שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    חייל אמריקאי במיטה

    היום מציינת ארה"ב את "יום החייל הוותיק" (Veterans Day) שבו מתייחדים האמריקאים עם חייליהם, המתים והחיים. משה דור עם מספר שירי חיילים, מוולט ויטמן ועד לבריאן טרנר

    ארצ'יבולד מקליש - החיילים הצעירים המתים

    (לסגן ריצ'ארד מאיֶירס)

    הַחַיָּלִים הַצְּעִירִים הַמֵּתִים אֵינָם מְדַבְּרִים.

    אַף עַל פִּי כֵן, קוֹלוֹתֵיהֶם נִשְׁמָעִים בְּבָתֵּי הָאֵלֶם: מִי לֹא שְׁמָעָם?

    הֵם עֲטוּפֵי דְמָמָה הַמְדַבֶּרֶת בַּעֲדָם לְעֵת לַיְלָה וּבִמְנוֹת הָאוֹרְלוֹגִין.

    הֵם אוֹמְרִים: צְעִירִים הֲיִינוּ. מַתְנוּ. זִכְרוּ אוֹתָנוּ.

    הֵם אוֹמְרִים: עֲשִׂינוּ כָּל אֲשֵׁר יָכֹלְנוּ אַךְ עַד שֶׁיִּגָּמֵר הַדָּבָר עֲשׂה לֹא יֵעָשֶׂה.

    הֵם אוֹמְרִים: מִיתוֹתֵינוּ אֵינָן שֶׁלָּנוּ; שֶׁלָּכֶם הֵן; מַשְׁמָעוּתָן תִּהְיֶה הַמַּשְׁמָעוּת אֲשֶׁר תִּתְנוּ לָהֶן.

    הֵם אוֹמְרִים: נִבְצָר מֵאִתָּנוּ לוֹמַר אִם מִיתוֹתֵינוּ הָיוּ לְמַעַן שָׁלוֹם וְתִקְוָה חֲדָשָׁה

    אוֹ שֶׁמֶּא לְמַעַן לֹא-כְלוּם; עֲלֵיכֶם לוֹמַר זֹאת.

    הֵם אוֹמְרִים: אֲנַחְנוּ מַשְׁאִירִים לָכֶם אֶת מִיתוֹתֵינוּ. אַתֶּם תַּעֲנִיקוּ לָהֶן אֶת מַשְׁמָעוּתָן.

    הֲיִינוּ צְעִירִים, הֵם אוֹמְרִים. מַתְנוּ. זִכְרוּ אוֹתָנוּ.


    החיילים צעירים אינם מדברים

     

    אַרְצִ'יבּוֹלְד מֶקְלִיש (1892-1982), יליד גלנקו שבמדינת אילינוי, בוגר אוניברסיטת ייל, פרקליט, פרופ' לרטוריקה באוניברסיטת הארווארד, "ספרן הקונגרס" ומראשי מערכת ההסברה האמריקאית במלחמת העולם השנייה, שירת במלחמת העולם הראשונה כנהג אמבולנס וכסרן-תותחנים בצבא-המישלוח האמריקאי בצרפת. זכה שלוש פעמים בפרס פוליצר לספרות, פעמיים בשירה ופעם במחזאות. 

     

    ריצ'ארד הּוּגוֹ - נאפולי בשנית

    זְמַן רַב בְּטֶרֶם אֶשְׁמַעֶנָּהּ, נַפּוֹלִי נוֹגַהַת

    בְּבִנְיָנִים מְחַצְּצֶרֶת מֵהַגִּבְעָה.

    סְפִינַת גְּרָר תּוֹרַעַת "paisan" וַאֲנִי חוֹזֵר.

    אוֹתוֹ מֵזַח שֶׁמִּמֶּנּוּ הִפְלַגְתִּי לִפְנֵי שְׁמוֹנֶה-עֶשְׂרֵה שָׁנִים.

    לַמִּפְרָץ הַזֶּה הָיָה צִי שֶׁל אֳנִיּוֹת טְבוּעוֹת לְמֶחֱצָה.

    בַּמָּקוֹם שֶׁבַּרְנָשִׁים מְטוּרְזָנִים שׁוֹתִים יַיִן,

    חַיָּל הִצְלִיף עַל פִּרְחָח בַּחֲגוֹרָה.

    מִזְרָקוֹת לֹא פָּעֲלוּ. זְכוּרָה לִי צַחֲנָה.

    רְחוֹבוֹת וּבִנְיָנִים נִדְמוּ כֻּלָּם חוּמִים.

