאֶל, הארט קְרֵיין ופראנק או'הארה, וזו רשימה מקוצרת.

השיר הידוע המובא כאן, שנושאו הוא שיכור מתוסכל בעל משאות-נפש רומנטיים, נכתב בידי אדווין ארלינגטון רובינסון (1869-1935). רובינסון נולד במדינת מיין הצפונית, וקנה את המוניטין שלו כמשורר בשלושה קבצים שראו אור בין 1910 ל-1920. הוא עצמו שתה דרך קבע, אף כי הקפיד לא להתחיל בכך לפני שש בערב.

עוד במדור "קול אמריקה"

• על שירה ולוחמים אמריקניים
• על משה רבנו כגיבור אמריקני
• על שירת ליל כל הקדושים