בועיינה: גם בצום, העיקר הכנאפה בסוף היום

• מספר תושבים: כ-8,000
• צפיפות: כ-1,100 נפש לקמ"ר (לעומת כ-7,600 בתל אביב)
• מעמד מוניציפלי: מועצה מקומית.
• אחוז הזכאים לבגרות: כ-45% (הממוצע הארצי כ-45%).
• השכר הממוצע: כ-3,500 שקל (הממוצע הארצי: 7,500 שקל).
• גישה: מכביש 65 פונים מערבה לכביש 785.
• טריוויה: בועיינה ונוג'ידאת הם שני כפרים שאוחדו ב-1987 למועצה מקומית. נוג'ידאת הוא כפר בדואי ובועיינה הוא כפר של פלאחים.
  

כללי המשחק פשוטים למדי: בכל יום שישי בשעה שש בבוקר אני נכנס לרכב, מפעיל את הסי-די, עולה על איילון ומטיל מטבע בכל צומת ראשי, עד שאני מוצא את עצמי ביישוב ערבי. אני משוטט קצת, מחפש את בית הקפה הראשון שפתוח בשעות האלה, מזמין אספרסו, ושואל את האחראי על המקום מה יש לראות ביישוב. כלומר, לו הייתי תייר, לאן היו שולחים אותי.

פיתות כמו חסה

כשהגעתי לבועיינה בחמש אחר הצהריים, כשעתיים וחצי לפני סיום הצום, היו הרחובות עזובים. החום הכבד והצום השאירו את כולם ספונים בבתים - כולם, למעט כמה ילדים אמיצים, שהפסיקו את המשחק בו שיחקו ורדפו אחריי כדי שאצלם אותם.

במאפיית בועיינה, בניהולו של אחמד סלימאן, הייתה זו דווקא שעת העומס, ולקוחות ממהרים ניצלו את השעה האחרונה שבה המאפייה פתוחה כדי לרכוש פיתות טריות לארוחת שבירת הצום. כשנכנסתי למקום, ניסה אחמד לשכנע את הספק שלו לתקן את החותכת שאיבדה את אחד הברגים שלה. "ברמדאן הכל איטי יותר", הסביר. אחר כך הוביל אותי אל ליבת המאפייה. "זה המלוש", הורה באצבעו על קערת נירוסטה גדולה שמערבל ענק במרכזה.

"כאן אתה שם קמח, מים, סוכר, מלח פלפל ושמרים. אחר כך אתה מעביר את הבצק לחותכת, שתפקידה לשקול כמויות שוות של בצק, לחתוך אותן ולכדרר. החותכת הזו מייצרת 600 כדורי בצק בשעה" - אמר, ומיד תיקן - "כשהיא עובדת".

אחמד סלימאן מפקח על אפיית הפיתות

עיגולי הבצק עוברים באופן אוטומטי לפותחת, המשטחת אותם פעם לאורך ופעם לרוחב, ורדידי הבצק הדקים, לאחר הפוגה קצרה לתפיחה, מובלים ידנית אל התנור. 2,500 פיתות מיוצרות כאן מדי יום. עד לאחרונה היתה המאפייה ספקית הפיתות היחידה בכפר, שאליבא דאחמד, הפסיק כבר בשנות ה-80 לצרוך פיתות תוצרת בית.

"מה החלום שלך?", שאלתי, והוא התעורר מיד לחיים.

"לקנות חותכת שבדית של וינקלר", לחש, וברק מסנוור הופיע בעיניו.

אבל יש לך כזו, התבלבלתי. "זו שאני רוצה סופגת הרבה יותר מים, וכך הבצק יוצא עגול יותר וטרי יותר. הפיתות יוצאות כמו חסה", סחף אותי בהתלהבותו.