     

    רוֹמָאִים שׂוֹנְאִים הֲרִיסוֹת-מִקָּרוֹב כָּאֵלוּ,

    אֵינְךָ מְשַׁפֵּץ בָּתִּים מוּפְצָצִים.

    מוּטָב לַעֲבֹד עַל עַמּוּדִים מְעוּלִים יוֹתֵר.

    שְׁכַח אֶת הַחַפִּים מִפֶּשַׁע שֶׁנִּקְטְלוּ,

    חֲתוּלִים שֶׁהִשְׁתַּגְּעוּ מֵהַפְּצָצוֹת

    מְצַפִּים בְּמוֹרַד הַסִּמְטָאוֹת הַלָּלוּ לְעֵינַיִם טְעִימוֹת.

    כָּאן, הַזְכוּכִית הֻחְלְפָה בְּגַגּוֹת galleria,

    cappuccino מְחִירוֹ מִדַּי גָּבֹהַ, קָשֶׁה

    לָשׁוּב שָׁנִים אֲחוֹרָה וּלְהַאֲכִיל אֶת הַזּוֹנוֹת חִנָּם.

     

    לְעוֹלָם לֹא אֶחֱשֹׁב כָּאן עַל מַלְאָכִים טְהוֹרִים.

    הַאִם הָלַכְתִּי בִּרְחוֹב זֶה לְפָנִים,

    טוֹעֵן: אֲנִי טוֹב לֵב. אַתָּה מַחֲלִיף אֶת הַתַּפְרִיט,

    מְסַדֵּר אוֹתִי בַּחֶשְׁבּוֹן. זוֹכֵר אוֹתִי? אֶת כְּנָפַי?

    הַמַּטָּרָה הַיְצוּקָה מִכֶּסֶף וְהַפְּצָצָה הַכְּסוּפָה?

    קַח אֶת הַעֹדֶף. אֲנִי בָּאתִי רַק

    לִרְאוֹתְךָ בַּחַיִּים וְאֶת הַמִּזְרָקָה פּוֹעֶלֶת.


    אינך משפץ בתים מופצצים. ריצארד הוגו

     

    ריצ'ארד הוּגו (1923-1982) נולד בסיאטל. במלחמת העולם השנייה שירת בחיל האוויר האמריקאי ועוטר הן ב"צלב הטיסה המעולה" והן ב"עיטור האוויר" - שני ציוני-הכבוד הגבוהים ביותר של החיל. כעשרים שנה לאחר מכן חזר לאיטליה של שנות המלחמה וכתב מחזור שירים הכולל את השיר המובא כאן.  

     

    צ'ארלס סימיק - ילד פלא

    גָּדַלְתִּי גּוֹחֵן עַל-גַּבֵּי

    לוּחַ שַׁחְמַט.

     

    אָהַבְתִּי אֶת הַמּוּנָח "מִלְחֶמֶת חָרְמָה".

     

    כָּל דּוֹדָנַי נִרְאוּ מוּדְאָגִים.

     

    זֶה הָיָה בַּיִת קַטָּן

    לְיַד בֵּית-קְבָרוֹת רוֹמָאִי.

    מְטוֹסִים וְטַנְקִים

    זִעְזְעוּ אֶת זְגוּגִיּוֹת הַחַלּוֹנוֹת.

     

    פְּרוֹפֶסוֹר-לְשֶׁעָבַר לְאַסְטְרוֹנוֹמְיָה

    לִמֵּד אוֹתִי לְשַׂחֵק.

     

    מִן הַהֶכְרֵחַ שָׁהַדָּבָר אֵרַע בְּ-1944.

     

    בִּכְלֵי הַמִּשְׂחָק שֶׁבָּהֵם הִשְׁתַּמַּשְׁנוּ,

    הַצֶּבַע כִּמְעַט נָשֶׁר

    מֵהַחַיָּלִים הַשְּׁחוֹרִים.

     

    הַמֶּלֶךְ הַלָּבָן נֶעְלַם

    וְצָרִיךְ הָיָה לִמְצֹא לוֹ תַּחֲלִיף.

     

    סִפְּרוּ לִי אַךְ אֵינֶנִּי מַאֲמִין

    שֶׁבְּאוֹתוֹ קַיִץ הֲיִיתִי עֵד

    לִתְלִיַּת אֲנָשִׁים עַל עַמּוּדֵי טֵלֵפוֹן.

     

    אֲנִי זוֹכֵר אֶת אִמִּי

    מְכַסָּה אֶת עֵינַי פְּעָמִים רַבּוֹת.

