"לא רוצה שתשתלטו לי על הלידה"

כשסיימתי את קורס ההיפנובירתינג הרגשתי קצת מרומה. באתי לארבעה מפגשים וכל מה שקיבלתי זה שלוש שיטות נשימה וטכניקת הרפיה אחת?

בכלל, קורס הכנה ללידה נשמע כמו צירוף מילים בלתי אפשרי. מי בכלל יכול להכין אותי ללידה, לאירוע הכי קיצוני שאעבור כנראה בחיים, אירוע שאין שום דרך לדעת מראש איך הוא יעבור? ואם לידה זה תהליך כל כך טבעי וכל מה שצריך זה רק להקשיב לגוף, אז מה יש להתכונן? למה בכל זאת נרשמתי לקורס?

קודם כל, למרות שאין באמת דרך לדעת מה יקרה, רציתי לפחות להכיר את האפשרויות. כי אלה, לעיתים נדמה, הן הנעלם הכי גדול בתהליך הזה.

הטורים הקודמים בסדרה:

• "סליחה, אפשר להיכנס לעוּבּר שלך?"
• "אני כבר לא לוויתן. אני דולפין"
• "המיכל הסגור הזה אמור להרגיע אותי?
• "השתגעת? שלא תעזי ללדת בבית"
• אפשר ללדת בלי להזיע, לכאוב ולצרוח?
• מסע של עצב ושמחה, פחד ובטחון
• "תפסיקו כבר להלחיץ אותי"
  

אצל רובנו תהליך הלידה מתקשר באופן אוטומטי לדמות של יולדת שוכבת על הגב במיטת בית חולים, מסביבה צוות רפואי מתוח, היא מזיעה וצורחת ולצידה בן זוג חסר אונים. נרשמתי לקורס ההיפנו גם כדי שמישהו יוציא לי מהראש את הדימוי הזה ויחליף אותו במשהו קצת יותר ידידותי לרחם שלי. ומעבר לזה, יתן לי מידע ונתונים על עוד אפשרויות: עוד תנוחות לידה שהן לא השכיבה המושמצת על הגב, עוד מקומות ללדת בהם חוץ מבית חולים, עוד דרכים בהן בן הזוג יכול לתמוך בי ולא רק במבט מבוהל.

"ואם הלידה לא תלך כמו שצריך?" "ואם לא נספיק להגיע לבית החולים?" "ואם השילייה לא תצא, התינוק יחנק, בעלי יתעלף, הרופא יתפטר?" המינוס הגדול בקורס הכנה ללידה שהוא לא אחד על אחד בסלון המוגן, הוא החרדות שאר הנשים בקבוצה. בין הפוּטוֹנים לנשימות העמוקות שמאיימות לפתח אצלי עוד זוג ריאות, מצאתי את עצמי מוקפת בכל הפחדים של שאר ההריוניות והזוגות שהשתתפו בקורס. 

אור אלתרמן , תיכף אמא, עורכת ערוץ התרבות של ynet.