קטאיף או קדאיף

כ-200 מ' מהמח'בז (מאפיית הלחם) של אחמד, ממוקמת החלואנג'ה (קונדיטוריה) של בן דודו, מופק דלאשה, המכונה "הקטרי". לכאן נחפזים הלקוחות כדי להשלים את הקנייה ולרכוש מתוקים המוגשים לאחר הארוחה. מגשים מהבילים של קטאיף חם, כיסוני בצק ממולאים במשחת בוטנים (ולא לבלבל עם הקדאיף של הכנאפה) מילאו את המגדנייה בקיטור מתוק כשנכנסתי.

קונים אחרונים מצטיידים בקטאיף לארוחת סיום הצום

"זה ממתק מיוחד שאנחנו עושים רק ברמדאן", הסביר לי הקטרי. "זה בגלל שהצורה שלו היא כמו חצי ירח". החום בחלואנג'ה רב וגורם לעבודה במקום להיות קשה מנשוא בימי הרמדאן, אך המורל גבוה, והחבר'ה הניחו לכבודי מגש גדול של כנאפה, האחרון להיום, על הכיריים.

מה הופך כנאפה אחד לטעים יותר מאחר, חקרתי. "זה סודי", ביטל אותי הקטרי. "ובכל זאת..", ניסיתי לעטות ארשת תמימה-מתוקה.

-"כולם שמים מי סוכר, אבל יש סוכר - ויש סוכר", רמז הקטרי, ולא הסכים להוסיף.

מגש כנאפה אחרון הונח על הכיריים

הלוואי עלינו כזה דו קיום

אחת הלקוחות של מופק ואחמד היא משפחת ח'ליל, שהייתה ישובה באותה שעה על מרפסת ביתה הצופה אל בקעת בית נטופה (הבטוף). הצום עמד לפוג בעוד שעה, ודממת מוות שררה בכפר. אבי המשפחה, צאלח, סימן בידו שאצטרף אליהם על המרפסת כשעברתי ברחוב. התיישבתי ביניהם וספל קפה הוגש לי. "אנחנו לא צמים", הסבירו לי הנוכחים למראה מבטי המשתומם. ואין לכם בעיה עם אלה שכן צמים? "שום בעיה. אנחנו לא נשתה או נעשן ברחוב, אבל בבית אין בעיה. כל אחד עושה מה שהוא רוצה".

הלוואי עלינו כזה דו-קיום, הרהרתי.

אדמות הבטוף החומות הסתלסלו מולנו באדי האוויר החם. הכל יבש ומשתוקק לגשם, ורק הסברסים לובשים כתום עז ומבקשים להתבקע. חלק נכבד מתושבי הכפר עדיין עוסק בחקלאות ואדמותיו בבטוף. הוריו של צאלח התפרנסו מגידול אבטיחים, אבל הוא עזב את החקלאות ועוסק בבנייה. "פעם היה הבטוף מלא בפרות בצאן ועזים, אבל היום לא מרשים להם. תאמין לי, עוד כמה שנים אף אחד לא יתעסק עם האדמה", הצהיר בביטחון. ומה זה, הצבעתי על סימני כתב ישנים מקועקעים על זרועו.

"זה, מכשהייתי צעיר", חייך נבוך. "זה השם שלי", העביר את אצבעו על חלקה העליון של הזרוע, "וזה? של אשתי", שפשף את החלק התחתון. "עשיתי את זה עם גחלים ומחט כשהייתי בן 17".

משפחת ח'ליל על המרפסת

הוספתי לשבת עמם עוד שעה קלה וקמתי ללכת. "הישאר לאכול עמנו", הזמינו אותי. תודה, עניתי, אך אעשה קודם סיור קצר בכפר. לא הספקתי לצעוד יותר מכמה צעדים במעלה הגבעה כשרכב מבאס (שבאסים בוקעים מתוכו) עצר לידי. מה אתה מחפש, שאל אותי הצעיר מאחורי ההגה. אני סתם מסתובב ומצלם, עניתי. "וואללה", הוא חייך, "אז בוא ותצטרף אלינו לארוחה, אח שלי". דחיתי את ההזמנה תוך הסבר שאני כבר מוזמן לארוחת סדר אחרת, והמשכתי הלאה.