     

    הָיְתָה לָהּ שִׁיטָה לְהַסְתִּיר

    פִּתְאֹם אֶת רֹאשִׁי מִתַּחַת לִמְעִילָהּ.

     

    גַּם בְּשַׁחְמַט, אָמַר לִי הַפְּרוֹפֶסוֹר,

    רַבֵּי-הָאָמָּנִים מְשַׂחֲקִים בְּעֵינַיִם מְכֻסּוֹת,

    וְהַגְּדוֹלִים שֶׁבָּהֵם עַל כָּמָּה לוּחוֹת

    בְּעֵת וּבְעוֹנָה אַחַת.

     

    צ'ארלס סימיק נולד בבלגרד, יוגוסלביה, ב-1938 למשפחה ענייה, וחווה מקרוב את מוראות הכיבוש הגרמני, מלחמת האזרחים והשלטון הקומוניסטי. בהיותו בן שש עשרה היגר לארה"ב, רכש את השפה האנגלית, סיים את חוק לימודיו האקדמיים ושנים רבות היה פרופסור לספרות וכתיבה יוצרת באוניברסיטת ניו המפשייר. שימש כ"שר השירה של ארצות-הברית".

     

    יוסוף קומוניאקה - סיד

    הַצָּבָא הַמְּנַצֵּחַ צוֹעֵד לְתוֹךְ הָעִיר,

    וְלֹא רָחוֹק מֵאָחוֹר מִתְמַהְמְהוֹת הֲמוֹן נָשִׁים

    שֶׁיָּשְׁנוּ עִם הָאוֹיֵב לְמַרְגְּלוֹת

    הַחוֹמוֹת. הַבֹּקֶר הַנִּדְהָם

     

    נִפְקָח לְתוֹךְ עֲנַן אָבָק שֶׁל פְּרָסוֹת

    וְתֻפִּים. אֵי אֵלֶּה כֹּהֲנִים חֲדָשִׁים מְעַרְסְלִים

    לוּחוֹת אֶבֶן בְּחֵיקָם וַאֲחֵרִים עוֹמְדִים הָכֵן

    עִם קוּרְנָסִים מוּנָפִים בְּיַעַר שֶׁל פְּסָלִים

     

    מוּבָסִים. וַדַּאי, מֵאֲחוֹרֵיהֶם

    מִתְבּוֹשְׁשִׁים מַחֲלִיפֵי-הַנֶּאֱמָנוּת וְסוֹחֲרֵי

    הַסִּיד הַחֲסוּדִים. מַה שֶּׁיְּוָנִי

    מִתְחַשֵּׁל לְרוֹמָאִי, מַה שֶּׁרוֹמָאִי

     

    מְכֻתָּת לְטֶקֶס צִפֳּרִים

    שֶׁפְּנֵיהֶן מִזְרָחָה. מַה שֶּׁשַיִשׁ

    בּוֹעֵר בְּתַנּוּרֵי הַסִּיד מִפְּנֵי

    שֶׁמִּישֶׁהוּ חוֹלֵם עַל מֶרְחָץ מְכֻפֶּה.

     

    יוסף קוֹמוּנְיָאקָה, מהבולטים בין המשוררים האמריקאים העכשוויים, נולד ב-1947 למשפחה אפרו-אמריקאית בבוגאלוסה, לואיזיאנה. לאחר שסיים את בית הספר התיכון גוייס לצבא ונשלח לווייטנהאם. חוויות המלחמה פירנסו לאחר זמן את שירתו. כשהשתחרר למד ספרות וכתיבה יוצרת באוניברסיטאות בקולורדו ובניו יורק, קיבל תואר מוסמך, והחל לפרסם קובצי שירה שזכו בפרסים, לרבות בפרס פוליצר. הוא משמש פרופסור לכתיבה יוצרת באוניברסיטת ניו יורק.

     

    הווארד נמרוב - Ultima Ratio Reagan

    הַסִּבָּה לְכָךְ שֶׁאֵינֶנּוּ לוֹמְדִים מֵהַהִיסְטוֹרְיָה הִיא

    מִפְּנֵי שֶׁאֵינֶנּוּ הָאֲנָשִׁים שֶׁלָּמְדוּ בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה.