בלב השכונה הישנה של הכפר מצאתי בית קברות קטן. "זה של משפחת פקראא'", הסביר לי עובר אורח. "אומרים שהם היו פעם יהודים. הסבא שלהם היה שולט על השד", הוסיף בחשיבות. "הקבר שלו זה הגדול. באים לכאן יהודים להתפלל. אומרים שזה צדיק".

קבר הצדיק של משפחת פקראא' 

הכישוף של המעיין

השמש נעלמה במערב והכפר התעורר לחיים באחת כמו שוחרר מכישוף. הרחובות נמלאו קולות של גרירת רהיטים, נקישות סכו"ם ותכונה כללית. "אני אוהב את הרמדאן כי בזכותו אני רואה את האחיות שלי שהתחתנו מחוץ לכפר פעם בשבוע", הסביר לי מוקדם יותר חתנו של צאלח ח'ליל. ואכן, מכל עבר החלו להתאסף המשפחות לקראת ארוחת החג, בין אם צמו ובין אם לאו, מי על מרפסתו, מי על הגג ומי סתם בסלון.

קישוטי הרמדאן שהחלו מנצנצים על המרפסות, סימנו לי שעלי לחזור לבית משפחת ח'ליל, שהיתה כבר מסובה לשולחן. כשהגעתי קם צאלח ממקומו והתעקש להושיב אותי בראש השולחן, חרף מחאותיי. אכלנו ואכלנו ואז אכלנו עוד, ואחרי האוכל הפך הכפר פעיל עוד יותר, כאילו היה זה אמצע היום.

השמש שקעה מעבר להרים - והכפר מתעורר לחיים

אחרי האוכל הפך הכפר פעיל עוד יותר כאילו היה זה אמצע היום. נערים העלו זיקוקים לאויר, החנויות נפתחו, וחבורות של ילדים התרוצצו ברחובות מזמרים שירי רמדאן בנעימה שהזכירה לי את "אל המעיין". מה הם שרים, שאלתי, כשבתו של צאלח הגישה לי את חצי הסהר הממולא בוטנים (הקטאיף) מהחלואנג'ה של ה"קטרי". הסבירו לי כי "זה שיר ילדים, על הדוד איסמאעיל".

נפרדתי ממשפחת ח'ליל וצעדתי לכיוון המכונית. רוח הררית נעימה ציננה את הרחובות, והמואזין קרא לתפילה המיוחדת לרמדאן. "אצלנו קודם אוכלים ואחר כך מתפללים", הוסבר לי. בסך הכל זה דומה מאוד לחגים שלנו, רשמתי לעצמי, רק שאצלם מורידים משקל בתקופת החגים. נסעתי במורד הסמטאות הצרות ושירת הילדים ליוותה אותי החוצה: "הדוד איסמאעיל, יו-יה, הביא בנות, יו-יה, בנות שחורות, יו-יה, כמו קופות, יו-יה".

לפרקים הקודמים בסדרה: 

• טייבה: על חג הרמדאן וטלנובלה שאסור להפסיד
• כפר יאסיף: כשדרקונים רושפים על קברי צדיקים
• אבו סנאן: ערבים, נוצרים, דרוזים וגם נקודה יהודית
• כפר קרע: על ערבסקה יהודית, גורל והרבה זעתר
• פרדיס: סושי, חומוס, מסגדים וגן עדן עלי אדמות
• טמרה: עזוב אותך מהמואזין, שב איתנו לקפה
• ג'סר א-זרקא: כפר הדייגים האחרון לחופי ישראל
• סכנין: שיחות על אללה, אסלאם וכדורגל נשים
• רהט: ביקור בעיר הדרומית שאינה שוקת שבורה
• באקה אל גרבייה, העיר שחולקה לה יחדיו
• כדורגל בשילוב מצות: אום אל-פאחם שלא הכרתם
  

• לתמונות וכתבות נוספות של יוסי יובל