     

    מִפְּנֵי שֶׁאֵינֶנּוּ אֲנָשִׁים זֵהִים לְאֵלֶּה

    שֶׁכִּלְכְּלוּ אֶת וְיֶטְנָאם בְּבָנֵינוּ וּבִכְבוֹדֵנוּ

    וְהִטִּילוּ אֶת הַמָּמוֹן הַבּוֹעֵר עַל עֲצֵיהֶם,

     

    אֲנוּ יוֹדְעִים שֶׁאֲנוּ מֵיטִיבִים לָדַעַת מִמַּה שֶּיָּדְעוּ הֵם,

    וְהַהִיסְטוֹרְיָה לֹא תַּאֲשִׁים אוֹתָנוּ אִם פַּעַם נוֹסֶפֶת

    הָאוֹר שֶׁבִּקְצֶה הַמִּנְהָרָה הִיא הָרַכֶּבֶת.


    נמרוב. האור בקצה המנהרה הוא הרכבת

     

    הווארד נֶמֶרוֹב (1920-1991) נולד למשפחה יהודית בניו יורק והתנדב לחיל האוויר הקנדי ב-1941 בטרם נכנסה ארה"ב למלחמה. כטייס ביצע טיסות תקיפה נגד אניות גרמניות בים הצפוני. ב-1943 הצטרף לחיל האוויר האמריקאי והיה טייס קרבי בחזית האירופית. שירתו העמידה אותו במרכז המפה הפיוטית האמריקאית וזיכתה אותו בפרסי-ספרות חשובים. הוא לימד ספרות וכתיבה יוצרת באוניברסיטאות אחדות, ובעיקר באוניברסיטת וושינגטון בסט. לואיס.

     

    ב-1990 מונה ל"שר השירה של ארצות הברית". שם השיר המובא כאן, בלטינית, פירושו "הטיעון המוחלט (או הסופי) של רייגן", חץ שנון כלפי נשיא ארה"ב לשעבר, רונלד רייגן, שהמחבר יצר על-ידי אלוזיה לשיר המפורסם של סטיבן ספנדר - "הטיעון המוחלט של המלכים".

     

    וולט וויטמן - מחנה ארעי על צלע הר

    אֲנִי רוֹאֶה לְפָנַי צָבָא נָע בְּעָצְרוֹ,

    מִתַּחַת מִשְׂתָּרֵעַ עֵמֶק פּוֹרֶה, וּבוֹ אֲסָמִים וּבֻסְתְּנֵי קַיִץ,

    מֵאָחוֹר, צַלְעוֹת הָר מְדוּרָגוֹת, תְּלוּלוֹת, וְיֵשׁ הַנּוֹסְקוֹת מְרוֹמִים,

    קְטוּעוֹת, וּבָהֶן סְלָעִים, וַאֲרָזִים נִצְמָדִים, וּדְמֻיּוֹת גְּבוֹהוֹת הַנִּרְאוֹת בִּקְדוֹר,

    מְדוּרוֹת-הַמַּחֲנֶה הֶרַבּוֹת פְּזוּרוֹת קָרוֹב וְרָחוֹק, אֲחָדוֹת אֵי שָׁם בְּמַעֲלֶה הָהָר,

    דְּמֻיּוֹת מְטֻשְׁטָשׁוֹת שֶׁל אֲנָשִׁים וְסוּסִים, מִתְנַשְּׂאוֹת מִבַּעַד לַעֲרָפֵל, גְּדוֹלוֹת-מְמָד, מְהַבְהֲבוֹת,

    ומּעֵלַ לְכָל אֵלֶּה הָרָקִיעַ - הָרָקִיעַ! רְחוֹקִים, רְחוֹקִים מֵהֶשֵּׂג, מְשֻׁבָּצִים, מִתְפָּרְצִים, כּוֹכְבֵי הַנֵּצַח.


    צבא נע בעצרו. ויטמן (צילום: GettyImage)

     

    וולט ויטמן (1819-1892), גדול משוררי אמריקה, היה סניטר מתנדב בבתי-חולים של הצפון במלחמת האזרחים האמריקאית, וטיפל באהבה ובחמלה בפצועים משני הצדדים. שירתו רחבת-היריעה, עזת-הביטוי, ההומאנית, שיקפה את מה שראה וחווה. לשיר נוסף של ויטמן לחצו כאן

     

    בריאן טֶרְנֶר - כאן, כדור

    אִם גּוּף הוּא מַה שֶּרְצוֹנְךָ בּוֹ

    אֲזַי הִנֵּה לְךָ כָּאן עֶצֶם וְחַסְחוּס וּבָשָׂר.

    הִנֵּה כָּאן הָרָצוֹן מְפֻצַּח עֶצֶם-הַבָּרִיחַ.

    הַשַּׁסְתּוֹמִים הַפְּתוּחִים שֶׁל אַב-הָעוֹרְקִים, הַזִּנּוּק

    שֶׁמְּבַצַעת הַמַּחֲשָׁבָה בְּמִפְעָר סִנֶּפְּטִי.

    הִנֵּה כָּאן פֶּרֶץ הָאַדְרֵנָלִין אֲשֶׁר לוֹ תִּתְאַוֶּה.

    הַמִּלְחָמָה לְלֹא רַחֵם, הַנִּקּוּר הַמְטֹרָף

    בְּנִבְכֵי חֹם וְדָם. וַאֲנִי מְאַתְגֵּרְךָ לְסַיֵּם

    מַה שֶּהִתְחַלְתָּ. מִפְּנֵי שֶׁכָּאן כַּדּוּר

    הוּא כָּאן הֵיכָן שֶׁיָּכֹלְנוּ לְהַשְׁלִים אֶת הַמִּלָּה שֶׁאַתָּה מֵבִיא

    לוֹחֶשֶׁת כְּנָחָש מִבַּעַד לָאֲוִיר, כָּאן הֵיכָן שֶׁאֲנִי נֶאֱנָק

    עַל הַסַּרְעֶפֶת הַקָּרָה שֶׁל קְנֶה-הָרוֹבֶה, מַפְעִיל אֶת

    חָמְרֵי-הַנֵּפֶץ שֶׁל לְשׁוֹנִי לְמַעַן חֵרוּק-הַקֶּדַח שֶׁיֵּשׁ לִי

    בְּתוֹכִי, כָּל עִקּוּם שֶׁל הֶעָגֹל

    הֶעֱמִיק יוֹתֵר לְהִסְתַּחְרֵר מִפְּנֵי שֶׁכָּאן, כַּדּוּר,

    כָּאן הֵיכָן שֶׁהָעוֹלָם נִגְמָר כָּל פַּעַם וּפַעַם.

     

    בְּרָייאֶן טֶרְנֶר נולד ב-1967 בקליפורניה וקיבל תואר "מוסמך" בכתיבה יוצרת באוניברסיטת-המדינה של פְרֶסְנוֹ. הוא לימד אנגלית בדרום קוריאה במשך שנה ואז התגייס לצבא ארה"ב ושירת בו שבע שנים, מתוך זה שנה בבוסניה-הרצגובינה ושנה בחי"ר במלחמת עיראק. לאחר שהשתחרר פירסם את ספר שיריו הראשון "כאן, כדור", הנותן ביטוי מרשים לחוויות המלחמה הקשות.

     

    נותנים כבוד לותיקים

    ב-11 בנובמבר, מדי שנה, מציינת ארה"ב את "יום החייל הוותיק" (Veterans Day) שבו מתייחדים האמריקאים עם חייליהם, המתים והחיים, גבורתם ומסירותם לשירות מולדתם. ביום זה מתמזגים שני יסודות: ביטוי לכבוד שרוחשת האומה לחייליה-מגיניה, והעלאת הקרבנות שהקריבו הלוחמים במלאם את חובתם. ומן הסתם יש ביום זה גם חשבון נפש, המשקף לא-פעם את חילוקי-הדעות לגבי מלחמה זו או אחרת.

     

    מלכתחילה היה "יום החייל הוותיק" קרוי "יום הפסקת-האש", כפי שנקבע על-ידי הנשיא וודרו וילסון ב-11 בנובמבר 1919, שנה לאחר תום מלחמת העולם הראשונה. ב-1954 הוחלף השם על-ידי הנשיא דווייט אייזנהואר, מי שהיה המצביא העליון של צבאות בעלות-הברית במלחמת העולם השנייה, ל"יום החייל הוותיק", ומשמעותו הורחבה כדי שיקיף לא רק את מלחמת העולם הראשונה אלא גם את כל המערכות שארה"ב היתה מעורבת בהן.

     

    מועד כזה, גם כשמציינים אותו במרחקים, אי אפשר שלא ימצא מסילות ללבנו, הישראלים. ההיסטוריה שלנו

    משובצת במלחמות, השירות הצבאי הוא חלק בלתי-נפרד מהווי חייהם של רוב האוכלוסיה, ובתי-העלמין הצבאיים שלנו זרועים בקברותיהם של מיטב בנינו.

     

    המלחמה נוראה היא, וקורבנותיה נקרעים מן הגוף הכללי והפרטי, והצלקות שהיא מותירה בנפשותיהם של מי שהיו קרובים לנופלים במערכות הקטנות והגדולות, אינן מגלידות, על אחת כמה וכמה כשיש חולקים על צידקתן. השירה משמרת, בדרכה שלה, את האימה והמורא, את התעוזה והתוגה. השירים המובאים כאן מוכיחים זאת.

     

    לקריאה נוספת

     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים